בניסן תשכ"ב מלאה שנה לצאתו לאור של כתב העת "האומה" מבית "מסדר ז'בוטינסקי". המסדר, שהוקם ב־1955, הוא מעין מסגרת רעיונית וחברתית שמטרתה הפצת רעיונותיו ופועלו של זאב ז'בוטינסקי. מאמר המערכת באותו גיליון קבע: "הנחנו מסד לבימה שעיקרה ההגות הלאומית על כל גוני ביטוייה, ולא ברתחנות של פולמוס אלא במידת ההתבוננות וביסוד המחשבה".
עוד הוסיף הכותב, באמירה שנשמעת אקטואלית עד היום: "ביקשנו לטפח את ערכי המוסר והגבורה של העם בעבר הרחוק והקרוב. טיפוחם של אלה אפשר שהוא גורלי ממש בימים אלה של רפיון־מתח מוסרי, מבוכה רוחנית ועייפות־גיבורים. ולא פחותה בחשיבות גם הבלטתם של אותם קניינים לאומיים, קנייני־רוח וקנייני־מעש, שכותבי היסטוריה 'רשמיים' נוהגים בהם מידת העלמה ביודעים. נוסיף גם להבא לחשוף אמיתות, להשרישן בתודעת הציבור, ולקוות שקניינים ואמיתות אלה יסייעו בידי האומה להשלים את תהליך תחייתה המדינית והרוחנית".
מאז ממשיך "האומה" לצאת לאור מדי רבעון, ולמעשה, אומר העורך יוסי אחימאיר (יליד 1943), זהו כתב העת העברי הוותיק ביותר בישראל. לאחרונה צורפה עמותת "שלטון בית"ר" לשותפות בהוצאת כתב העת, והוקמה מערכת חדשה, צעירה יותר. היא כוללת שמות כמו עו"ד נריה מאיר, הפובליציסטית הימנית נוה דרומי, ד"ר איציק פס (היסטוריון ואביה של התינוקת שלהבת פס הי"ד), העיתונאית מוריה קור, וחברים נוספים ומכובדים.
פתיחות עם גבולות
העורך הראשון של "האומה" היה דוד ניב, היסטוריון האצ"ל ועורך "דברי הכנסת". מאז 1999 עורך אותו חבר הכנסת לשעבר אחימאיר, שהוא גם ראש מכון ז'בוטינסקי. למעשה, הוא לא רק העורך. אחימאיר, עיתונאי לשעבר שעדיין מפרסם מאמרים ב"מעריב", הוא גם המגיה, המעצב, הצלם, כותב דבר המערכת, וגם היחיד שמקבל משכורת קטנה על העבודה בכתב העת.
"מי שהטיל עליי את העריכה בזמנו היה נגיד מסדר ז'בוטינסקי, פרופ' תיאודור בלבריסקי ז"ל, שנפטר לפני כחודש והספדתי אותו בהלווייתו", מספר אחימאיר, "הוא היה אדם מיוחד – איש רוח, הוגה, כלכלן, לא מוכר ברבים. בלבריסקי היה אחד מחברי המערכת הקודמת, כמו גם יוסי אהרוני שבימים אלו מלאו לו 100 שנה, ועוד חבר'ה ותיקים שכבר לא יכלו לסייע. לכן הגיע הזמן להחליף את המערכת. עשינו את זה תוך צירוף עמותת 'שלטון בית"ר' כמו"ל שותף".
האם שינוי הרכב המערכת ישפיע על הנושאים שבהם תבחרו לעסוק?
"לא ממש. האומה נולדה בשנה שבה אבא שלי נפטר", מתאר אחימאיר, שמנהל גם את מוזיאון בית אב"א, על שם אביו, אב"א אחימאיר, ממנהיגיה הרוחניים של התנועה הרוויזיוניסטית. "אני מניח שאם אני לא אהיה, 'האומה' לא תהיה. גם כך אנחנו במצב מאוד קשה כלכלית, ועושים כל מאמץ כדי שהחגיגה הזו תימשך. אנחנו מקפידים להוציא את הגיליון אחת לשלושה חודשים. תפקידה של המערכת הוא לקבל דו"ח על הגיליון שיצא, להעיר הערות, לשאול שאלות. המערכת צעירה מאוד עכשיו.
