הקדוש החילוני: מאה שנים להירצחו של ברנר

בראשיתה ובסיומה של הביוגרפיה שכתבה על הסופר יוסף חיים ברנר, מביאה פרופ' אניטה שפירא שני סיפורים מכוננים על האיש. הראשון מעיד על תהומות אישיותו: בתקופה שבה חי בלונדון נכנס ברנר בשעת לילה מאוחרת לביתו של ידידו, אשר ביילין. בלי לדפוק על הדלת הוא התפרץ אל הבית, ובלי לומר מילה השתטח על הארץ, הלקה את גופו כמה פעמים ויצא כלעומת שבא.

הסיפור השני מעיד על עוצמת השפעתו: ב־1940 איבד יהודה שרת מקיבוץ יגור (אחיו של משה שרת, ובעצמו מלחין ומוזיקאי חשוב של התנועה הקיבוצית) את אשתו, אחותו וגיסו בתאונת דרכים. שרת שקע בדיכאון עמוק: הוא הסתגר בביתו, גידל זקן, הזניח את עצמו ולא רצה לראות איש. מישהו מחברי הקיבוץ סיפר על כך לברל כצנלסון. ברל הגיע לביתו של שרת, וכעבור כמה ימים פגש אותו חבר קיבוץ את שרת כשהוא יוצא מחדר האוכל, מגולח ולובש חולצה לבנה נקייה. כששאל החבר את שרת מה עשה עם ברל שגרם לשינוי קיצוני כל כך בהתנהגותו, ענה שרת: ישבנו וקראנו את ברנר.

מוקי צור: בכל חייו שלט בו דיכאון עמוק, אבל למעט תקופות קצרות, הדיכאון הזה מעולם לא שיתק אותו. בארבעים שנותיו הוא הספיק לכתוב, לערוך ולהוציא לאור מפעלים של כמה אנשים. ובניגוד להרבה אנשים דיכאוניים, הוא גם מעולם לא ניסה להתאבד

השבוע, כ"ד בניסן, מלאו מאה שנים למותו של ברנר. במקרה שלו נכון יותר לומר מאה שנים לרציחתו, שהרי כידוע ברנר לא מת מוות טבעי אלא נרצח, בהיותו בן ארבעים בלבד, יחד עם קבוצת חברים. הבית הבודד שבו התגורר הותקף על ידי פורעים ערבים במה שיכונה לימים פרעות תרפ"א, אחד משורה של גלי פרעות שהפכו לחלק מסיפור המפעל הציוני. אחרי מאה שנים, אין עוד ספק שברנר הפך לאחת הדמויות המיתולוגיות ביותר של הסיפור הציוני. חייו ומותו הפכו לאגדה המסופרת שוב ושוב. הביוגרפיה של שפירא, שפורסמה ב־2008, היא רק האחרונה בשורת ביוגרפיות שנכתבו על האיש.

סיפוריו – הלא רבים, בוודאי ביחס למי שנודע בעיקר כסופר – ועוד יותר מכך מאמריו של ברנר, נלמדו בתנועות הנוער החלוציות. אפילו מראהו החיצוני הפך לאייקון ציוני וישראלי; מראה סגפני של מרטיר – זקן שחור ועבות, ובעיקר מבט עיניים חודר ובו־זמנית גם עצוב כל־כך – שתאם את סיפור חייו. המראה הזה קסם לאמנים כמו המעצב דוד טרטקובר ששיבץ אותו בכרזה שהכין על סופרי העלייה השנייה (על בסיס תמונה אותנטית של אותם סופרים), והצייר אורי ליפשיץ, שכמו אנדי וורהול בארה"ב התמחה בציורי דיוקנאות מהמיתולוגיה הישראלית.

הפרטים הביוגרפיים היבשים אינם יכולים להסביר את עוצמת המיתוס: ברנר נולד ב־1881 בעיירה קטנה של האימפריה הרוסית. כמו רבים מחלוצי העלייה השנייה, הוא גדל בבית דתי אדוק ואת רוב שנות התבגרותו עשה בישיבות. רק בגיל 17 החל את מסעו החוצה, כשהצטרף לתנועת הבונד, שדגלה בחיים יהודיים סוציאליסטיים בתוך רוסיה. בגיל 20 גויס לצבא הרוסי, ושנתיים אחר כך, כשפרצה מלחמת רוסיה־יפן והוא לא חש רצון למות על קידוש האימפריה, הוא ערק מהצבא, נתפס ונכלא, אבל נחטף והוברח ללונדון על ידי חבריו מהבונד.

