בין קודש לחול, עם נגיעות רוקנרול

כאשר מרלין וניג פרסמה את ספרה הראשון, היא קיבלה פנייה מעניינת מפרופ' גד קינר, שהוציא באותה עת ספר משלו. קינר, משורר, שחקן, סופר ופרופסור לתיאטרון, התרגש כל כך מיצירתה של המשוררת הצעירה ופורצת הדרך, שהציע לה לערוך ערב השקה משותף לשני הספרים. לאירוע הוא הזמין גם את אסי מסקין, יוצר שהכיר מעולם התיאטרון והמוזיקה. זו הייתה הפגישה הראשונה של וניג ומסקין, שבאים מעולמות שונים, אולי אפילו מנוגדים. והפגישה הזו הביאה לשיתוף פעולה מיוחד במינו, שפירותיו הבשילו עכשיו.

וניג, משוררת וחוקרת קולנוע, זכתה בשנים האחרונות לכינוי "הילדה הרעה של העולם החרדי". היא בעלת תשובה, ירושלמית, נשואה לאברך ואם לשבעה. עד כה פרסמה ארבעה ספרים, מתוכם שני ספרי שירה. מסקין הוא מוזיקאי תל־אביבי, רווק, נצר לשושלת שחקנים, שחי בעבר בניו־יורק ויצר שלושה אלבומים.

וניג: "החלום שלי היה להיות מתופפת. אהבתי את התדמית הקשוחה. אבל זה היה גיל ההתבגרות. עכשיו, כשאני חוזרת למוזיקה, אני מרגישה שזה מעיר את הנערה שבי, שזה נותן לי מקום לחלומות שהיו לי פעם"

להרכב המשותף שלהם קוראים "סאבטקסט". וניג אחראית על המילים ומסקין על הלחן ועל השירה. הסינגל הראשון שלהם יוצא בימים אלו ונקרא "אלף קומות", ובהמשך יצאו סינגלים נוספים שירכיבו אלבום שלם. וניג קוראת לאלבום הזה ספר השירה השלישי שלה.

"ממש בתחילת השנה האחרונה המו"ל שלי הביע רצון להוציא את ספר השירה השלישי שלי לאור", נזכרת וניג, "אבל הקורונה פרצה, ולי היה ברור שספרי שירה במתכונת הרגילה שלהם כבר לא תופסים, וצריך לחשוב על משהו חדש".

"אני מאוד מתרגש מהפורמט", אומר מסקין. "ואני חושב שבאמת החיבור הזה, אפשר להגיד בין קודש וחול, זה סוג של ערבוב. מרלין היא דמות יוצאת דופן שכל כך מרגשת גם אותי וגם את המשפחה שלי – את אמא שלי ואת זוגתי. כולנו מאוהבים בה לגמרי".

וניג: "גם אצלי במשפחה זה ככה. בעלי הוא חסיד בעלז הארד קור, ונוצר חיבור מיוחד עם אסי, באופן כזה שהם לפעמים סתם מדברים או לומדים משהו ביחד בלי קשר אליי בכלל. וזה כל כך משמח אותי ומפתיע".

מסקין: "אני חייב להגיד שארז, בעלה של מרלין, הוא בן אדם כל כך מיוחד".

וניג: "כשהיינו בני נוער, שנינו גדלנו על זה שאמנות זה החיים. ארז עבד על להקים מועדון, אבל הדברים התגלגלו אחרת. הוא חזר בתשובה, אני חזרתי, התחתנו. אני גם הייתי בלהקה, בהרכב של בנות – קראנו לעצמנו 'הנימפות'. החלום שלי היה להיות מתופפת. וגם נורא אהבתי את הסצנה הזאת: זה כאילו להיות קשוח כזה. אבל זה היה גיל ההתבגרות. עכשיו, כשאני חוזרת למוזיקה, אני מרגישה שזה מעיר את הנערה שבי, שזה נותן לי מקום לחלומות שהיו לי פעם. יש בזה קסם".

למלא את החלל

כבר כמה שנים שהם עובדים יחד, אבל שנת הקורונה הביאה אותם לעבודה אינטנסיבית במיוחד. במשך שנה נפגשו פעם בשבוע, לעבודה משותפת, מנסים לחנים שונים, משנים מילים. עם הזמן הצטרף אליהם המפיק האגדי של כוורת, אשר ביטנסקי.