"אני גשר בין דור האבות ודור הבנים. גם אני כבר בגיל מתקדם, אבל עוד חייתי את האנשים שהכירו את ז'בוטינסקי ופועלו, את אנשי המחתרות ואנשי בית"ר הוותיקים. אני מנסה לשמר את הרוח הזו שהיא אנושית ולאומית ותרבותית, ובעיקר את ערך ההדר שכל כך חסר בחיים היומיומיים שלנו".
מי הם בעיקר קוראי האומה?
"הקוראים של האומה הם קודם כול מי שנקראו בזמנו 'הרֵעים' של מסדר ז'בוטינסקי. היו פעם מאות רעים, היום זה מתמעט והולך. מעבר לכך, אנשי אקדמיה וספרות. יש ביקוש גדול של חוקרים ממיטב האקדמיה, פובליציסטים ואחרים שרוצים לפרסם אצלנו, אני לא יכול לעמוד בלחץ".
איך אתה מסביר את הביקוש?
"גם בכך שפחתו הבמות האפשריות, וגם ביוקרה של 'האומה', שזוכה להצלחה גדולה בלי קשר לקו האידיאולוגי שלו. זו במה למחשבה לאומית שמשקפת את מורשתו של זאב ז'בוטינסקי, וכמעט בכל גיליון יש משהו משלו או עליו. זה המוקד, הציר המרכזי. עם ז'בוטינסקי קל יותר להזדהות. עם אלה שמתיימרים להיות ממשיכי דרכו, למשל מפלגות פוליטיות מסוימות, כמובן פחות", הוא אומר בביקורת קלה.
"רוב הפניות לפרסם אצלנו נעשות מתוך היכרות עם הקו של 'האומה' – ציונות, יהדות, מסורת, תרבות, עם פתיחות עד גבולות מסוימים. אבל בהחלט מפרסמים אצלנו גם אנשים כמו יצחק הרצוג. בכל גיליון מתפרסמים כשלושים מאמרים או דברי ספרות. 'האומה' לא מתיימר להיות כתב עת אקדמי עם אלקטורים, אבל גם לא רוצה לרדת נמוך, כמו שיש מי שלוחצים עליי מתוך המערכת.
"אומרים שכדי שיגיע לצעירים צריך אולי לרדת קצת ברמה, לתת מאמרים יותר קצרים. אני אומר שמאמרים קצרים וחומר משעשע יש די והותר, גם ברשתות וגם בכל מקום. צריך שתהיה שמורת טבע עיונית ומעמיקה, שמביאה מידע שלא מוצאים בעיתונים היומיים, מאמרי עומק, גם במחיר של תפוצה נמוכה יותר. זה מה שמנחה אותי. אבל יחד עם זה, אני קשוב כמובן. המערכת החדשה קיימת רק כמה חודשים".
לא רק הדר בית"רי
עו"ד נריה מאיר הוא כאמור חבר מערכת חדש, וגם מנכ"ל "שלטון בית"ר", שם העמותה של בית"ר העולמית שהצטרפה כמו"ל. "התפיסה הרוויזיוניסטית לוקה בדיסוננס מובנה", אומר מאיר. "מצד אחד, מערכת בחירות אחרי מערכת בחירות מיליון איש מצביעים לליכוד, ויש קהל רחב שמאמץ את התפיסות הרוויזיוניסטיות כמעט במלואן. הרבה מהמערכת הפוליטית רואה במורשת ז'בוטינסקי ערך משמעותי, ויש ביקוש לרעיונות הרוויזיוניסטיים. אבל בשטח לא רואים ביטוי לזה. לא בתנועת נוער, וגם לא אינטלקטואלית. מעבר לסיסמאות של 'הדר בית"רי', לא מכירים לעומק את הרעיונות. את הפער הזה אנחנו רוצים לסגור באמצעות 'האומה'".
גם מאיר מתאר את הדילמה של הנגשת החומרים בכתב העת כדי להרחיב את מעגל הקוראים, אבל מסביר כי ירידה ברמה תהיה בעיניו ירייה עצמית ברגל. "הרעיון הוא לעסוק ברעיונות הרוויזיוניסטיים בצורה מעמיקה. אנחנו לא רוצים להיות רק בשיח של 'כן או לא שותפות עם מנסור עבאס'. זה האתגר של המערכת החדשה, איך לשמור על רמה אינטלקטואלית גבוהה וגם לגרום לאנשים להצטרף".
