"יש הרבה דברים שאת צריכה ללמוד על הארץ הזאת, על בני העם הזה. הוא בן שבעת אלפים שנה, אולי יותר. כשמשהו עתיק כל כך, הוא מתחיל להיסדק. להירקב. העץ העתיק ביותר הוא הראשון שיישרף. נכון?" (עמ' 306).
המהפכה האסלאמית של 1979 הייתה אירוע מכונן עבור איראן והמזרח התיכון כולו. "אריה" הוא ספר שמנסה ללכת בדרכם של רומנים קלאסיים כמו "עלובי החיים" ו"דוקטור ז'יוואגו": הוא טווה סיפור אנושי המשתלב בסיפורה של המהפכה ובתוך כך מעניק לה פשר ומאיר את הצדדים האנושיים שבה. הוא אמנם לא מתעלה למדרגה של הספרים הללו, אבל למרות פגמיו מדובר בניסיון שאפתני ומעניין.
הספר נפתח בשנות החמישים, ובאישה צעירה הנוטשת את בתה בסמטה במרכז טהרן. התינוקת נאספת בידי בהרוז בחתיאר, אדם רגיש שהחיים לא האירו לו פנים. הוא קורא לה אריָה, על שם הצורה המוזיקלית שיש בה "כל הכאב שבעולם וכל האהבה שבעולם" (עמ' 26). הספר מלווה את אריה מילדותה הקשה אצל אשתו קשת הלב של בהרוז, דרך תהפוכות הגורל שמובילות אותה לגדול בעושר יחסי, ולבסוף אל חייה כאישה צעירה לפני המהפכה ובמהלכה. ברמה האישית, זהו מסע של אישה שמחפשת אהבה ושייכות בעולם שדחה אותה, ונאבקת במגבלות שמוצבות בפניה. ברמה החברתית, המסע מציג בפני הקורא דמויות מכל גווניה של החברה האיראנית: עניים מרודים ואנשי עסקים, מוכרים בבזאר וקציני צבא, אסלאמיסטים וקומוניסטים. סיפורים קטנים מתפצלים כיובלים מן הסיפור המרכזי של אריה ונוגעים ביחסי משפחה, יחסים חד־מיניים, ארגונם של תאי המחתרת ועוד.
החיים במציאות של עוני והזנחה הם תמה מרכזית ברומן. הקונפליקט בחברה האיראנית, שהוביל למהפכה, מוצג אצל הוזאר כמעמדי ביסודו – מאבק בין הדרום העני של טהרן ובין הצפון העשיר. הדת אמנם משחקת תפקיד – בעיקר בתיאור האפליה שממנה סובלים זורואסטרים ויהודים – אבל גם אדיקות דתית מוצגת כמאפיין מעמדי בעיקרו. במובן הזה, כמו גם באופן הצגת הדמויות, "אריה" מצדד במובהק בצד הקומוניסטי במהפכה, זה שנטל בה חלק אבל איבד עד מהרה את השלטון לטובת חומייני.
הסיפור עצמו סוחף, וכך גם המבט "מבפנים" על איראן. אבל סיפור שמתפרש על פני למעלה מעשרים שנה וכורך בתוכו את האישי והלאומי הוא אתגר עצום. הטכניקה הסיפורית של הוזאר נוטה להתפרק ברמת המאקרו: המעברים בין תקופות מבלבלים; רבים מקווי העלילה אינם מובילים לשום מקום; מערכות יחסים משמעותיות לא באמת מוצגות, וכמה דמויות מפתח נותרות נטולות אפיונים של ממש. אל מול סצנות יפות ועדינות, יש תחושה כללית של סיפור שלא נארג עד תומו.
האפילוג של הרומן מציג שיחה בין אריה ובין אישה לוקה בנפשה, הממתינה לגבר שעזב אותה לפני עשרות שנים. לשאלתה של אריה האם עודנה מחכה לו, משיבה האישה: "מה עוד יש לי לעשות מלבד לחכות?" (עמ' 248). בתמונת הסיום הזו נמזגים יחד האישי והקולקטיבי: אריה אולי לא תמצא את הקבלה שהשתוקקה לה ואיראן אולי לא תזכה לתיקון שלו ייחלה, אבל שתיהן גם יחד יכולות לחכות ולקוות.
אריה, נזנין הוזאר. תרגום: שי סנדיק. אריה ניר ומודן, 432 עמ'
