פרוץ משבר הקורונה בחודש מרץ אשתקד היה מאתגר מאוד לספורטאים בכל רחבי העולם, שלפתע מצאו עצמם מושבתים מפעילות, רחוקים מהשגרה היומיומית הקבועה ולעיתים גם עם קושי אמיתי להתאמן ולשמור על כושר. אבל כמו בכל משבר, גם כאן היו כאלה שמצאו את הדרך למנף אותו למקומות טובים ונכונים. אחד מהם הוא כדורסלן הפועל גלבוע־גליל, יפתח זיו. "ברגע שעצרו את הליגה, מיד הסתגרתי בבית עם המשפחה שלי. עיכלתי את המצב, עקבתי אחרי החדשות והבנתי שיש לי כאן הזדמנות לעשות משהו שיהיה טוב עבורי לחיים בכלל ולהמשך הקריירה בפרט", הוא נזכר. "הדבר היחיד שהיה לי אז הוא זמן, בלי שום הסחות דעת אחרות, ובמקום להיזרק על הספה לימים שלמים כמו רבים אחרים, הכנסתי את עצמי לשגרת אימונים מסודרת. בכל שבוע בניתי תוכנית עבודה וכשקמתי בבוקר ידעתי בדיוק מה המטרות שלי לאותו היום מבחינת אימונים ותזונה. היו שבועות שהחלטתי שאקפוץ 5,000 פעם בדלגית ואזרוק 10,000 פעם לסל, ופשוט חילקתי את זה בין הימים. בנוסף, עשיתי אימוני כוח, עבדתי עם המנטור שלי על הצד המנטלי, הקשבתי לפודקאסטים בנושא ופשוט עבדתי כמו מטורף. דווקא בתקופה הכי פראית ובעייתית, הייתי פנאט עם עצמי".
"אחת המטרות שלי העונה היא להוכיח שהשנה שעברה לא הייתה מקרית, שאני באמת מוכן ויכול להוביל קבוצה ברמות הגבוהות, ואני שמח שאני עומד במטרה עד עכשיו"
מי שהצטרפה לפעילות האינטנסיבית של זיו היא המשפחה שלו. "הספורט אצלי בבית מאז ומתמיד היה מאוד דומיננטי. אמא שלי היא ספורטאית בחסד, שעשתה הרבה מרתונים וטריאתלונים, והפכה לפני שנה וחצי לאשת ברזל. אבא שלי היה אתלט, שעסק בהתעמלות קרקע, ובתקופה הזו כולנו יחד, עם הדודים והבני דודים, שגרים מאוד קרוב אלינו, רצנו והתאמנו יחד, ובנוסף אכלנו ארוחות בריאות בשעות מדויקות", הוא משחזר. "יש לי סל בגובה תקני בחצר הבית ואחד מבני הדודים שלי בא בכל יום להתאמן איתי ולהחזיר לי כדורים לקליעות במשך שעות. בסופו של דבר התקופה הזו עברה ממש בכיף". בנוסף, חזר זיו לאהבה ישנה שלו – אגרוף תאילנדי, "התחלתי לעסוק בתחום לפני כמה שנים, אבל בתקופת הקורונה שכרתי מאמן ועבדנו יחד פעמיים בשבוע". לדבריו, "זה ענף שבו אם יוצאים לשנייה מפוקוס, אז אתה מפסיד. הוא מחדד אותי, עוזר לי לשפר את מהירות התגובה ונותן לי ערך מוסף גדול מבחינת הכדורסל ומבחינה פיזית ומנטלית".
מדבר על המגרש
העבודה הקשה שהשקיע זיו השתלמה לו באופן מיידי כאשר חזרה הליגה לפעילות לקראת סוף יוני 2020. הוא העמיד ממוצעים של 13.6 נקודות, 4.7 אסיסטים ומדד של 17.7, שזינקו ל־16.7 נקודות, 6 אסיסטים ומדד 20.7 בשלב הפלייאוף. לשיאו הגיע במשחק השלישי של שלב רבע הגמר מול הפועל חולון, אז קלע שיא קריירה של 24 נקודות, שהעלו את קבוצתו באופן מפתיע למשחקי הפיינל פור, שם פגשה את מכבי תל־אביב.