בתקופת חייו בלונדון התחילה ראשית פרסומו. הוא החל לפרסם סיפורים במיטב כתבי העת הספרותיים של זמנו, וגם הקים וערך בעצמו כתב עת כזה: "המעורר". שם הוא גם למד להיות סדר דפוס, כך שבכתב העת שלו הוא מילא בו־זמנית את כל התפקידים, מעריכה ועד הדפסה. ב־1909, בהיותו בן 28 ואחרי תקופה קצרה של חזרה לגליציה, הוא עלה לארץ ישראל. בהתחלה רצה להיות חלוץ ועובד אדמה. אבל כעבור שבוע בלבד הבין שהעבודה הפיזית לא נועדה לו וחזר לעולם המילים. הוא היה חבר מערכת בעיתון "האחדות", עיתונה של מפלגת פועלי ציון, אבל במקביל פרסם מאמרים וסיפורים גם בעיתונים וכתבי עת נוספים, ולימים גם ערך כתבי עת אחרים. במשך השנים היה גם מתרגם, מורה לספרות ותנ"ך בגימנסיה הרצליה ומרצה במחנות הפועלים של אנשי גדוד העבודה, עד שנרצח כאמור, ב־2 במאי 1921.

תשוקה לאמת נוקבת

המיתוס של ברנר נולד משום שהוא היה דמות של קדוש חילוני. לא רק המראה הסגפני שלו התאים לתבנית הזו; המראה, במקרה הזה, היה בבואה של האישיות. והתכונה הבולטת ביותר שהפכה אותו לכזה הייתה המחויבות האינסופית לכנות; את התשוקה והלהט הדתיים הוא החליף בתשוקה לכתיבת אמת נוקבת, כואבת ככל שתהיה. עוד בצעירותו כתב ששאיפתו בחיים היא "להגביר את הריאליה והקדושה בעולם". זהו ביטוי מרתק, שבדרך כלל נתפס כאוקסימורון. הקדושה נתפסת לרוב כהתעלות שמעבר לחיים הריאליים, שעניינם מבט פרקטי, מציאותי וחף מכל קדושה. אבל אצל ברנר, הקדושה הייתה דווקא במבט הריאלי הנוקב אל המציאות, ללא כחל ושרק. מתוך שאיפת האמת שלו השתדל ברנר לשוות גם לסיפוריו הבדיוניים אופי של מסמכים אותנטיים: אחד מתואר כזיכרונות אותנטיים כביכול של המספר, סיפור אחר כמסמך שנמצא בניירותיו של מאן דהוא, וכדומה.

את הביקורת הנוקבת שלו כיוון ברנר תחילה אל החיים היהודיים בגלות. הוא היה מראשי המטפחים את רעיון "שלילת הגולה" בתודעה הציונית, ותיאר את חיי התלות והניוון היהודיים במלוא כיעורם, בלי שום רומנטיקה מהסוג שהתעוררה כלפיהם אחרי השואה:

עם שהוא בגלות, כלומר שאיננו אדון לעצמו ולחייו, אלא שהוא מדרס לכל רגל – עם כזה יהא אפילו כולו עשרת אלפים הרוגי מלכות, יהא אפילו שפינוזים והיינים [אנשי רוח דגולים, כמו ברוך שפינוזה והיינריך היינה; י"ש], אינו כבר העם הנבחר… כי הלב יודע: בני עמנו בכל הדורות נתענו הרבה, אבל לייסוריהם אין יותר יופי וערך מאשר לייסורי כל האנושיות. ואולם ייסורי כל האנושיות, ייסורי עם ועם, הביאו לידי איזה הווה; וייסורי כל הדורות שלנו אבדו בתוהו.

אבל אף שמסקנתו הייתה הזדהות עם הרצון לבנות בית לאומי, הוא לא חסך את שבטו גם מהמפעל הנבנה בארץ, וסירב לתאר אותו בקלישאות הרומנטיות שבהן ריפדו אותו אחרים:

לצעירינו בכל העולם דרוש עכשיו לדעת את האמת על ארץ ישראל. דרוש שהם יידעו כי המקום איננו מרופד שושנים. כי הארץ היא ענייה, מעוטת קסם, מיושבה מאחרים בכל מקום שאפשר לעשות איזה דבר, וחררה וקשה ליישוב במקום שהיא עדיין לא נושבה… כי שכר האדם בה קטן, המזונות דלים וביוקר, הצרכים למעלה מן היכולת, 'האוויריות' [עסקי אוויר, חיים של רוחניות תלושה מהחיים כמו גם פרנסות שאינן עוסקות בחומרים ממשיים] בכל פינה, והקדחת על כל אלה אוכלה מבשר ועד נפש; כי כל צעירי הארץ שלנו הם קנדידטים [מועמדים] למשרדים וללשכות, לגימנסיות ולאוניברסיטאות, והכל מנבאים לימות המשיח, על אף הגלוי והברור, ואדם שינקוף באצבע לעשות את העבודה הכי קטנה הנחוצה – אין.

הוא סלד גם מהספרות העברית שהחלה להיכתב בארץ בראשית המאה העשרים; בעיקר מהתיאורים הקיטשיים והאופטימיים מדי, וגם מהעובדה שהסופרים השונים משתדלים איכשהו להידמות בסגנונם זה לזה. במכתב פרטי שכתב לידיד בשנת 1915, שלימנים הפך למאמר בשם "הז'אנר הארצישראלי ואביזרייהו", הוא יוצא בחריפות נגד עצם קיומו של ז'אנר ספרותי כלשהו, באשר הוא מגמד את מקומו וסגנונו של האמן היחיד; קל וחומר ז'אנר הקשור במקום מסוים. שכן מבחינתו לא המקום חשוב, אלא המצב האנושי.

