חמוטל בר־יוסף נולדה בישראל להורים שעלו ארצה בשנת 1936 מרובנו, עיר בחבל ווהלין, שהייתה אז חלק מפולין וכיום היא באוקראינה. "שפת האם של אימי הייתה רוסית", היא מתארת. "אבל אם בזמן סערת רוחות בבית אימא הייתה מתחילה לדבר ברוסית, אבא היה אומר 'אני רוסית לא מבין'. כשהייתי שואלת מה פירושה של מילה זו או אחרת ברוסית, היו אומרים לי 'את לא צריכה לדעת'. לא אפשרו לי להבין רוסית, ולא הייתי היחידה בארץ מהבחינה הזו. זה לא שלא רצו את הרוסית, אבל רצו יותר את העברית, והשכילו להבין שרק בהתנתקות מהשפות שכל אחד הביא מבית הוריו, תוכל העברית להפוך לשפה חיה".
ועם זאת, בר־יוסף (80), משוררת, סופרת, מתרגמת ופרופסור אמריטה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, לא רק שלא הניחה לשפה הרוסית לחמוק מחייה, אלא החליטה להתמקד במחקרה האקדמי בהשפעתה של הספרות והמחשבה הרוסית על הספרות והמחשבה העברית הציונית. כדי שתוכל לקרוא את היצירות בשפת המקור היא למדה רוסית, ולימים אף נסעה ללמד ספרות עברית באוניברסיטאות באוקראינה וברוסיה. "זה היה כרוך בעבודה מרובה, רק אובססיה יכולה להסביר את זה", היא אומרת בחיוך.
מחקרה רב השנים רואה כעת אור בספרה החדש, "ההקשר הרוסי של הספרות העברית", בהוצאת מוסד ביאליק. הוא מתמקד בתקופה המכונה "תור הכסף הרוסי", בין סוף המאה ה־19 לתחילת המאה ה־20. בתקופה זו נכתבה ברוסיה שירה רבת השפעה, פרי עטם של משוררים דוגמת ולרי בריוסוב, פיודור סולוגוב, קונסטנטין בלמונט ואלכסנדר בלוק. הם כתבו יצירות שירה ופרוזה שהתאפיינו באווירת דקדנס אפלה של ייאוש קיומי, דעיכה והתפוררות אנושית.
בשירו "בתשובתי" (1892) מתאר ביאליק מציאות דקדנטית, תוך חרדה עצומה: "לֹא שֻׁנֵּיתֶם מִקַּדְמַתְכֶם, / יָשָׁן נוֹשָׁן, אֵין חֲדָשָׁה; אָבֹא, אַחַי, בְּחֶבְרַתְכֶם! / יַחְדָּו נִרְקַב עַד נִבְאָשָׁה!".
"המצב היהודי מתואר כחולי חשוך מרפא, המתבטא בנוירסתניה (חולשת עצבים) גנטית, סימנו של האדם הדקדנטי", כותבת על כך בר־יוסף בספרה (עמ' 13). "כדי להבין את הספרות העברית שהזינה את הציונות בראשיתה. כדאי לזכור שהציונות כאידיאולוגיה וכאמונה אופטימית נולדה מתוך הייאוש הקיומי הזה, והוא נשאר חלק ממנה זמן ניכר גם לאחר הופעתה".
המשורר כנביא לאומי
מנסחי האידאולוגיה הציונית, ובהם היוצרים היהודים של התקופה, חיו ברוסיה וינקו השפעות מהספרות ומההגות הרוסית. זו הוסיפה להשפיע עליהם גם לאחר שעזבו את רוסיה והגיעו ארצה. "נושא המחקר שלי הוא הזיקה בין עמודי התווך של ספרות התחייה העברית, יוצרים כמו ביאליק, טשרניחובסקי, ברדיצ'בסקי ואחרים, ובין אקלים תרבותי שהיה אקלים של דקדנס", מבארת בר־יוסף. "הדבר שריתק אותי יותר מכול הוא הניגוד המוחלט בין שני אלה. רציתי לבדוק כיצד הם הסתדרו האחד עם השני, כי אין דבר רחוק יותר מאקלים תרבותי דקדנטי לאמונה בגאולה לאומית ולספרות התחייה".