אסי, איך עובדים על אלבום עם חרדית שלא שרה?

"מסתדרים. מרלין היא כמו פלפל בחדר, גם בלי לשיר. כשיש רצון טוב מסתדרים עם הכול. תראי, אחד החברים הכי טובים שלי הוא ערבי ישראלי, מוסלמי. הוא גדל על סיינפלד ועל הביטלס. הוא יכול לשבת בשולחן כאן איתנו ולהרגיש בבית. אולי זה הבית שגדלתי בו. אין אצלנו דבר כזה שמתייגים אדם בסטיגמה כלשהי".

מרלין: "גם אצלי בבית אין דבר כזה".

אהרן מסקין: "מרלין בעיניי היא כמו זלדה של הדור הזה – המילים שלה חודרות לי לנימים של העצמות, אני לא יודע מאיפה היא מביאה את הכישרון הזה. פשוט היא מרגשת אותי בכל הרמות. זה כמו שאני קורא את יהודה עמיחי או את נתן יונתן"

אסי: "אם יש משהו שאני לא סובל, זה גזענות וחוסר כבוד לאנשים, ואם יש משהו שמבחינתי מסמל את התורה ואת הבן אדם, זה 'ואהבת לרעך כמוך'. בוב דילן כתב בספר שלו: Everyone you will meet is struggling with his own struggles כל מי שתפגוש נאבק את המאבקים שלו. וזה כל כך נכון".

איך הייתם מגדירים את היצירה שלכם?

וניג: "הפרויקט שלנו הוא לא עוד 'מוזיקה יהודית מתחדשת'. יש הרבה מוזיקה חדשה, דתית – ישי ריבו, יונתן רזאל. הבולטים הם כמובן גברים. אני לא חושבת שאני רוצה לחקות את זה. אני לא חושבת שזה גם מצופה ממני. הם כאילו שרים שירי אמונה, או לוקחים טקסטים מהמקורות, וכותבים לזה את הלחנים ונותנים לזה את הצורה ומביאים את הנשמה.

"אמרתי לאסי שאני דווקא רוצה ללכת למקומות שעדיין יש בהם חלל ריק. אני רוצה ללכת לתפילות הנשכחות, למקומות של החול, כי במקומות של הקודש יש הרבה מוזיקה, וזה המקום הממגנט הטבעי של אנשים מאמינים. אני רוצה ללכת למקומות שאנשים מסובבים אליהם את הגב, למקומות שלא נוח להם. אלה הטקסטים – אפרופו 'סאבטקסט' – שאתה כזה פולט כבדרך אגב, ואין לך משנה סדורה של תפילה שתיקנו חכמינו, אין לך שום בית כנסת לבוא אליו".

יש חששות שזה לא יצליח?

וניג: "עם השנים זה נעשה מחייב יותר – מזהים אותי ומכירים אותי. אבל יש שני דברים שמקלים עליי עכשיו: א' – שזה דואט, אנחנו שניים. ב'- שזה מוזיקה. והמוזיקה באמת מרוממת מאוד ומרימה את המילים. את יודעת, בזכות התהליך הזה, אני סוף־סוף מבינה מקרוב – להבדיל, כמובן, כי קטונתי – אבל את המקום של הלוויים בבית המקדש".

נשיקה לאי.טי.

מסקין (47) גדל בבית של שחקנים. סבו אהרן מסקין היה ממייסדי תיאטרון הבימה, חתן פרס ישראל לתיאטרון. גם אביו, אמנון, היה שחקן ובמאי. "אבא גדל בתל־אביב הקטנה. בתור ילד הוא ראה בקולנוע את ג'יימס דין ואת מרלון ברנדו, ואמר: 'זה מה שאני רוצה להיות'. כשסיים את הצבא, הוא טס לארצות־הברית ולמד בבית הספר של לי סטרסברג עם מרילין מונרו. היא אפילו הציעה לעשות איתו סצנה. והוא כל כך התרגש שהוא אמר לה. sorry, I’m too busy. למרות שזה הדבר שהוא הכי רצה בעולם".