שי זרחי, איש המדרשה באורנים ומכון הרטמן, שעסק הרבה בעולמו של ברנר, מצטט את אחת מבנות חבריו של ברנר, ילדה בשם רחל קטינקא, "שברנר טייל איתה פעם בירושלים. הילדה התלהבה מאוד ממראה הרי ירושלים, אבל ברנר מיהר להפיג את התלהבותה: 'רוחל'ה, את רואה על אחד ההרים נקודה שחורה רחוקה. שם עומד אדם, והאדם הזה חשוב יותר מכל ההרים".

עימות עם אחד העם

כשם שראה בגולה יסוד מנוון של חיי היהודים, כך ראה יסוד כזה גם בדת היהודית, ולמעשה בדתות בכלל. הדתות מבחינתו הן מסך שנועד להסתיר מאיתנו את חריפות המציאות הריאלית:

האמנם פסקה האש היוקדת בקרבנו לשחרור, לחופש בכל הגילויים, למרות אימת הריקניות שאין לה תקנה? הטרם נדע כי מתו, מתו האלים, כל האלים? כן, מתו בשבילנו, ואיתם גם חוקיהם, פקודיהם ומצוותיהם המעשיות.

מבחינתו, לאידיאולוגיות אין שום חשיבות; רק לבני אדם יש חשיבות. לכן אין חשיבות גם לתוכן ששמו "יהדות", אלא רק לחייהם הממשיים של היהודים:

אנחנו, היהודים החיים, בין אם אנחנו מתענים ביום כיפור ובין אם אנו אוכלים בו בשר בחלב, בין אם אנו מחזיקים במוסרה של 'הברית הישנה', בין אם אנו בהשקפת עולמנו תלמידים נאמנים לאפיקורוס – אנחנו איננו חדלים להרגיש את עצמנו בתור יהודים.

בין "צרת היהודים" שהעסיקה את הרצל, ל"צרת היהדות" שהעסיקה את אחד העם, ברור לגמרי היכן מיקם ברנר את עצמו. לא במקרה, יחסיו עם אחד העם היו קשים במיוחד. הסופר חיים באר, שכתב ספר על מערכת היחסים המורכבת בין ברנר, ביאליק ועגנון, "גם אהבתם גם שנאתם", מספר שבראשית דרכו של ברנר, כשעוד היה בלונדון, אחד העם סקרן אותו, והוא שמח להצעת ידידו אשר ביילין לארגן פגישה עם אחד העם, שעבד בלונדון כנציג חברת התה ויסוצקי. "ברנר היה נרגש מן ההזדמנות, ואף צחצח במיוחד את נעליו לקראת הפגישה. כשיצא מן הפגישה היה כל כך מאוכזב, עד שמיהר ללכלך בכוונה את נעליו בחול".

שיא המתח ביניהם התרחש סביב האירוע הדרמטי שזכה בתולדות הספרות העברית לכינוי "מאורע ברנר". ב־1910 פרסם ברנר מאמר בעיתון "הפועל הצעיר", שעסק בתופעת המרת הדת אצל רבים מהצעירים היהודים במזרח אירופה. ברנר טען במאמר שמדובר בתופעה שולית שבוודאי איננה מסכנת את קיומו של העם היהודי, ושעצם הדיון בה מיותר ומסיח את הדעת מהאנרגיות שצריכות להיות מושקעות בהקמת "עם יהודי חדש", בריא בנפשו, עם שיתמקד בשאלות הממשיות של חייו, "בשאלת חיינו היהודית ולא בשאלת הדת היהודית". הוא הדגיש גם שאיננו מאמין בשום דת אבל יש לו קשר נפשי ורוחני עמוק ליהדות ולתנ"ך, אך בעיניו גם "הברית החדשה" היא המשך טבעי של התנ"ך, וראויה להיחשב יחד עמו כ"ספר הספרים" של עם ישראל.

בכל תולדות העיתונות העברית לא היה כנראה מאמר שעורר סערה גדולה כמו המאמר הזה. תחילה הותקף המאמר על ידי השבועון "חרות", עיתונה של העדה הספרדית בירושלים. הוא הוגדר שם כ"כפירה והסתה", וגם מערכת הפועל הצעיר הותקפה בחריפות על עצם פרסומו. תומכי הפועל הצעיר הגיבו באלימות: באישון לילה הם חיבלו בדפוס של "חרות", וכעבור יומיים גם נופצו חלונות מערכת העיתון. התגובה הציבורית בתוך התנועה הציונית הייתה חריפה עוד יותר. במיוחד בלט בה אחד העם, שהיה חילוני אבל נאמן בכל ליבו ליהדות. הוא דרש מכל תומכיו להגיב בחריפות על המאמר, ולא הסתפק בכך אלא לחץ גם על "הוועד האודסאי" – הוועד הראשי של תנועת חיבת ציון, שהיה המממן העיקרי של הפועל הצעיר – להפסיק את התמיכה בעיתון. ואכן, אחרי התלבטות רבה החליטו חברי הוועד להפסיק את התמיכה, אלא אם תוחלף המערכת "וגם תוכנו של העיתון ישתנה".

