בגיל תשעים הזיכרונות עדיין חיים אצל שאול שפילמן. הוא זוכר היטב את הילדות המאושרת בווינה: אבא מהנדס, אמא מורה לפסנתר, עסק משפחתי מצליח וטיולים להרי הטירול. אלא שכל האושר הזה נקטע כשהיה בן 7. ב-1938 הגרמנים פלשו לאוסטריה וגם אל תוך דירתם הפרטית של השפילמנים.
קצין אס אס הצמיד אקדח לרקתו ודרש מאביו למסור לו את כל הרכוש המשפחתי. בתוך ימים הם הועברו לגטו, החיים כפי שהכיר אותם, לעולם לא חזרו להיות כמו שהיו.
ב-1942 המשפחה נשלחה לטרזינשטט, ושנה לאחר מכן גורשה לאושוויץ. הוא זוכר את הרכבת נפתחת, ואת הצעקות "שנל", "מהר יותר". כלבים נבחו, "ראיתי את העשן שיוצא מהמשרפות והרחתי את ריח הבשר החרוך. ידעתי שזה לא מבשר טוב. שמו לנו מספרים על היד והפכנו מבני אדם לתת אדם". אביו מונה להיות רשם במחנה. הוא ראה את השם של בנו ברשימת הנשלחים לתאי הגזים, והעביר אותו לקבוצת נערים שנשלחו לעבודה ובכך הציל את חייו.
"כל יום שעבר באושוויץ ונשארת בחיים והצלחת לשרוד ולשמור על האנושיות, היה מעשה של גבורה. בתוך האפילה האין סופית שהייתה באושוויץ היו נקודות אור של רוך ומעשי חמלה, היו מקרים שאסירים הצילו אותי. ככתוב במסכת אבות "במקום שאין אנשים היה אתה איש!". משפחתו נרצחה והוא נותר נער בודד בעולם.
בסוף שנת 44' הגרמנים החלו לפנות את אושוויץ, הם הוליכו את האסירים בצעדות המוות "בכל יום תור הצועדים התקצר, צעדנו כי ידענו שרק כך נשרוד. הגענו למחנה בשם גונציקיכרן, לא היה אוכל שם והתמותה הייתה מטורפת, מגיפות, רעב. יום אחד שמענו יריות חזקות. המחנה ננטש, השערים היו פרוצים, הגרמנים עזבו ואנחנו ברחנו". אמבולנס של הצבא האמריקני אסף אותו ובמשך חודש הוא שהה בבית חולים אמריקאי צבאי. "הם החזירו אותי בחזרה לחיים".
נציגי הבריגדה היהודית הגיעו למחנה האמריקני על מנת לנסות ולשכנע את היהודים לעלות לפלשתינה, שעתידה להיות מדינת ישראל. שאול וחבריו השתכנעו ונסעו בחסות הבריגדה לאיטליה, עד שקיבלו אישור רשמי לעלייה חוקית לארץ.
שאול לחם במלחמת העצמאות, ולאחר סיומה הקים משפחה ענפה.
לימים, יסגור מעגל מרגש. במרץ 1938, כ-180 אלף יהודים חיו באוסטריה. זמן מה לאחר כיבושה, היטלר נושא נאום בכיכר הגיבורים בווינה. שנים לאחר נאומו של היטלר בכיכר הגיבורים, הגיע שאול שפילמן לאותו המקום בדיוק, ונאם בפני קהל של 10,000 איש, כחלק ממשלחת שורדי שואה אוסטרים. כיום וינה היא מרכז היהדות הגדול ביותר באוסטריה, פועלים בו בתי כנסת ומוזיאון יהודי בו אנדרטה לקורבנות השואה.
ב-15 השנים האחרונות נוטל שפילמן חלק בפעילות של "עמך", המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי השואה והדור השני. "בהתחלה הייתי משתתף בפעילות כמו קורסים לברידג' לניצולים, שיחות קבוצתיות עם ניצולים אחרים, עם הזמן התמעטו הניצולים. בשנים האחרונות יש לי פגישה קבועה פעם בשבוע עם רוני, העובדת הסוציאלית, זה הזמן שלנו, לפעמים אנחנו מדברים על מה שהיה, ולפעמים על החיים עצמם. כל זמן שאני עומד על הרגלים אני אשאר עם עמך".
לאורך כל השנה, ובמיוחד בשבוע הסמוך ליום השואה שפילמן מרצה בפני בני נוער וחיילים ומספר את סיפורו המרגש. הוא מודע לעובדה כי מידי שנה מספרם של השורדים הולך ופחות, ולכן הוא רואה חשיבות בהשארת עדויות לדורות הבאים. "נכדתי היא מפקדת בחיל ההסרטה של יחידת החינוך בצה"ל, והם הכינו סרט על הביוגרפיה שלי. זה יישאר כעדות למה שהיה".
גם השנה האחרונה, שנת הקורונה, לא הורידה ממנו את החיוך. "היו לי חששות, אבל אחרי שעברתי מה שעברתי, וירוס קטן יחסל אותי? עברתי הכול ואני בריא. אשתי לא אוהבת להיסגר בבית, אבל עשינו זאת, כי היה צריך. כשהיה אפשר יצאנו וכשלא, ראינו נטלפיקס, שלא יקרו לנו אסונות גדולים יותר.
מה המסר שחשוב לך להעביר לדור הבא?
"המסר הוא שיש לנו דור צעיר נהדר, צבא חזק. אנחנו מוגנים ושואה שנייה לא תקרה יותר, כי הכוח שלנו מרתיע את אויבנו. אני סומך על הדור הצעיר, בנים ובנות נפלאים שיגנו על מדינת ישראל ויאהבו אותה. עם ישראל חי".