מסקין: "היה הרבה הווי משפחתי סביב אמנות ותיאטרון ומוזיקה. תמכו בי, ומצד שני נתנו לי את הספייס, אף פעם לא אמרו לי: בגלל שקנינו לך גיטרה חשמלית יקרה אז עכשיו אתה צריך לנגן שמונה שעות ביום"

אביו הקים את תיאטרון "בימת השחקנים", עם עודד קוטלר, ו"הם הביאו איזושהי אלטרנטיבה לתיאטרון הרפרטוארי". מאוחר יותר עברה המשפחה לחיפה ושם נולד אסי. הוא גדל בתיאטרון, על ברכי השחקנים. התחנה הבאה של משפחת מסקין הייתה לוס־אנג'לס, ואסי למד משחק בתור ילד. הנשיקה הראשונה שלו, אגב, הייתה עם דרו ברימור, כוכבת אי. טי.

וניג: "לפני שנה בערך, עשינו מפגש אצלי בסלון של כל מיני קולנוענים וחברים מתל־אביב עם הרב אורי זוהר. וברגע שהרב אורי שמע שאסי הוא הבן של אמנון מסקין, הוא כל כך התרגש".

מסקין: "הם היו באותו מיליה. אבא שלי היה מאהבות חיי הגדולות, הוא היה איש גדול מהחיים".

בגיל שמונה החל לנגן על גיטרה, הוא גדל על הביטלס ופול סיימון וסטיבי וונדר. "היה הרבה הווי משפחתי סביב אמנות ותיאטרון ומוזיקה. תמכו בי, ומצד שני נתנו לי את הספייס, אף פעם לא אמרו לי: בגלל שקנינו לך גיטרה חשמלית יקרה אז עכשיו אתה צריך לנגן שמונה שעות ביום".

מסקין המשיך את המסורת המשפחתית: הוא עסק במשחק וגם שר. בתיכון הקים להקה עם חברו ללימודים, דניאל סלומון. בהמשך למד ברימון והופיע עם שורה של אמנים, ביניהם גידי גוב, רמי קלינשטיין, דני סנדרסון, אלון אולארצ'יק ואפילו נעמי שמר.

לאחר מכן חזר לארצות־הברית, הקים להקה וכתב מוזיקה לאמנים אחרים. לפני שבע שנים שב ארצה, מתוך געגוע ורצון ליצור בעברית. "עבדתי עם הרבה אנשים מדהימים, ויש לי סיפורים וחוויות, אבל רציתי לחזור לבית שלי. בשנים האחרונות כולי סביב הפרויקט המשותף עם מרלין. לא אומרים שבחו של אדם בפניו, אבל מרלין בעיניי היא כמו המשוררת זלדה של הדור הזה – המילים שלה חודרות לי לנימים של העצמות, אני לא יודע מאיפה היא מביאה את הכישרון הזה. פשוט היא מרגשת אותי בכל הרמות. זה כמו שאני קורא את יהודה עמיחי או את נתן יונתן – את גדולי המשוררים. ואני כל כך מתרגש ומתחבר לכתיבה שלה".

למרות שהוא חילוני, מסקין מתגאה גם בשורשים דתיים – סבא רבא שלי הוא דניאל סירקיס, מראשי תנועת המזרחי שגם ייסד את בנק מזרחי, היה יד ימינו של הרב קוק וחתום על מגילת העצמאות. "גדלתי בבית על כבוד לדת ולמסורת ולכבד כל אדם".

לא לחשוף חולשה

וניג (41) נולדה בסידני שבאוסטרליה להורים ישראלים, וגדלה בבית חילוני. כשהייתה בת שלוש חזרה המשפחה לארץ. היא למדה בבית הספר הניסויי ירושלים וסיימה בהצטיינות לימודי תיאטרון ואמנות. בגיל עשר הופיעה בתוכניות טלוויזיה לילדים והחלה לכתוב בעיתון הילדים "כולנו" ובהמשך בשבועון הנוער "ראש 1". היא שירתה בעיתון הצבאי "במחנה", ואחרי השירות חזרה בתשובה.

את השירה שלה החליטה לפרסם כמעט במקרה. באחד הימים, במסדרונות האוניברסיטה העברית, היא נתקלה במודעה על תחרות שירה שלמנצחים בה מובטחת מלגה. "אני אף פעם לא מגישה בקשות למלגות, כי זה תמיד מסובך. אתה נופל על המשבצת הזאת שאצל החילונים אתה חרדי, ואצל החרדים אתה לא מייצג, אז באיזשהו שלב הבנתי שגם את חיבוק הדוב של הממסד אני לא אקבל. אבל כשראיתי את המודעה הזו, של תחרות שירה פנימית כזאת, סטודנטיאלית, אמרתי: אני כותבת פה ושם שירים, אז אולי אני אגיש".