כעת נכנסו לתמונה סופרי ארץ ישראל. חלקם דווקא הסתייגו מהמאמר של ברנר, אבל על הפרק כבר עמדה לא שאלת המאמר עצמו אלא שאלת חופש הביטוי. כל סופרי הארץ הוזמנו לאספת חירום, ובסיומה פרסמו פה אחד הודעה המגנה את הפסקת התמיכה בעיתון, "אפילו אם מאמרו של י"ח ברנר מכאיב לרבים בתוכנו ובצורתו". בין החותמים על ההחלטה היו גם ש"י עגנון, א"ד גורדון, דבורה בארון ורבים אחרים. בעקבות פרסום הודעת הסופרים החל להגיע לעיתון זרם גדול של תרומות פרטיות, ואלה אפשרו בסופו של דבר לא רק את קיומו אלא גם את התרחבותו והגדלת תפוצתו (הוא המשיך לצאת לאור עד 1970).

שנה אחר כך, כשאחד העם ביקר בארץ ונפגש בין היתר עם הפועלים במושב עין־גנים, הוא הופתע לגלות עד כמה חריפה דווקא הביקורת נגדו. הדבר הוכיח את מעמדו הבלתי מעורער של ברנר לא רק בקרב הסופרים, אלא גם בקרב החלוצים. מנגד, כשהנהלת גימנסיה הרצליה שכרה את ברנר כמורה לספרות, חמש שנים לאחר "מאורע ברנר", ניסה הוועד המנהל של הגימנסיה לבטל את המינוי. הם לא הצליחו, אבל כפשרה נקבע שהמורה מרדכי בן הלל הכהן יפקח על שיעוריו של ברנר, בעיקר על כך ש"אינו מסית נגד דת ישראל". כעבור זמן, כשהכהן אישר שברנר מלמד "כראוי", בוטלה גם ההשגחה הזו.

השפעה על נוער הגבעות

כל מה שתואר כאן יכול אולי לצייר את ברנר כ"שמאלן קיצוני" במונחים של היום. אבל זו תהיה טעות גדולה. ההסתייגות מהיהדות המסורתית, עד כדי נכונות לראות בברית החדשה חלק אורגני של ספר הספרים, הייתה רק סעיף אחד בהתעקשות הכוללת של ברנר לראות את האדם היהודי וצרותיו הממשיות לפני כל אידיאולוגיה ותוכן רוחני. מאותה סיבה הוא היה אחד מאנשי הרוח הבולטים ביותר בעידוד ההגנה העצמית היהודית. עוד בהיותו ברוסיה, ב־1905, לאחר גל פוגרומים שהביא להיווצרותה של העלייה השנייה, כתב ברנר את הסיפור "הוא אמר לה", שבו הוא מתאר צעיר יהודי שמתווכח עם אימו על רצונו לעזוב את הבית ולהצטרף לקבוצות של הגנה יהודית. כעבור כמאה שנים כתבו כמה מנערי הגבעות בשומרון פראפרזה על הסיפור הזה. ב־2002 קיבל מזכ"ל מועצת יש"ע של אותם ימים, עדי מינץ, פקס משולח אלמוני ובו שיר שביקש לבטא את תחושות הבטן של "נערי הגבעות". השיר סיפר על נער המסביר לאימו את החלטתו לעזוב את הבית ואת הלימודים וללכת אל הגבעות, כי שם "יש חופש, חיים של אמת, חיים של עבודת אלוהים… לא אמשיך לסבול בשקט את עול הכיבוש החילוני".

קצת יותר משנה לפני רציחתו של ברנר, ב־1 במרץ 1920, נהרגו בתל־חי שבגליל יוסף טרומפלדור וחבריו. הרופא שטיפל בטרומפלדור ברגעיו האחרונים העיד ששמע אותו אומר: "אין דבר, כדאי למות בעד ארץ המולדת"; מה שתומצת לימים באימרה "טוב למות בעד ארצנו". ברנר התלהב כל כך מהאימרה הזו, שטבע לגביה אימרה מיתולוגית נוספת: "אשרי מי שמת ותל חי למראשותיו". ברנר גם לעג לרעיונות של תנועת ברית שלום, שכמה מבכיריה היו חבריו הקרובים, כאילו ויתור על ריבונות יהודית בארץ ישראל יביא את השלום המיוחל. הוא כינה את הרעיונות האלה "אידיאל 'הכבשה', הנותנת את עצמה לטרף מרוב חסידות". אגב, באופן מעניין, ובלי שהייתה לברנר הזדמנות להשפיע על חינוכו, בנו היחיד אורי הפך לימים לסגן מפקד הפלמ"ח.

