לסדרה "המפקדת", שעלתה בשבוע שעבר ב"כאן 11", יש פוטנציאל להפוך לסדרת קאלט. כמות הסיטואציות היומיומיות שנטענות בהומור ציני דק ובדיוק תסריטאי הן כה רבות, עד שבא לצפות בהן שוב ושוב. לעיתים נצחק מהאבסורד, לעיתים נחוש חמלה כלפי הדמויות, וברוב המקרים הסצנות יעוררו במי שחוותה טירונות על בשרה רצון לברך על שהאפיזודה הצפופה הזו מאחוריה.
את הסדרה יצרו עטרה פריש (על בסיס סרטה הקצר "מכתב אהבה למ"מ") וניר ברגר ("סוף הדרך"). היא מביאה את סיפורה של סג"מ נועה (אלונה סער), קצינה צעירה וחדורת מוטיבציה שבשל חוסר התאמה לתפקידי פיקוד משרתת בחמ"ל בבסיס טירוניות. אל הבסיס מגיעה קבוצת טירוניות מבתים הרוסים, והמ"מ שאמורה לפקד עליהן נפצעת ממש במקביל להגעת אוטובוס הטירוניות. הקצינה היחידה שזמינה להחליף אותה היא נועה, שמוצאת עצמה לפתע אחראית גם על קבוצת טירוניות בעייתית וגם כמפקדת של צוות המפקדות.
כל חזותה של נועה אומרת חוסר ביטחון. היא משתמשת בחוקי צה"ל בצורה דווקנית וקפדנית במיוחד, וניכר כי הפקודות מצילות אותה, מאפשרות לה להשתמש בסמכותה ומשמשות עוגן ודרך התגוננות בפני המציאות בבסיס. היא נאלצת לגלות כמה המציאות בתפקיד מלא אקשן וחיכוך אנושי כמ"מ תאלץ אותה להסתכל על פקודות הצבא בצורה גמישה יותר, לגלות אנושיות ולהגיע לתקשורת משמעותית עם אנשים.
בצוות שלה נמצאות ספיר הסמלת (מיה לנדסמן; "קופה ראשית", "חזרות"), עורק החיים הראשי של קבוצת המפקדות. היא לוקחת את התפקיד באופן טוטלי ומתנהלת בפלנטת הטירוניות כאילו היא הדבר החשוב והיחידי שקיים בעולם.
ישנה גם צימר (כרמל בין) מ"כית ותיקה, קשוחה ושחוקה שלא מוכנה שנועה תקפיד על נהלים כך שתוסיף למ"כיות עבודה ונלחמת בה. ערבה (עלמה קיני) היא אישיות עדינה ונוירוטית שצה"ל אולי בטעות ליהק כמ"כית וכלל לא מתאימה לפיקוד, אך נועה לוקחת אותה כפרויקט אישי.
בגזרת הטירוניות בולטות בעיקר ליר כץ כטירונית שלמדה באותו תיכון עם נועה וכעת פוגשת בה כמפקדת שלה. גל מלכה עושה יופי של עבודה כחיילת ממשפחת פשע שמכופפת את המשמעת בצבא לפי מה שנוח לה.
כור ההיתוך הישראלי הנשי מתבטא בסדרה גם בסצנות טעונות אווירה אלימה, באופן שזורק את הצופה לסצנות מסוג "כתום זה השחור החדש".
לצוות השחקניות לוהקו לאו דווקא שחקניות מוכרות, וזה אחד מסודות כוחה, כי האלמוניות היחסית של השחקניות גורמת לצופה להרגיש כאילו הוא באמת מקבל הצצה אינטימית לבסיס טירוניות. בה בעת, יש משהו בדרך ההגשה של הסדרה הזו, שמתחיל כבר מלוגו הסדרה, בשפה גרפית שזורקת ל"אמילי בפריז", דרך הפסקול הממזרי, דרך זוויות הצילום וכל הלך הרוח שמרמז שמדובר בסדרה מאוד עכשווית שלא ממחזרת עיסוק קודם בנושא נשים בצבא, אלא לוקחת אותו לשלב הבא.
אלונה סער נפלאה. מצד אחד היא חנוטה במדי קצינה עם הדרגות והכול, ומצד שני תנועות הגוף משדרות היסוס והפנים משדרות קושי, מצוקה אפילו, שאותם היא מנסה להסוות ללא הצלחה בתוך מבע קשוח. יש משהו רובוטי בדמות של נועה ומכיוון שסער ממש דומה חיצונית לאביה, ח"כ גדעון סער, הדמות של נועה מזכירה לפעמים בתנועותיה ובחנוניות הבלתי מתפשרת שלה את החיקוי של סער בארץ נהדרת. כמעט אפשר לשמוע אותה אומרת לחיילותיה, כמו שדודו ארז אמר בדמותו של סער האבא: "מי שלא מצייתת לפקודות מטכ"ל, בבקשה – שלא תצביע בשבילי".
המפקדת. כאן 11, שני וחמישי, 21:00, וגם בדיגיטל
