השורה התחתונה היא שמדובר בספר נהדר, מהטובים שקראתי בשנים האחרונות. כעת אני אמור להסביר למה. ובכן, לכאורה – באמת למה. הרי בסך הכול זהו עוד סיפור אמריקני על משפחה שקורסת לתוך עצמה בסחרחורת של טעויות, אי־הבנות, היסטוריה עקובה מדם רע ובעיקר חוסר מזל משווע. ויש כל כך הרבה ספרים כאלה בשנים האחרונות – לא סתם שמו של ג'ונתן פראנזן מוזכר על הכריכה. הוא אחד מאבות הז'אנר המודרניים של הסוגה.
אבל למרבה השמחה דווקא לא מדובר בפראנזן, כי למי יש כוח תוך כדי הפסח ל־500 עמודים תובעניים ומלאי ניים־דרופינג. פראנזן דורש סוג של מאמץ מצד הקורא, וזו לא בהכרח מחמאה. יש רגעים בחייו של אדם שבהם הוא סתם רוצה להעביר כמה שעות בכיף עם ספר שלא מנסה להראות לו עד כמה הסופר חכם ומתוחכם יותר ממנו.
אז הנה – "האלטרואיסטים" הוא בדיוק ספר כזה: שנון, חד, לא לוקח את עצמו מדי ברצינות ועדיין מתאר להפליא את קריסתה של משפחת אלטר. אב המשפחה (היהודית, איזה כיף) הוא פרופסור ארתור אלטר – לוזר אינסופי שכישלון קולוסאלי שעבר באפריקה ומתואר בסוף חלקו הראשון של הרומן הוא מופת של הומור כתוב היטב – שעתידו מאחוריו. האוניברסיטה עומדת לפטר אותו, ומאין יבוא עזרו. אחרי שאשתו פרנסין מתה מסרטן הוא מגלה שהצליחה לצבור סכום כסף לא מבוטל בהשקעות בשוק ההון, סכום שבהחלט יכול לסייע לו לשקם את חייו. אלא שאת הסכום כולו הורישה המנוחה דווקא לשני ילדיהם, מגי ואית'ן.
מגי היא קריקטורה של פרוגרסיביות ליברלית מהדור היהודי הצעיר, ורידקר לא עושה שום הנחה לפוליטיקת הזהויות ההזויה שמנחה אותה, מתאר יפה את הבחירות האידיאולוגיות חסרות כל ההיגיון שהיא אחראית להן מתוקף צו מצפונה שאיבד מזמן את גבולות ההיגיון, ובכך מנקב חור עצום בבלון המיינסטרים היהודי־אמריקני דהיום. אית'ן אחיה בעיקר מפוחד מהצל של עצמו, ומשתדל להתאיין עד כמה שאפשר בכל סיטואציה.
המנוע של "האלטרואיסטים" הוא פגישה שמארגן ארתור עם שני ילדיו, כדי לגרום להם לוותר על כספי הירושה שלהם מאמם ולהעבירם אליו. האב האומלל מנסה לגרות את החיישנים המשפחתיים הנוסטלגיים אצל צאצאיו, אבל בפועל גורם לפיצוץ אדיר שממנו כבר לא צפויה תקומה. איך אפשר להשתקם ממשפט שמטיח האב הפגוע בבתו הדמוקרטית: "אין דבר כזה פמיניסטית. ידעת את זה?… אנשים הם לא רעיונות. אנשים הם לא דעות. אנשים הם אנשים. רצונות, דחפים, מעשים… כל הקשקוש הזה של זהויות, ואני רואה את זה כל יום בקמפוס, ההתעקשות הזו על העדפות ועל אמונות – זה קטע של גיל העשרה. שלב של גיל ההתבגרות" (עמ' 197־198).
אלא שדווקא יש תקומה. באופן קצת תמוה רידקר בחר בסוף טוב, כמעט קיטשי, לדרמה המשפחתית המצוינת שכתב. אולי הייתה איזו אמא יהודייה ממוצא פולני שעמדה מאחורי כתפו ולחצה עליו לשרבט את העמודים האחרונים, שגם מתרחשים מהר מדי ויוצרים קצת אכזבה. אבל זו בהחלט אינה סיבה לוותר על "האלטרואיסטים". כי הדרך לאכזבה הקטנה הזו מהנה עד מאוד.