אילו רעיונות ספציפיים העליתם?
"הצענו למשל למשוך את זה יותר לפינג־פונג אידיאולוגי. לקיים דינמיקה בין המאמרים בכל גיליון, ליצור מעין עימות בין דעות, כדי לייצר יותר מתח שאנחנו רואים אותו כבריא. כיוון נוסף הוא לעסוק במצבה של מערכת המשפט, נושא שלא דנו בו מספיק עד היום".
אחימאיר, מה השתנה מאז שהתחלת, לפני למעלה מעשרים שנה?
"זה לא מה שהשתנה, זה הקו שאני מוביל. אני איש תקשורת במקצועי, לא רק אחד שחשוב לו להפיץ את מורשת ז'בוטינסקי. השאלה היא איך עושים את זה. עושים זאת עם כותרות מעניינות, מבחר מאמרים מרתק, מאמר פותח שהוא תמיד יותר אקטואלי ונותן יותר את הדעת לענייני השעה במובן הרחב שלהם. למשל, בגיליון האחרון ריכזתי ארבעה מאמרים תחת הכותרת 'הסחרור הפוליטי', או שלושה מאמרים על חידוש היחסים בין ישראל ומרוקו. יש בגיליונות גם הרבה חומר תיעודי. תיעוד מהמאבק לעצמאות ישראל, מאבק המחתרות. יש גם הרבה עולם יהודי, כמו למשל תופעת האנטישמיות. אנחנו מטפלים בה בצורה רחבה, לא על תקרית נקודתית.
"כל גיליון הוא לידה מחודשת, בתום עבודה שמתנהלת לאורך שלושה חודשים. ערכתי למעלה מ־80 גיליונות, אבל כל גיליון שיוצא מעורר עדיין התרגשות וסיפוק".
חשוב לך ש'האומה' ייקרא בידי מקבלי ההחלטות?
"בהחלט. לפחות 100 עותקים נשלחים לחברי כנסת במחנה הלאומי, ולכאלה שאנחנו יודעים שענייני רוח ומחשבה עשויים לעניין אותם". בשיא, היו לכתב העת כ־800 מנויים. "לצערנו אין שום תמיכה. אנשים פחות ופחות מוכנים לשלם על מנוי. אנשים גם פחות ופחות קוראים, זו תופעה רחבה, לא רק בנוגע ל'האומה'", אומר אחימאיר, ומתאר קשיים שכתבי עת מודפסים רבים מתמודדים איתם, ודאי כאלה העוסקים בהגות מעמיקה.
"אנחנו נמצאים במצב כלכלי לא פשוט, כמעט ממש על פרשת דרכים. היינו שמחים לקבל תמיכה כמו למשל כתב העת 'השילוח', שכולו מכוסה על ידי קרן תקווה. אנחנו מקבלים תמיכה מסוימת מקרן הכט של ראובן הכט המנוח, שהיה תורם גדול למפעלים לאומיים ולמפעלי תרבות. ובכל זאת, אנחנו שוברים את הראש איך להמשיך. אנחנו עושים כל מאמץ כדי לגייס מנויים. אנחנו מקווים לעבור גם למדיה הדיגיטלית. גם זה עולה כסף, אבל נדרש".
"אני שמרן", הוא מודה. "חסיד קודם כול של העיתון המודפס. כשאני מסתכל על המדף מולי עכשיו, פורש את הידיים מקצה לקצה ומחבק את כל 222 גיליונות 'האומה' שיצאו עד היום, זו גאווה גדולה שלי ושל כל שורת העורכים שקדמו לי". למרות התחזקות הימין הפוליטי לאורך שנות קיומו של כתב העת, הוא מתאר כי גם מבחינת מודעות פרסום, שמהוות הכנסה חיונית לכל עיתון כתוב, יש כיום משבר גדול. "פעם היו 20 או 30 מודעות בכל גיליון. בשנים האחרונות אין אפילו אחת".