ואולי הסיבה המשמעותית ביותר לצמיחתו של מיתוס ברנר קשורה בעובדה שהוא לא רק כתב טקסטים ומאמרים נלהבים בגנות האידיאולוגיות ובזכות ראיית האדם הממשי, אלא גם נהג כך בחייו. הסיפורים עליו בהקשר הזה מתארים דמות של צדיק חילוני, מעין מקבילה מוקדמת של ר' אריה לוין. אחד הסיפורים מתאר אישה ירושלמית שחלתה במחלת מין קשה ואיש לא רצה להתקרב אליה. ברנר היה היחיד שנהג לבקרה בקביעות ואף להביא לה אוכל.

אף שבקושי התפרנס בעצמו הוא נהג לתת מכספו, בלי שום חשבון, לאנשים שחש שהם נזקקים לכך. כך, למשל, בתקופת מגוריו בגליציה שילם מכספו על שכירות חדר עבור משפחה ענייה. כך נהג גם בסופרים שהאמין בכישרונם. הבולט שבהם היה לא אחר מש"י עגנון. הרבה לפני שעגנון נהנה מנדיבותה של משפחת שוקן, הוא נהנה מנדיבותו של ברנר. עוד ב־1908, כשהתפרסם סיפורו הראשון של עגנון, "עגונות", ברנר התלהב כל כך מהכישרון הצעיר שמכר את חגורת מכנסיו כדי לסייע להדפסת ספרו הראשון של עגנון, "והיה העקוב למישור". עגנון הציניקן הוקיר לו תודה בדרך מיוחדת. לימים, כשביקר אצלו עמוס עוז הצעיר, עגנון נהנה לספר לו ש"כשהיינו ביפו, הייתה לי וליוסף חיים ברנר אהבה משותפת". עוז הסקרן ביקש מעגנון שיסגיר בפניו את שמה של האהובה, ועגנון השיב: "שנינו אהבנו מאוד את שמואל יוסף עגנון".

אניטה שפירא מדגישה בביוגרפיה שלה על ברנר את השפעת התרבות הרוסית עליו, ובמיוחד דמותו של טולסטוי. בתוך כך היא מתארת את ברנר במושג הלקוח מאותה תרבות: יורודיבי – "שוטה קדוש". בשיחה לכתבה זו, שפירא מסבירה: "מדובר באנשים שאין להם בעיה להיות מלוכלכים ומוזנחים, אבל באותה מידה הם גם היחידים שלא מפחדים לומר לאף אחד, גם לשליט, את האמת בפנים. כמו נתן הנביא שאומר לדוד המלך: אתה האיש!".

איוב מודרני

ההערצה לברנר הייתה גם נחלתם של אנשי אמונה מובהקים, כאלה שהכירו בסגולותיו מעבר למילים הקשות שכתב על הדת. בפתח ספרו על הקשרים בין עגנון, ברנר וביאליק, מספר חיים באר על פגישה שהייתה לו בנעוריו עם אלכסנדר אורי. אורי היה בצעירותו איש השומר הצעיר, מן החבורה המסתורית שישבה בחוות הפועלים ביתניה שמעל הכינרת. לימים חזר בתשובה, הפך לחסיד רחמסטריווקה וחי בשכונת מקור ברוך בירושלים, אבל ברוחו נשארה אהבה לעולם שעזב. הוא שאל את באר, שאותו הכיר מן השכונה, אם הוא קורא את ברנר, ובאר השיב שבבית הספר שבו למד, של זרם המזרחי, מעולם לא למדו את ברנר.

ואז דיבר אורי על השלישייה ברנר־עגנון־ביאליק: "שלושתם סופרי אמת המה. יודע אתה נוטריקון [=ראשי תיבות] של אמת מהו? איוב, משלי, תהילים. ברנר הוא איוב – מפורר מייסורים, משכול ומכפירה; עגנון הוא משלי – תוכו רצוף משלים וחכמה ושנינה. וביאליק הוא תהילים – כולו טוהר, אהבה נקייה ואמונה. האמן הגדול מבין השלושה הוא עגנון, אמן שאין אלוהים בליבו אלא אלוהי יצירתו. הבנאי הגדול מביניהם הוא ביאליק, בנאי של תרבות אשר בכל יום ויום נותן דין וחשבון לפני כנסת ישראל על מעשיו ודאגתו לקיום האומה ולתקנת חייה הרוחניים. וברנר (באר מתאר שברגע הזה נקוו דמעות בעיניו של אורי; י"ש) – ברנר הוא האדם הגדול מבין השלושה. הגדול מכולנו, צדיק וישר. אמנם צדיק חילוני, צדיק כופר, אבל מה בכך. הלא כבר כתב רבינו הגדול ר' אברהם יצחק הכהן קוק בספרו ערפלי טוהר, כי לגבי אור אינסוף הכל שווה; גם האמונה וגם הכפירה שהיא התגלות

כוח החיים".

גם לרב קוק עצמו הייתה מערכת יחסים מורכבת עם ברנר. כשביקר אצלו פעם הסופר הלל צייטלין, שהיה מיודד עם ברנר עוד ממזרח אירופה, ושאל אותו לפשר תמיכתו בחלוצים למרות יחסם "המעליב" אל הדת, השיב לו הרב קוק: "קראתי כל מה שכתבת על ברנר [כשברנר נרצח, צייטלין הספיד אותו במלים נרגשות; י"ש], וברנר כתב הרבה דברים שהכאיבו לב כל יהודי חרד על דתו… בין בני עין חרוד והדומים להם יש ברנרים רבים, גדולים וקטנים".