גם בספרה המוקדם יותר, "מגעים של דקדנס: ביאליק, ברדיצ'בסקי, ברנר" (הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן־גוריון בנגב ומוסד ביאליק, 1997) התייחסה בר־יוסף לחלק מהסוגיות שהיא מבררת בספרה החדש. "ראיתי שיש שם שטח מת", היא מתארת את שדה מחקרה. "כשאני נכנסתי בשנות השמונים לעולם האקדמיה, הרגשתי שאת הספרות העברית חוקרים בדרך כלל על רקע השורשים היהודיים. המחקר האקדמי מאז קום המדינה התנהל בעיקר על ידי אנשים שהרקע שלהם בספרות האירופית היה בשפה האנגלית, בגרמנית ולעתים גם בצרפתית.
ד"ר איסנה גולדין: מקסים גורקי היה הראשון שצירף את צבע התכלת לסמל התקווה. זה קורה ברומן הסוציאליסטי הראשון שלו, 'האם', ואנחנו רואים התגלגלות של זה ברומנים העבריים: כותביהם מבינים שהתקווה היא בצבע תכלת, וכמו שאנחנו יודעים זה גם היה לבסוף הצבע של דגל ישראל. זו התכלת של גורקי
"חוקרים דוגמת ברוך קורצווייל וגרשון שקד חזרו וטענו שביאליק וטשרניחובסקי, וגם פיארברג, פרץ וברדיצ'בסקי, הגיעו אל הרומנטיקה באיחור של מאה שנה, ואף נתנו לכך הסברים. טענה זו תמיד הסבה לי הרגשה לא נוחה, כאילו הסופרים הללו פיגרו אחר דברים שבאירופה גילו שנים לפניהם, ורציתי לברר אם זה נכון. בקריאה שלי הרגשתי שהספרות הזאת היא לא בדיוק רומנטיקה כמו שאני מבינה את המושג. חשתי שאנשים משתמשים בצורה רופפת במונחי זרם אירופיים, דוגמת סימבוליזם, אימפרסיוניזם ורומנטיקה. אני מקווה שאני לא נשמעת יהירה כי אני מדברת על אנשים שהיו מוריי, אבל הדברים שנכתבו בשנות השישים, ככל שנכתבו, על הזיקה של הספרות העברית לספרות העולם היו מאוד לא מדויקים, כי הם לא הביאו בחשבון את הרקע הרוסי".
ביאליק הושפע גם מהרומנטיזם הרוסי, במיוחד מלרמונטוב, ומדובר בעובדה ידועה לאור מחקר שעשתה ד"ר זויה קופלמן. כך, למשל, שיר גנוז בן ארבע שורות של ביאליק משנת 1891 מושפע בבירור מהשיר "המלאך", של הסופר והמשורר הרוסי מיכאיל לרמונטוב. שיר זה מהדהד גם בשירו של ביאליק "ואם ישאל המלאך" (1905). אחד מפרקי הספר של בר־יוסף אף דן בהשפעת שירו של לרמונטוב, "ענף ציון", על שירו הנודע של ביאליק "אל הציפור" (אף הוא משנת 1891).
"בתהליך העבודה על נוסחאות 'אל הציפור'", כותבת בר־יוסף, "מסתמן כיוון שאפשר לכנותו 'לרמונטוביזציה': הנוסחים הולכים ומתקרבים לשירו של לרמונטוב 'ענף ציון'… בשיר הזה… פונה המשורר אל ענף דקל שהגיע לרוסיה מירושלים בסדרה של שאלות על המקום ממנו בא… בשני השירים שלפנינו פונה המשורר אל משהו (ענף, ציפור) שכבר היה במקום הרחוק ועתה הוא מגיע משם… בשני השירים הענף והציפור הם מעין נציגים של ארץ ישראל, הם מביאים איתם אל המשורר את תכונותיו הנפלאות של המקום הרחוק, הקדוש, שעליו הוא רוצה לדעת מפיהם, ובדרך זו הם פועלים על מצבו הנפשי השחוח" (עמ' 308־310).
