כשיצא האלבום "להתראות נעורים שלום אהבה", בשנת 1995, למעריצי משינה היה ברור שהשורה "משהו בחיי עומד להשתנות", מרמזת על משהו עמוק ומשמעותי יותר מסתם עוד מטפורה. נכון, כמעט בכל אלבום הלהקה שינתה סגנון מוזיקה וביקרה במחוזות השפעה שונים, אבל רצף השירים, שבסופו "תחזור תחזור" המיתולוגי – עם הקלטת קולו של יוסי בנאי – שידרו אווירה של סוף, רק לא ברור של מה.
איש לא חזה אז כי אלו הם ימיה האחרונים של הלהקה (עד לקאמבק ב־2003), שלוו גם באקורדים הצורמים במיוחד של אסון ערד. מותם של שלושה בני נוער בדרך להופעה של הלהקה האהובה עליהם הוסיף נדבך לאווירה שהייתה טעונה באותה תקופה גם כך, בגלל סוגיות פוליטיות וביטחוניות.
הימים הם ימי שיא המאבק על הסכמי אוסלו ותקופת הפיגועים הקשים. ימי האופוריה של חתימת ההסכמים כבר נראו רחוקים, וכמה חודשים מאוחר יותר כך המדינה כולה תיכנס להלם קרב – שלא באמת תצא ממנו עד היום – עם רצח ראש הממשלה יצחק רבין. כל אלו צרבו את "להתראות נעורים" בקונטקסט מאוד מסוים בתודעה הישראלית. פסקול של תקופה שמעליה מרחפת עננה קודרת במיוחד.
מהסיבות שהוזכרו כאן, ההאזנה לאלבום לרגל חגיגות 25 שנה לצאתו (שנדחו בגלל הקורונה) הופכת למסקרנת את האוזן, אך לא פחות את הנפש. לכבוד החגיגות, האלבום יצא בגרסת "רימאסטרד" שלוקחות את ההקלטות המקוריות ומלטשות אותן מבחינת סאונד. העובדה הזו הופכת את ההאזנה לאלבום ולשירים מעולים כמו "אני כל כך שמח", "להתראות נעורים" ו"בן המלך" לחוויה נקייה יותר, שלא פותרת את הקונפליקט הקיים מהשנים ההן, אבל מרפדת אותו בכרית נוחה יותר.
הניקיון הזה רק מחדד את התחושה שמשינה של אותם ימים עברה תהליך התבגרות שלא הובן מספיק בזמן אמת, והמשיך אלבום קודם שלהם – "שיא הרגש": הם הניחו בצד לחלוטין את חלומות הגראנג', אותם חלומות שהתפוצצו על הקהל באלבום אולי הכי מוערך שלהם – "מפלצות התהילה".
החלק המסקרן יותר למי שכבר מכיר על בוריו את "להתראות נעורים" הוא זה שמנסה לתת זווית אחרת לסיפור: אלבום הבונוס שמתווסף למהדורה החדשה. המוזיקאי רע מוכיח (ברי סחרוף, אדומי השפתות) לקח חלק מהשירים מהאלבום המקורי והוציא מהם את גרסת הרמיקס שלו.
לאורך כל הקריירה שלו, מוכיח אוהב לשחק באש בכל מה שקשור לקו התפר בין האלקטרוניקה והנדסת המוזיקה ובין הווייב החי שהרוקנרול נותן. הדוגמה המפורסמת ביותר היא ההפקה המיתולוגית שלו באלבום "סימנים של חולשה" של ברי סחרוף. למוכיח יצא שם של גאון שמתייחס בטוטליות מוחלטת למוזיקה ולהפקה. לראיה, הוא השתתף בנגינה כמעט על כל הכלים וגם השתתף בכתיבת הלחנים. בפועל, מוכיח הוביל ביד את סחרוף לטיול במחוזות שלא היו מוכרים לו עד אז.
לאחרונה יצר מוכיח גרסת רמיקס לא קלה לעיכול לאלבום של אהוד בנאי. אבל נדמה שבמקרה של משינה, הפרשנות שלו פחות אמוציונלית. אם במקרה של אהוד בנאי זה נשמע כמו פנטזיה מוזיקלית אלקטרונית אוטופית, כאן הסיפור פחות דרמטי אך עדיין מרתק.
מוכיח מוריד שכבות וצובע מחדש את השירים. הוא עושה רמיקס רקיד לשיר הנושא "להתראות נעורים", אבל משאיר ליין משינאי מובהק עבור המאזין, בכך שהוא לא נוגע בקול של יובל בנאי. ב"אני כל כך שמח" מוכיח משנה סדרים ומפגיש בין משינה של "מפלצות התהילה" ובין זו של האלבום הזה.
השיא של אלבום הרמיקסים הוא המפגש שלו עם משינה, ובאופן עקיף גם עם יוסי בנאי ב"תחזור תחזור". מוכיח נותן לבתים להיות כמעט עירומים, ומשאיר את הרצועה רק עם הערוצים האקוסטיים שלה. מרגע שיוסי בנאי נכנס אל תוך השיר מתחיל מסע בין שמיים לארץ, בין חלל לאדמה, שקשה שלא לצאת מסוחרר ממנו.
פרויקט שמוסיף עוד כמה שורות של סאבטקסט לאלבום שהוא סאבטקסט בפני עצמו, על תקופה משמעותית ולא קלה במדינת ישראל.
משינה, להתראות נעורים שלום אהבה – גרסת דלוקס 2021