במשחק עצמו שוב הציג זיו יכולת נהדרת (23 נקודות, 5 ריבאונדים ו־4 חטיפות), אך הוא הוכרע לטובת הצהובים, משלשה של סקוטי ווילבקין, 2.7 שניות לסיום. "עד היום יש תמונה שלא יוצאת לי מהראש", משתף זיו, "ווילבקין מכדרר ומכדרר, אני שומר על שחקן בפינה, וכשהוא זורק את השלשה אני מתחת לסל, רואה את הכדור באוויר עף לאט־לאט ונכנס חלק לתוך הרשת. תפסתי את הראש ופשוט לא האמנתי שהפסדנו. כמו בכל העונה, גם למשחק הזה הגענו כאנדרדוג, שיחקנו את המשחק שלנו, ולמרות שהסיום הזה היה מאוד מאכזב, למדתי ממנו המון והייתי גאה על התקופה היפה שעברנו יחד". בסיומה של השנה זכה זיו בתואר השחקן המצטיין של "עונת הקורונה". "זה נהדר להפיק מעצמך את המיטב במה שאתה עושה, ואני שמח שהתקופה שעבדתי בה כל כך קשה באה לידי ביטוי", הוא משתף. "הייתה לנו קבוצה טובה עם אנשים נהדרים ואני שמח שקיבלתי את המפתחות ואת הביטחון מכולם להוביל אותה. מניצחון לניצחון הרגשנו שאנחנו עושים משהו נכון והדברים התחברו לנו עד למרחק סל מהקרב על האליפות".
בסיומה של העונה הייתה המניה של זיו בשיאה. הוא קיבל הצעות כלכליות משודרגות, גם מקבוצות בארץ וגם מקבוצות באירופה ולמרות זאת, ולהפתעתם של רבים יש לומר, בחר לחתום לעונה נוספת בגלבוע. "בקיץ עברה עליי סערת רגשות", מודה זיו, "רציתי לקפוץ לבריכה של הגדולים, עם העדפה לקבוצה באירופה, כדי לחוות משהו אחר. קיבלתי הצעות מישראל, איטליה, בלגיה וספרד, אבל אז הגיע הגל השני של הקורונה, לא ידעתי מה הולך לקרות, והסכמתי עם ההרגשה של המשפחה שלי, שזה כנראה לא הזמן לעזוב את הארץ ולגור לבד במקום שלא ידוע מה צפוי לקרות בו. כל אותו הזמן ההצעה מהגלבוע הייתה על השולחן, וכששיחות עם קבוצות אחרות בארץ לא הבשילו, נראה לי נכון להישאר בבית החם שאני כבר חלק ממנו. אני מבין למה קשה לאנשים להבין איך נשארתי עוד עונה בגלבוע אבל אני מאוד שמח על ההחלטה הזו".
מה הופך את הגלבוע למקום כל כך מיוחד ומצליח בתקציבים צנועים?
"שמעתי על הקסם של הגלבוע לאורך השנים, אבל רק כשהגעתי הבנתי על מה מדובר. יש משהו נכון במקום הזה, שקט שמאפשר עבודה, אמון בין ההנהלה לצוות המקצועי ולשחקנים, ואפשר לראות את זה גם ברמת ההישגים. מדובר במועדון – שלמרות שמבחינה תקציבית הוא רחוק מהגדולות – עדיין זכה באליפויות ובליגה הבלקנית, ובמקביל משביח שחקנים ומאמנים ליורוליג ולקבוצות גדולות".
"נבחרת ישראל זו הזכות הכי גדולה, הדובדבן שבקצפת, ומבחינתי במערכה הזו אני חייל – אם ירצו שאעלה בחמישייה, אעשה זאת באהבה ובחיוך, ואם ירצו שרק אתאמן ואלך הביתה – אנהג בדיוק אותו דבר"
זה נכון שמכבי תל־אביב הייתה בין הקבוצות שחפצו בשירותיך?
"במהלך התקופה ששיחקתי בנהריה, וגם במהלך העונה שעברה, היו שמועות על גישושים מצד מכבי תל־אביב, אבל אליי לא הגיעה הצעה רשמית ואני באמת לא יודע מעבר למה שהיה כתוב בעיתונים".
למרות ההצלחה, טענת לפני כמה חודשים שאתה מרגיש עדיין לא מוערך, למה בעצם?