גם ברנר, מצידו, גילה הערכה גדולה לרב קוק. הוא אמנם ביקר את נטייתו של הרב קוק למיסטיקה, לדעתו על חשבון הריאליה היהודית, אבל טען במקביל שההרמוניה הקוסמית שהרב קוק מבקש לבטא בכתביו מסתירה מאחוריה קרעים לא מעטים: "מי שכתב את 'הנשמות של עולם התוהו' ו'יסורים ממרקים' [שניים ממאמריו של הרב קוק; י"ש] מעיד על עצמו שכלל וכלל לא זרים לו פרכוסי הנפש של הכופרים והמהרסים". הצייר נחום גוטמן סיפר בזיכרונותיו שבילדותו בשכונת נווה־צדק ראה פעם את ברנר הולך אחרי הרב קוק, מטביע את כף רגלו בחול בדיוק באותם מקומות שבהם טבעה לפניו כף רגלו של הרב קוק.

רציחתו של ברנר, ובמיוחד נסיבותיה, רק השלימו את תמונת המיתוס. בתקופת חייו האחרונה, לאחר שאשתו נפרדה ממנו וחזרה עם בנם היחיד לאירופה, התגורר ברנר בחדר ששכר בבית משפחת יצקר בשכונת אבו־כביר שביפו. זה היה בית יהודי מבודד למדי, ששכן בין פרדסים שהשתייכו לערבים. ב־1 במאי 1921 החלו בכמה מקומות בארץ מעשי פרעות של ערבים ביהודים, והמוקד שלהן היה בעיר המעורבת יפו. אחד מדיירי בית יצקר, שהיה בתל־אביב, שלח רכב אל הבית הנצור כדי שיחלץ את יושביו. אלא שבינתיים הצטרפו לנצורים גם שכנים, מבני משפחת לרר, וברכב לא היה מקום לכולם. ברנר, שרכב ההצלה כוון בעיקר עבורו, סירב להתפנות אם לא כל נצורי הבית יכולים להתפנות יחד, והתוצאה הייתה שרק בני משפחת לרר התפנו.

עד שהגיעה תגבורת כבר נרצחו למחרת, 2 במאי, כל ששת הנשארים בבית – הסופרים ברנר, צבי שץ, יוסף לואידור, צבי גוגיג, ושניים מבני משפחת יצקר. גופתו של ברנר נמצאה כשהוא שוכב על בטנו ומחצית גופו התחתונה עירומה. בחקירה שארגן ברל כצנלסון התברר שגם ילקוט של ברנר ובו כתבי היד האחרונים שלו נעלם. ששת ההרוגים, יחד עם שאר הרוגי הפרעות ביפו ובתל־אביב, הובאו לחלקת קבר משותפת, בבית העלמין שלימים ייקרא בעצמו על שם טרומפלדור. הקדוש החילוני הפך גם למרטיר.

ייאוש שמצמיח עשייה

במאה השנים שחלפו מאז, עבר היחס לברנר שינויים ותהפוכות רבים. השאלה המסקרנת ביותר היא כיצד הפך ברנר לנערץ כל כך בזמן אמת על החלוצים, שכתיבתו הפסימיסטית והמייאשת הייתה אמורה לקומם אותם. מוקי צור, חוקר תולדות העלייה השנייה והשלישית, עונה על כך באמצעות השימוש במושג הברנרי "ואף על פי כן". ברבים מסיפוריו ומאמריו המייאשים לכאורה, שתל ברנר פסקאות ההולכות בעקבות הרעיון היהודי העתיק ממסכת אבות: "לא עליך המלאכה לגמור, אבל אין אתה בן חורין להיבטל ממנה". כן, החיים אכן קשים ועלולים לייאש, אבל דווקא מתוך ההכרה בכך צומחת גם ההכרה שמהות החיים היא ההתמודדות עם הייאוש והמחויבות לעשייה.

את הטקסט המאפיין ביותר את הגישה הזו שם ברנר בפי גיבור ספרו "מכאן ומכאן", שכותב בצוואתו:

החיים רעים, אבל תמיד סודיים… המוות רע. העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה. האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר. לעם ישראל, מצד חוקי ההגיון, אין עתיד. צריך, בכל זאת, לעבוד. כל זמן שנשמתך בך יש מעשים נשגבים ויש מעשים מרוממים. תחי העבודה העברית האנושית!

"זה מה שהחלוצים אהבו בו", אומר חיים באר. "הוא לא ניסה למכור להם קלישאות מתקתקות. הם הרגישו שהוא מבין לגמרי את הקשיים שלהם. למעשה, מנסח אותם בכתביו. כמו בסיפור של ר' נחמן על בן המלך שחשב שהוא הינדיק, דווקא מתוך ההזדהות שלו עם הכאב והקושי שלהם, הם יכלו להזדהות גם עם אמירת ה'ואף על פי כן' שלו".