מרלין הגישה ושכחה, עד שיום אחד קיבלה שיחת טלפון מהסופר והמשורר חיים נגיד. "לא הכרתי אותו, והוא מציג את עצמו, ואומר לי: תקשיבי, אני הייתי בחבר השופטים, היה צריך לתת פרס אחד ולא קיבלת אותו, למרות שאני חשבתי שאת צריכה לזכות. אבל אני רוצה שתפרסמי בכתב עת שאני מוציא".

ב־2015 פרסמה ספר שירים ראשון. "בהתחלה מאוד לא האמנתי בשירה שלי", היא מודה, "אני כאילו אוונגרד, ולאנשים נורא קשה לעכל אוונגרד. המקומות האלה של חיבורים ושבירות וסדקים – אלה מקומות שאנשים לא רוצים להתעסק איתם".

ב־2017 כבר יצא הספר השני שלה. "כשאתה רב־תחומי נוצר מצב שבו כל מיליה יכול להרשות לעצמו להתנשא עליך. אתה צריך לבוא עם איזשהו ביטחון עצמי מופרז כדי לשרוד. אחרת, אתה תהיה כמו איזה ספוֹג – ספוּג בעלבונות, ואתה צריך לעמוד זקוף. מהמקום שלי נורא קשה לעשות את זה, בגלל שהעולם החרדי לא היה רגיל לתופעה כזאת. המקום הזה של להיות בעל תשובה ולהשתייך לעולם החרדי הוא מקום לא פשוט".

אבל היצירה שלך לא פונה לקהל החרדי.

"באיזשהו שלב אמרתי: זאת היצירה שלי. ואני אגיד משהו מאוד חריף, אבל אני אומרת אותו הרבה – לטוב ולרע: בתוך היצירה אתה צריך להתמסר ליצירה. אתה לא צריך לתת דין וחשבון עכשיו לשום דבר. זה נשמע כופרני לומר את זה, אבל אין א־לוקים. הא־לוקים מגיע אחר כך. הוא ה'ויפח באפיו נשמת חיים', אבל אתה עסוק בלפסל את הדבר, בחומר. אתה לא יכול כל הזמן לחשוב: רגע, מה יגידו על זה? אוי לא, מה יחשבו על זה?"

מסקין: "קולגות בארצות הברית שכתבו שירים היו אומרים : The song is God. בדיוק את מה שאת אמרת".

וניג: "לא, אני לא חושבת את זה. זה כבר ממש מרחיק לכת. אני פשוט חושבת שכשאתה מחולל את האמנות שלך, כשאתה יוצר, אז יש לך רוח הקודש כזו – אני לא יודעת להסביר – כאילו הקב"ה מעביר בך רעד. יש שם משהו שהוא רוחני. אתה אפילו לא עושה כלום".

וניג החלה להתעסק באמנות ברצינות רק בשנות השלושים לחייה. זה קרה בשנת 2011 כאשר עיבדה את עבודת המאסטר שלה לספר בשם "הקולנוע החרדי", שהפך לרב־מכר. "כבר לא הייתי צעירונת וכבר הייתה לי מחויבות – הילדים שלי כבר הושרשו בתוך מוסדות מאוד מסוימים, ובעלי נתן את הטון החינוכי למקום מאוד מסוים, והוא גם תלמיד חכם – הוא אברך. אז להיות במקום של יצירה וגם של שמירת תורה ומצוות זה להלך על קו הגבול, זה מקום מאוד עדין. זה ממש כמו להיות איזה לוליין, והייתי צריכה לעבור המון התקפי חרדה כדי לצלוח.

"עד היום, יש לי התקפי פאניקה של 'איך יגיבו?' ותמיד יש ביקורת. לא יודעים כל כך איך לעכל את הזהות האוונגרדית שלי – לא בעולם החרדי ולא בעולם החילוני. על כל בחירה שלי תמיד יגידו: אה, וואו, כל הכבוד שאת עדיין בתוך הגבולות של שומרת מצוות. אבל יהיה מה להגיד. יופיע איזשהו 'אבל'. פעם הרב ישראל גליס אמר לי משהו שאימצתי: 'כשאנשים שעושים, תמיד יהיה מה להגיד עליהם. זאת אומרת, רק מי שלא עושה כלום – אין מה להגיד עליו, לטוב ולמוטב".