"אני חושב שבשנתיים האחרונות מחזיקים יותר ממני ומהכדורסל שאני מציג, למרות שברור לי שיש לי עדיין לאן לגדול ולהתקדם. הדרך לרמות הגבוהות לא פשוטה או קצרה, ואני עושה הכול כדי שזה יקרה, והאמת היא שאני לא באמת צריך יותר מדי הערכה או מחמאות, טוב לי לבוא מעמדת האנדרדוג ולדבר על המגרש".
גם בעונה הנוכחית זיו וגלבוע־גליל ממשיכים להיות דומיננטיים בליגה, ונכון לכתיבת שורות אלה ניצבת הקבוצה במקום השלישי, עם 12 ניצחונות מ־18 משחקים, כשהוא עצמו ממשיך להפגין דומיננטיות על המגרש עם 11.6 נקודות, 4.9 ריבאונדים ו-3.9 אסיסטים ב־26.5 דקות בממוצע לערב. "אחת המטרות שלי העונה היא להוכיח שהשנה שעברה לא הייתה מקרית, שאני באמת מוכן ויכול להוביל קבוצה ברמות הגבוהות, ואני שמח שאני עומד במטרה עד עכשיו", הוא קובע. "מבחינה קבוצתית, ההרגשה היא כאילו המשכנו את העונה שעברה. יש לנו קבוצה טובה ובריאה ואין סיבה שלא נגיע גם העונה לאותן פסגות".
למרות ההצלחה, עברה הקבוצה זעזוע מקצועי באמצע ינואר, לאחר שליאור ליובין עזב את עמדת המאמן, כדי להפוך לעוזרו של עודד קטש בפנאתינייקוס היוונית. מי שהחליף אותו הוא אבישי גורדון, שחקן עבר ששיחק שנים בקבוצה ואף זכה איתה באליפות ב־2010. "אני זוכר את הרגע בחדר ההלבשה כשניסינו להבין מה קרה ולמה, וזה הוביל לסוג של זעזוע, כי רצנו טוב והיינו מחוברים ובסיטואציה שנהנינו מאוד יחד. זה לא דבר רגיל שקורה בנסיבות כאלה, אבל ליובין קיבל הזדמנות מיוחדת לעבוד עם קטש בקבוצת יורוליג והקושי היה משולב עם המון פרגון", מתאר זיו את הפרדה מהמאמן. "אחרי כמה ימים אבישי הצטרף למערכת. לא הכרנו קודם אבל גיליתי אדם נהדר, עם עבר עשיר בתור שחקן ועם הרבה מאוד ניסיון. החיבור בין הצדדים עובד טוב, כבר ניצחנו יחד את מכבי תל־אביב והפועל ירושלים, והפנים שלנו קדימה". הישג נוסף ולא צפוי שגורדון מוביל הוא העפלה של גלבוע לפיינל פור הליגה הבלקנית, שבה זכתה הקבוצה פעמיים בעבר. גלבוע, יחד עם כל קבוצות הליגה, נרשמו למפעל לאחר שהליגה הושבתה בתחילת הגל השני, והמהלך אפשר להן להמשיך להתאמן באופן סדיר. "זה הצחיק אותי כי רציתי לצאת לאירופה, ופתאום אירופה הגיעה אליי", אומר יפתח בחיוך. "זו חוויה נחמדה מאוד בשבילי להיות בפעם הראשונה במסגרת אירופית, ונרשמנו למפעל הזה במטרה אחת ברורה – לזכות בגביע. עד עכשיו אנחנו בלתי מנוצחים ואני מקווה שנישאר ככה. אנחנו עוד לא יודעים מתי זה יקרה, אבל יש סיכוי גדול שנפגוש את הפועל חולון בחצי הגמר או בגמר ואני מקווה ומאמין שנעמוד במטרה".