ואילו צור מוסיף: "בכל חייו שלט בו דיכאון עמוק, אבל למעט תקופות קצרות, הדיכאון הזה מעולם לא שיתק אותו. בארבעים שנותיו הוא הספיק לכתוב, לערוך ולהוציא לאור מפעלים של כמה אנשים. ובניגוד להרבה אנשים דיכאוניים, הוא גם מעולם לא ניסה להתאבד".

עובדה מדהימה שצור מציין, מוסיפה ממד של הערצה לברנר: "עוד ב־1905 ברנר כתב משהו על חרדתו מפני 'שישה מיליוני יהודים שהולכים לטבח'. כך שכאשר תנועות הנוער חיפשו ספרות רלוונטית להתמודדות עם השואה, גם הן חזרו לברנר, כי הוא נתפס כמי שחזה את הגורל הנורא הזה".

בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת קם דור חדש של מעריצי ברנר – לא חלוצים, אלא דווקא אינטלקטואלים. זו הייתה התקופה של פריחת הפילוסופיה האקזיסטנציאלית באירופה. אחרי המכה המוסרית האנושה שספגו "האידיאולוגיות הגדולות" בעידן של היטלר וסטלין, האופנה החדשה הייתה להאמין ביחיד ובהתמודדות האישית שלו עם מכאובי חייו. גיבור התקופה היה הפילוסוף ז'אן פול סארטר, ועוד יותר ממנו הסופר אלבר קאמי, שתיאר את "המיתוס של סיזיפוס": הגיבור המיתולוגי המגלגל כל ימיו את הסלע הגדול במעלה ההר, רק כדי לגלות שהסלע חוזר ומתגלגל, והוא נדרש לחזור על המשימה שוב ושוב, באופן אינסופי. רוצה לומר: אין יעד משיחי שאליו אנחנו אמורים לחתור. משמעות החיים היא בעצם ההתמודדות היומיומית, הסיזיפית, עם הקשיים, כשמדי פעם נכונו לנו גם אי־אלו הישגים משמחים.

אינטלקטואלים ישראלים לא יכלו שלא להבחין שהמודל הזה מזכיר מאוד את מודל ה"ואף על פי כן" של ברנר. כדברי פרופ' אבי שגיא, איש אוניברסיטת בר־אילן ומכון שלום הרטמן, שכתב ספרים גם על ברנר וגם על קאמי: "ברנר הטרים בכמה דורות את 'המיתוס של סיזיפוס' ואת 'האדם המורד' של קאמי. מה שחשוב הוא המעשים בעולם הממשי. לא 'משמעות החיים', אלא 'המשמעות בחיים'. בתוך עולם החלוצים הייתה בערה רליגיוזית עמוקה. הם לא הסתפקו בעולם העשייה אלא ביקשו לראות את המעשה כבעל משמעות שחורגת ממנו עצמו, והתשוקה הזו הובילה לעיתים למעשים הרואיים, חצי מטורפים. מול התודעה הזו ברנר הציב תודעה שקופה שבה אדם ניצב לצד בני אדם אחרים, ועליהם מוטלת המשימה לבנות חברה. הוא סימל נקודת איזון שהחזירה את המעשה החלוצי אל התלם הריאלי".

המהפך הפוליטי של סוף שנות השבעים הביא איתו גל שלישי של חזרה לברנר. לפחות בשנותיו הראשונות, המהפך יצר תחושה אפוקליפטית חזקה בקרב אנשי תנועת העבודה והשמאל. נוכח הברית בין מה שנתפס כמשיחיות רוויזיוניסטית מסוכנת מבחינה מדינית, למשיחיות ופונדמנטליזם דתי של השותפים מהציונות הדתית והעולם החרדי – גברו תחושות של "הלכה המדינה". ושוב היה זה ברנר שאזהרותיו הישנות מפני המשיחיות ואובדן המבט הריאלי שימשו את המיואשים החדשים.

פרופ' אבי שגיא: ברנר הטרים בכמה דורות את 'המיתוס של סיזיפוס' ואת 'האדם המורד' של קאמי. מה שחשוב הוא המעשים בעולם הממשי. לא 'משמעות החיים', אלא 'המשמעות בחיים'. הוא סימל נקודת איזון שהחזירה את המעשה החלוצי אל התלם הריאלי

עברו עוד כמה עשורים, ובקרב הדור הצעיר יותר של אנשי תנועת העבודה קמה מגמה של חזרה למקורות: חזרה למקורות תנועת העבודה, של ימי העלייה השנייה והשלישית, וחזרה מקבילה גם למקורות היהדות. אלה היו ימי הקמת בתי המדרש נוסח המדרשה באורנים, ומכינות קדם־צבאיות ברוחה של תנועת העבודה. אחד המחנכים הבולטים במדרשה היה יריב בן־אהרן, בנו של אחד ממנהיגיה המיתולוגיים של תנועת העבודה, יצחק בן־אהרן, בעצמו איש העלייה השלישית.