עניין הדיגיטציה הנדרשת עלה גם מקרב חברי המערכת החדשים. ד"ר פס: "שוחחתי עם יוסי על כך שכתבי עת כיום חייבים לעלות לרשת. שם הם נקראים. 'האומה' הוא כתב עת טוב, הוא פובליציסטי, חצי־אקדמי, וכמעט לא נשארו כתבי עת כאלו. זו במה מצוינת לחוקר כמוני. במערכת המחודשת אנחנו מנסים לחשוב מחוץ לקופסה על שיתופי פעולה, כדי לנסות לייצב כלכלית. יש כל מיני יוזמות. למשל ארגנתי ערב עם מדרשת חברון על לח"י. ליוסי חשוב שמתיישבי יו"ש יכירו את כתב העת, שהוא לא כל כך מוכר. התחלנו שיתופי פעולה עם המרכז לחקר האישה באוניברסיטת בר־אילן, שאני עובד בו, להכניס למשל מאמרים על לוחמות במחתרות.
"אנחנו רוצים לעשות ערב השקה לכל גיליון שמודפס, כדי לעורר עניין. המטרה היא לנסות לייצב את 'האומה' כדי שימשיך עוד שנים ארוכות וטובות, כי זה כתב עת נחוץ מבחינה לאומית. גם מבחינת החוקרים – אין בו שיפוט ודירוג כמו בכתבי עת אקדמיים, אבל יש תפוצה נאה. בכתב עת אקדמי כ־30 איש יקראו את המאמר שלך, וב'האומה' יקראו אלף איש, אז יש פיתוי עבור הכותבים. והוא גם האחרון מסוגו שנשאר".
כתב אישום נגד צנזורה
פוליטיקאים מכהנים מפרסמים מדי פעם מאמרים אצל אחימאיר, כמו למשל השרה מירי רגב, "שכתבה את האני־מאמין החברתי־תרבותי שלה, או לפחות היא חתומה על זה", אומר אחימאיר. "יש מאמרים חשובים, אבל אנחנו חלשים ביחסי ציבור. יש כלי תקשורת שבכלל לא יורקים לעברנו, אולי כי אנחנו קצת לאומיים מדי בשבילם. לפני כמה גיליונות היה לנו דיון על חוק הלאום. השר לשעבר משה ניסים כתב בעד, ח"כ לשעבר מגלי והבה כתב את השגותיו. במפורש הצבתי זה מול זה. אני מביא גם מאמרים שאיני מסכים עימם, אם הם כתובים טוב. לא אלך לקצוות. לא אלך לאנשים דמגוגיים וקיצוניים בעמדותיהם, גם מימין ובוודאי לא משמאל. או פוסט־ציונים, אלו שמצדיקים את האויב ומבחינתם כל האצבעות המאשימות מופנות כלפינו".
כשהוא נשאל על מאמר שזכור לו במיוחד, אחימאיר מספר על "מסמך בלתי רגיל, שהתפרסם לראשונה ושמור בארכיון הפרטי שלי, ארכיון בית אב"א, בתיק של אדם ששמו ד"ר יהודה מרגולין. מרגולין כתב את הספר הכי חשוב על מחנות הגולאג ברוסיה. הוא נקלע לרוסיה ב־1940, כשברח מהגרמנים מזרחה, והרוסים אסרו אותו ושלחו אותו לגולאג. הגיע ארצה אחרי המלחמה. הספר שכתב יצא בעברית וגם באנגלית בהוצאת אוקספורד המכובדת.
"מרגולין היה פובליציסט חשוב בתנועת החירות, ידיד קרוב של אבא שלי, וסופר לעילא ולעילא. בשלב מסוים הטילו עליו לכתוב ספר זיכרון על לוחם האצ"ל ישראל אפשטיין, שנפל בפעולה של האצ"ל ברומא. אחיו של אפשטיין הטיל על מרגולין את המשימה, אבל הספר שנכתב לא מצא חן בידי מי שמימן אותו, האח ועוד אנשים. אמרו שהוא לא בקו, יותר מדי כללי, יותר מדי ספרותי, ופסלו את הספר.