רוצה להיות פומה
יפתח זיו, 25, נולד וגדל בקריית־ביאליק, ולפני חמש שנים עבר עם משפחתו למושב החקלאי הסמוך, כפר־ביאליק. כדורסל הוא החל לשחק כבר בכיתה א'. "כמו כל ילד אחר, גם אני עשיתי כל מה שאחי הגדול עשה, וכשהוא נרשם לחוג כדורסל, מיד נרשמתי אחריו", הוא נזכר. "בגיל עשר עברתי לשחק במכבי קריית־מוצקין, ובכיתה ט' עברתי לחיפה, ללמוד ולשחק בתיכון ליאו בק, במקביל למחלקת הנוער במכבי חיפה". קפיצת המדרגה הראשונה בקריירה של זיו נרשמה בכיתה י"ב, אז הוביל את קבוצת הנוער של מכבי חיפה לחצי גמר הפלייאוף וזכה בתואר שחקן השנה. "הגענו להישג הזה עם קבוצה שאף אחד לא ציפה ממנה, וגם שם הפסדנו במשחק השלישי מול רעננה, משלשה שנקלעה בשנייה האחרונה, בדיוק כמו מול מכבי ת"א. אני מקווה שלא מדובר כאן עכשיו במוטיב חוזר", הוא צוחק. "באותן שנים כבר ידעתי שאני רוצה להיות כדורסלן, אבל סימן השאלה הגדול היה כל הזמן נושא הצבא. למזלי, כאשר נבחרתי לשחקן העונה, זומנתי במקביל לראשונה לנבחרת הנוער ויצאתי איתה לאליפות אירופה, מה שפתח בפניי את האפשרות לקבל מעמד של ספורטאי מצטיין ולהפוך באמת למקצוען. אני זוכר שכשהגעתי לקצין מיון בחיל האוויר, הוא אמר שיש לי שם של טייס ואולי נעשה עם זה משהו, אבל אז סיפרתי לו שהסיפור שלי קצת שונה".
ב־2013, כשהוא בן 18, חתם זיו לראשונה בקבוצת בוגרים, עירוני קריית אתא, ששיחקה בליגת המשנה. "המעבר בין הנוער לבוגרים הוא לא פשוט, אתה פתאום משחק עם בני 30, בעלי משפחה וילדים, ומבין שאלו החיים האמיתיים, אבל היום אני מבין שזה נטו בראש", הוא קובע, "אם אתה בא בהבנה שאתה כבר לא הכוכב של הנוער, אלא שחקן שצריך לבנות את עצמו, אז זה ממש לא סוף העולם". ב־2014 חתם זיו במכבי חיפה, קבוצתו הראשונה בליגת העל, ממנה עבר במהלך העונה השנייה לבני הרצליה. "לא קיבלתי דקות משחק בחיפה. בהרצליה נפצע הרכז, ומיקי גורקה שאימן שם זכר אותי לטובה מהתקופה שעבדנו יחד בתיכון, והוא היה הראשון שנתן לי דקות משחק משמעותיות. משם עברתי לעונה באשדוד ושנתיים בנהריה, כשבכל מקום חיפשתי את הסיטואציה שתאפשר לי הזדמנות לקבל דקות משחק, להיות רכז ראשון עם הרבה אחריות על הכתפיים ולהוכיח שאני מתאים לשחק בליגת העל. אלו לא היו שנים קלות אבל מאוד מחשלות. בכל שנה למדתי יותר על הכדורסל ועל עצמי, מה שעזר לי להשתפר מעונה לעונה ולבנות את עצמי ואת האופי שלי". זיו הוא רכז, בגובה 1.91, ונחשב לשחקן מאוד מהיר, אנרגטי ותזזיתי על המגרש. "ההשראה הגדולה שלי היא ראסל ווסטברוק, למרות שעם הקהל הישראלי צריך להיזהר היום, בגלל הצורה שבה הוא משחק בקבוצה של דני אבדיה", הוא צוחק. "אני אוהב את האמוציות שלו, את האתלטיות, את העובדה שהוא חי את המשחק בכל שנייה, רץ את המגרש כמו משוגע ועושה הכול. אני מאוד מתחבר לאנרגיות האלה, למרות שבמקרה שלי חשוב לי קודם כול להריץ את הקבוצה ולנצח. ווסטברוק הוא חיית משחק וזה מה שאני רוצה להיות – חיית טרף, פומה".