יריב, שהיה בעצמו איש כאוב וקודר, ביקש לחזור לטקסטים של ברנר ולגלות בהם הפעם דווקא את המקורות היהודיים. הוא עיצב תפיסה חדשה של לימוד טקסט, המזכירה את לימודי הגמרא: הטקסט הנלמד במרכז, ולצידו, או מתחתיו, הפירוש, עם דגש על מקורות הטקסט. כמו בתלמוד, גם סדרת הספרים שהוא ערך בסגנון הזה נקראה "מסכתות". אחד מהם עסק באחד מסיפוריו הראשונים של ברנר, "מסביב לנקודה". פתאום היה מדהים לגלות עד כמה הטקסט של ברנר, אולי האנטי־דתי הגדול ביותר בתולדות המפעל הציוני, היה מלא באזכורים וציטוטים מן המקורות, לא פחות מידידו הכל־כך שונה ממנו, ש"י עגנון.

כבר בעמוד הראשון של הסיפור, בדיאלוג בין שניים מן הגיבורים, שבו האחד מבטיח לשני שישמור איתו על קשר מכתבים רצוף, הוא אומר כך:

תיכף לביאתי שמה אתחיל לבקש בשבילך איזה מעמד – ואודיעך. ואז… החיל והחוסן לחי עולמים. אטו מילתא זוטרתא מצוות פדיון שבויים ושילוח הקן בחדא מחתא?! שלח תשלח את האב – ואת הבנים תיקח לך… תבוא אלי ונחיה יחדיו… ממש בבחינת הבעל שם טוב באותו ראש השנה תק"ז.

גם תנועת הנוער העובד והלומד הדגישה בפעילותה את החזרה לכתבי ברנר, וכך גם תנועת הבוגרים שלה, "דרור ישראל". היה בכך שילוב של תפיסה חינוכית וקישור סמלי: המרכז הארצי של התנועה, ברחוב דרך קיבוץ גלויות 120 בתל־אביב, שוכן באותו בית שבו נרצח ברנר לפני 100 שנה. הבית, שעמד שומם במשך שנים רבות, שופץ מאז, וכאשר הפך למשכנה של תנועת הנוער העובד הוא נקרא בשם "משכן ברנר", ומוצגת בו תערוכה קבועה על חייו. בנוסף, תנועת הנוער העובד הקימה מרכז הדרכה הנושא את שם כתב העת שהקים ברנר, "המעורר".

נדחק מפני ביאליק

אבל מעבר להזדהויות הנקודתיות האלה, צריך לומר שכאשר לומדי בתי המדרש החילוניים והמכינות החילוניות שבו לבקש השראה בעולמה של ההגות הציונית הראשונית, לא אל ברנר הם חזרו בדרך כלל, אלא דווקא אל ביאליק. ספקנות פסימית נוסח ברנר כבר מילאה את לבבות צעירי שנות האלפיים עד לזרא. עכשיו הם נזקקו לרוח של בניין מעשי, כזה שנקודת המוצא שלו היא אמונה בחזון ובמפעל. את ההשראה לכיוון הזה הם יכלו לקבל מביאליק, שהציע למעשה סוג של מסורתיות שאינה מתנתקת מהעולם היהודי הישן.

"הסוציאליסטים שבינינו עדיין עוסקים הרבה גם בברנר", אומר שי זרחי, "אבל המהלך הגדול של ההתחדשות היהודית יונק בעיקר מביאליק, ובצדק. ברנר פירק מאוד את היחס למסורת, ואילו ביאליק דווקא ניסה לבנות. בגלל זה גם היו להם הרבה ויכוחים, כמו על רעיון 'הלכה ואגדה', שברנר קטל בחריפות".

אבל אם לנקוט כנות אכזרית כמו זו של ברנר, צריך להודות שלא רק המעבר מברנר לביאליק מאפיין קבוצה קטנה מאוד של החברה הישראלית. בעידן האח הגדול ותוכניות הריאליטי רק מעטים יודעים בכלל מי היו ברנר וביאליק. כפי שאומר פרופ' הלל וייס, לשעבר ראש המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר־אילן: "אני ידוע לא כברנריסט אלא כעגנוניסט, אבל זה בכלל לא משנה. אף אחד לא מכיר היום לא את זה ולא את זה, ובוודאי לא את מקורות שפתם. אפילו את ספרות דור תש"ח, שלכאורה קלה יותר לעיכול, אף אחד לא מכיר. דרושה כיום רוח תרבותית לגמרי אחרת".

המשורר חיים גורי נהג לשרטט ברשימותיו העיתונאיות את המתח הפנימי בין היבטים שונים של הסוגיות שבהן עסק. כמי שהעיד על עצמו "אני מלחמת אזרחים", כלומר המחנות השונים מצויים גם בתוכי, גורי נהג לסיים רבים מן המאמרים האלה בציטוט הברנרי, של השורה האחרונה מהרומן "מכאן ומכאן": "כל החשבון עוד לא נגמר". רוצה לומר, עוד יהיו הרבה תהפוכות ביחס לסוגיה הזו. אולי זה נכון גם ביחס למעמדו של ברנר עצמו.