"מרגולין נפגע מאוד. הוא הוציא אחר כך את הספר בשפה הרוסית, ושלח לחברים שלו איגרת שכותרתה הייתה 'לידידֵי שרוליק'. זה היה בשנות החמישים. האיגרת הזו היא כתב אישום נגד פוליטרוקים, נגד מפלגה, נגד צנזורה ספרותית־תרבותית, נגד פגיעה בחופש היצירה של הסופר. זה היה מכוון גם נגד הימין, גם בימין עשו צנזורות ובלמו התבטאויות חופשיות. זה כתב אישום זועק נגד מי שלא מבינים מה זו ספרות. הוא תוהה שם כמה אינטלקטואלים כבר יש בתנועה, שגם להם לא נותנים חופש יצירה וכתיבה. זה מסמך קורע לב וגם חשוב, ואני מתפלא שפרסומו לא יצר קצת יותר הדים".
מותר לשאול אם יש בעיניך הקבלה למציאות בימין כיום?
"מי שרוצה, שיעשה הקבלה. אני לא עושה, אני רק מביא את המסמך. הקדמתי לו הקדמה ארוכה מפרי עטי, שמסבירה מיהו האיש מרגולין. אבל בהחלט, זה מכתב פנימי שנעשה כעת לנחלת הרבים, ומעורר מחשבה גם לימינו. כל אחד שיקרא ויעשה את החשבון. אני לא רואה בדיוק שאנשים אוהבים לעשות חשבון או להתעמק במסמכים מלאי מחשבה ורעיונות".
יש היום הד ציבורי למחשבה ימנית עמוקה?
"כן, אני רואה לפי הפניות. פונים אליי סטודנטים צעירים, חוקרים צעירים. זה נכון שאין להם במות והם מחפשים במות לפרסם, אבל אני מצדי רואה את היקף המחקר וההתעניינות שיש במורשת ציונית, מכל המחנות, לאו דווקא המחנה שלי. יש רצון לחקור. נכון שרוב הפרסומים נעשים היום באתרי האינטרנט. גם אני פעיל בפייסבוק וברשתות החברתיות, אבל צריך להפריד – אסור שכל המחשבה תתרדד ותתנקז רק לתגובות כאלו של 30 מילה. אבוי אם נרד לרמה כזאת. אני חושב שדווקא על רקע הרדידות הזו, האומה וכתבי עת נוספים חשובים פי כמה מהעבר. צריך לשמר את העומק הזה ואת כלי הביטוי הזה.
"פעם חשבתי לעזוב וכולם אמרו געוואלד, אם אתה עוזב, 'האומה' נסגר. אני באמת עושה את זה מאהבה ויודע שאם לא אמשיך, ועם כל הקשיים הכלכליים, יהיה קשה להחזיק. כבר היו בעבר קשיים וכבר היו דיבורים על זה שצריך לסגור, בכל זאת 'האומה' ממשיך לצאת ונעשה כל מאמץ שימשיך להופיע. מותר גם למחנה הלאומי שיהיה לו כתב עת משמעותי, ו'האומה' מיועד למחנה הלאומי במלוא רוחבו, כמו גם לאנשים בעלי השכלה שמעוניינים להתעמק.
"וגם, מסתבר שאין גבול לגילויים שאפשר לספר על האיש ז'בוטינסקי ועל כתביו. אני רואה כמה אנשים מתעניינים בו, שואבים ממנו השראה, רוצים לקרוא עליו, לכתוב עליו. הוא מזמן הפך לדמות שהיא לא של מחנה ימין קיצוני כמו שפעם תייגו אותו, אלא מנהיג ממלכתי גדול שמדבר לימין וגם לשמאל, עם כל האמונה בזכותנו על ארץ ישראל ובצדקת הדרך הציונית. מנהיג שהיה הוגה דעות ו־80 שנה אחרי שנפטר הוא עדיין נותן חומר להגות ולמחשבה. אני חושב שזה לאט לאט מחלחל. הוא קיבל את המקום שלו בלב הממלכתיות, ואנחנו מקווים שבעיקר ראשי המחנה שמתיימרים להיות ממשיכיו, יעשו את זה דרך חיזוק האומה. לא ייתנו לאומה לדעוך. לא 'האומה' במירכאות, וגם לא לזו בלי המירכאות".