"כשהגעתי לקצין מיון בחיל האוויר הוא אמר שיש לי שם של טייס ואולי נעשה עם זה משהו, אבל אז סיפרתי לו שהסיפור שלי קצת שונה"
לאחר גיל הנוער, זומן זיו גם לנבחרת העתודה, איתה יצא לאליפות אירופה באיטליה תחת המאמן דן שמיר. הוא זומן לראשונה לנבחרת הבוגרת כבר ב־2016, ולאורך השנים נופה לא פעם מהסגל, לפעמים גם ברגע האחרון, אך לבסוף ההצלחה שלו לא נעלמה גם מעיניו של מאמן הנבחרת עודד קטש, שכלל אותו בסבב המשחקים האחרון, שבו סיימה הנבחרת קמפיין מרשים, שהבטיח עוד הופעה בטורניר אליפות אירופה בקיץ הבא. "נבחרת ישראל זו הזכות הכי גדולה, הדובדבן שבקצפת, ומבחינתי במערכה הזו אני חייל – אם ירצו שאעלה בחמישייה, אעשה זאת באהבה ובחיוך, ואם ירצו שרק אתאמן ואלך הביתה – אנהג בדיוק אותו דבר", הוא פוסק. "להיות השחקן האחרון שמנופה לפני מסע משחקים זה כואב, אבל גם מחשל ובעיקר מדרבן. כי אם אני ניפוי אחרון, אז המטרה היא להיות בסגל בפעם הבאה, ואם אהיה בקצה הספסל כשכבר אהיה בסגל, המטרה תהיה לקבל דקות ואז להפוך לשחקן חמישייה. אתה צריך כל הזמן להטריף את עצמך ולהציב מטרות גבוהות, וזה מה שאני עושה. אני מאמין שיש לי מה לתת ולתרום לנבחרת ותמיד אגיע שיקראו לי, אבל בסופו של דבר זה לא תלוי בי".
הגישה שלך נשמעת בוגרת ובריאה. זה תמיד היה ככה?
"עד לפני כמה שנים הייתי יותר פרוע, רציתי הכול כאן ועכשיו, אבל עם השנים והניסיון, יחד עם עבודה מנטלית, התבגרתי בדרך שבה אני פועל וחושב ופיתחתי גישה בריאה, שאני מאמין שתיקח אותי לרמה הבאה".
מה דעתך על הכדורסל הישראלי?
"אני מאוד מאמין בשחקן הישראלי ומחזיק ממנו. יש לנו דור יוצא מהכלל של שחקנים, שעובדים קשה ומשקיעים הרבה מעבר לאימון הרגיל בכל יום. יש לנו עכשיו נציג ב־NBA, שנבחר בעשירייה הראשונה בדראפט (דני אבדיה, ד"מ), ישראלים מובילים בליגת העל ומצטיינים באירופה והנבחרת עשתה קמפיין נהדר עם ניצחונות גדולים בדרך לאליפות אירופה. אני רואה עתיד ורוד לכדורסל שלנו והלוואי שרק נמשיך ככה ונתעצם".
ליגת האן־בי־איי היא חלום ריאלי מבחינתך?
"מעבר לתקצירים פה ושם אני מודה שאני לא צופה גדול של האן־בי־איי, מדובר בשואו ואין ספק שזה חלום עבור כל כל ילד שמתחיל לשחק, ולעולם לא אפסול שום אפשרות בסדר גודל שכזה. מבחינת כדורסל, אני הרבה יותר אוהב לצפות ביורוליג, מאוד רוצה לטעום את החוויה הזו ועובד בכל יום קשה מאוד כדי שזה יקרה".
מה אתה אוהב לעשות בזמנך הפנוי?
"האימונים שאני עושה הם התחביב הכי גדול שלי ואני משקיע בהם שעות כל יום. מעבר לזה, הכיף האמיתי שלי הוא לבלות עם המשפחה ועם בת הזוג שלי. סוף שבוע של מנוחה איתם פשוט נותן לי אוויר לנשימה. זו כנראה הסיבה שתקופת הקורונה עשתה לי כל כך טוב והטעינה אותי מחדש, למרות שאני שמח שהמשבר הזה כנראה מאחורינו".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בארבע, כי אני תמיד שואף ליותר. אני שמח במקום שבו אני נמצא, בליגת העל ונבחרת ישראל, מוקף באנשים שאני אוהב ואוהבים אותי, וזה מבחינתי סימן לאושר. אני רוצה שכל הסובבים אותי ואני נהיה בריאים, ואשמח להתקדם כמה שאפשר מבחינה מקצועית ולהיות שמח. המוטו שלי בחיים הוא – קודם כול תחייך, אחר כך הכול כבר יסתדר". 