ואיך התגובות בעולם החילוני?

"כמו שאמרתי לך, צריך להיות עם עמוד שדרה מאוד־מאוד חזק. את טיפה חושפת חולשה, וכבר הדרך קלה להתנשא עלייך. אני נזהרת לא לחשוף חולשות, כי  אנחנו נמצאים בשדה שהוא נורא־נורא תחרותי, והוא נורא שופט אותך. אני זוכרת שהגעתי לאחד השיעורים באוניברסיטה – אישה דתייה בסוף היריון מתקדם – והמרצה דיברה על חסידות, אני לא זוכרת בדיוק מה, ואז מישהו העיר שאני מגיעה מאיזושהי חסידות, אז אולי אני יכולה להסביר. היא פשוט באה אליי ואמרה: 'את? מחסידות? את לא נראית חסידה, זה בכלל לא שפת הגוף של חסידות'. באותו רגע הבנתי שהחברה החילונית קובעת איך נשים חרדיות צריכות להיראות, לא פחות מהחברה החרדית, שקשה להם כל כך לעכל חרדית שהיא לא בתבנית. ופעם הגעתי לשיעור של מוטי לרנר, שנחשב למרצה נועז. זה היה באוניברסיטה העברית דווקא, ואני זוכרת שסטודנטים התגודדו סביבי ופשוט אמרו לי 'איך אישה עם שביס מעיזה להיכנס לשיעור של מוטי לרנר?' פתאום את קולטת שחילונים קובעים מי אתה בתור חרדי לא פחות מהחרדים, והם רוצים שאתה תהיה חרדי כמו שהם חושבים שזה צריך להיות, כמו הסטריאוטיפ – במשבצת הכי מצומצמת שיש".

איזו משבצת זו?

"אם רואים אישה חרדית שטוב לה, זה לא אמיתי. זה כאילו לא יכול להיות דבר כזה, כי הרי את משועבדת. את יודעת שהייתי בהרצאות שנשים התווכחו איתי על כמה רע לי, על כמה המעמד שלי נחות, על כמה אני משועבדת, על איך הילדים שלי חסרי השכלה. על דברים כאלה אתן רבות איתי? באמת, אתן רוצות להגיד לי מי אני ומי הם הילדים שלי? זה יומרני בטירוף! אבל המקומות האלה מאוד קשים, והם מאוד מתייגים אותך".

והתיוג מגביל?

"עשיתי הרבה תארים – יש לי ארבעה תארים ראשונים, תואר שני, תואר שלישי, דוקטורט, וכל הזמן הזה מעולם לא השתמשתי בזה שאני חרדית או שיש לי שבעה ילדים. לא ביקשתי טובות, לא מהדיקן ולא מאף אחד אחר. באמת רציתי להיות כמו כולם – שלא יסתכלו עליי כאיזו נכה, כי אני חרדית.

"אז היום קצת מתחילים לדבר על יותר – ישנה פוליטיקת הזהויות, אבל עדיין מאוד אוהבים את המציצני – אפרופו 'המורדת'. בגלל שאני אדם יוצר, הצלחתי ליצור את החרדית שאני ולא להשתעבד. כי גם בעולם החרדי רוצים לאפיין אותך כחרדי וכבעל תשובה. אתה צריך להיות כנוע. את יודעת, יש לי חברות שאני זוכרת אותן כפרחי תיאטרון מטורפות, שחזרו בתשובה בגיל צעיר במיוחד, ואני הרבה פעמים מחפשת את הניצוץ במבט שלהן, והוא איננו. אני לא רוצה להיות במקום הזה שבורח ומכבה את הניצוץ. אז אני חיה את הניצוץ, על אף מה שיגידו ואומרים, ולא חסר".

איפה את מרגישה את החיים על התפר?

"הייתי באיזה פאנל והמיקרופון נתקע, ואמרתי כזה: 'פאק, אפשר להתחיל', ואז לא הפסיקו לדבר על זה שהגיעה מישהי חרדית ואמרה 'פאק', זה הפך להיות שיחת היום. או מהצד השני, כתבתי בפייסבוק שבימינו זה לא סקסי להיות אישה חרדית. אז איזו אישה חרדית כתבה לי בפרטי: 'תקשיבי, אני עוקבת אחרייך ואת נורא חשובה וזה וזה, אבל רק הערה קטנה: מחילה, זו לא מילה לאשה חרדית להשתמש בה'".

שירה זו חשיפה

אנחנו נפגשות כמה ימים אחרי יום האישה, ווניג משתפת בשיחת טלפון מרגשת שקיבלה. "התקשרה קשישה מבית אבות בצהלה, שקנתה ממני ספר אחרי הרצאה שנתתי שם. והיא אומרת לי: 'אני חייבת להגיד לך שאת מסמלת בעיניי את יום האישה'. כל כך התרגשתי. אישה בת 95, עם קול רועד, והיא פשוט מצאה לנכון לחפש את הטלפון שלי ולהתקשר אליי. לפעמים השירים שלך מתגלגלים ואת לא יודעת להיכן יגיעו.

"בעבר היה מקובל שאם אתה חרדי, אתה כותב בחרדית, ואם אתה חוזר בתשובה, אתה תלמד חרדית, כי אתה לא יכול אחרת. ואז באמת שולי רנד פרץ עם הסרט 'אושפיזין', ונדרש עוד עשור שלם עד שרמה בורשטין פרצה עם 'למלא את החלל', כי בעלי תשובה נורא מהססים. כל הזמן חוששים ונורא מפחדים שיעיפו את הילדים שלהם ממוסדות החינוך".

מה הם מפספסים בעצם?

"שירה זו לא ביקורת, זו חשיפה, כמו עירום. זה כמו לעמוד בכיכר כשאתה חשוף לגמרי. כשהספר הראשון שלי יצא, הייתי בפאניקה מוחלטת. כל מה שרציתי זה שהספר הזה ייעלם – פשוט ככה. כשהספר השני שלי יצא, הרגשתי שהוא כל כך לא טוב, שאני חייבת לעשות מדורה ביער ולשרוף את כל העותקים. כל סופר מקבל מההוצאה עותקים לעצמו. שמתי אותם בבגאז' ותכננתי לעשות איתם משהו קיצוני. בסוף הייתה לי הרצאה במתנ"ס קטנטן כזה, פגשתי שם אנשים מנותקים, שלא ממש מכירים תרבות ושירה. בסוף ההרצאה אמרתי להם 'יש לי מתנה בשבילכם', ונתתי להם את הספרים. השארתי לי עותק אחד, ולא רציתי להסתכל אחורה, פשוט ככה.

"מעטים יודעים כמה הספרים האלה מביכים אותי עד היום, לא בגלל שהם פחות טובים מאחרים, אלא כי פשוט קשה ללבוש את השכמייה של משוררת. קשה להציג את עצמך כמשוררת בתוך עולם חרדי, ומאוד יומרני להציג את עצמך כמשוררת בתוך עולם חילוני, שבו כאילו השפה והיוקרה וערבי משוררים, והכול מאוד תחום וסגור".

"לפעמים זה מכניס אותי למצב רוח קודר. ואחד הדברים שבאמת מעודדים אותי, זה שאני אומרת לעצמי: אוקיי, כל הדברים שעשיתי, הם אף פעם לא היו גנריים, הם אף פעם לא היו 'ביי דה בוק'. יכולים לכעוס עליי על זה, אבל אני אף פעם לא אוכל להוציא משהו שיטתי ומאולץ, כי אני לא כזו.

"אז אותו הדבר בתהליך התשובה. מנסים לאלף אותך איך לציית להקב"ה. אבל אני אוהבת את הקב"ה ואני מאמינה במשיח, ואני מאמינה בחיי נצח ואני מאמינה בתורה. תנו לי לעשות את זה כמו שאני מאמינה. ואם אני מביאה את זה לאמנות שלי, תסמכו עליי, כי אני מאמינה בו. אני יודעת שהכול אליו והכול ממנו, ואין בלעדיו. הבית שלי הוא בית של תורה, ומי שהגיע ונכח אצלי בבית יודע את זה. אני לא משחקת משחקים. אנשים אומרים לי: 'זה ממש כמו לחיות בפיצול אישיות'. זה בפירוש לא, כי אני אף פעם לא מנסה לזייף".

מסקין: "מרלין היא אוונגרד. גם השירה שלה וגם הבן־אדם שהיא. היא רוקנרול".