בימי תור הכסף בשירה הרוסית, הסופר נחשב לבעל סמכות פוליטית ואף מחונן ביכולות מיסטיות. באקלים התרבותי הזה הזהות הלאומית נתפסה כ"התנסות רוחנית מקודשת", שהספרות היא "כלי מבעה הראשי". ביאליק הוכתר כ"משורר הלאומי" על ידי יוסף קלוזנר, שהשתמש במונח הזה במובן הרוסי של המילים, כלומר הוא ראה בו מעין נביא וגואל העם היהודי.
בר־יוסף: "הממד המיסטי של התרבות והספרות ברוסיה, ומיד לאחר מכן גם בספרות היהודית, החל לתת את אותותיו ממש במעבר המאות, אבל המסורת הזאת, שהסופר אחראי על נשמת האומה והספרות מבטאת את נפש האומה – זוהי בעצם מסורת כלל־רומנטית. בתקופה הרומנטית, כדי להוכיח שאתה עם לא היית צריך להראות ארץ, משטרה או צבא, אלא תרבות: לשון, שירה ופולקלור מיוחדים לעם. כיום יש מי שחושבים שתפקידו של משורר הוא לבטא את תת־התודעה. בתקופה הרומנטית האמינו שמשורר לא רק מבטא את נפש האומה, אלא גם מעצב את נפש האומה".
סופרים בשירות המהפכה
בשירו הידוע "על השחיטה", שנכתב בעקבות פוגרום קישינב בשנת 1903, כתב ביאליק:
אֲנִי לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי, / וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף אֵין תִּקְוָה עוֹד – / עַד מָתַי, עַד אָנָה, עַד מָתָי?
ובשירו "דבר", מ־1904, הוא כתב שורות כמו נבואיות על השואה:
לָמָּה נִירָא מָוֶת – וּמַלְאָכוֹ רוֹכֵב עַל כְּתֵפֵנוּ, / וּבִשְׂפָתֵינוּ מִתְגּוֹ;
וּבִתְרוּעַת תְּחִיָּה עַל שְׂפָתַיִם, וּבְמִצְהֲלוֹת מְשַׂחֲקִים / אֱלֵי קֶבֶר נְדַדֶּה.
"ביאליק חשש שהעם היהודי עומד לפני קצו כאומה, משום שהוא נמצא במצב של דקדנס, של דעיכה וריקבון", מסבירה בר־יוסף. "בשירתו הוא הגיב לדקדנס הזה, שהיה מבחינתו מצב מחריד. זאת בניגוד למשוררים דקדנטים מובהקים שמצב האומה לא היה מעניינם, והשירה שכתבו הייתה אנטי־לאומית. ביאליק תיאר דקדנס, אך לא הזדהה אתו".
בר־יוסף סבורה שביאליק כתב גם בהשפעת האקלים הספרותי הרוסי שהיה מוכר ליהודים משכילים באותם ימים, ולא רק מתוך נסיבות חייו, קשות ככל שיהיו. "בשירה של ביאליק יש גם מוטיבים של ייאוש, אך זאת לא רק בגלל נסיבות חייו, אופיו או תסביכי ילדות. הגישה הביוגרפיסטית לשירה מצמצמת בעיניי את משמעותה. העובדות והחומרים שבהם משתמש משורר הם מכשיר שנועד לייצר משהו אחר. אני לא חושבת שביאליק היה באמת מיואש. נכון שישנם שירים שלו שבהם השחור הזה, מה שבודלר קרא לו 'ספלין', מצב של מרה שחורה עמוקה, באמת בא לידי ביטוי, אך לא מתוך הזדהות, אלא כתוצאה מהחותם של שירה ברוח זו שנכתבה בזמנו ברוסיה ובאירופה בכללה".
עם פרוץ המהפכה הבולשביקית ברוסיה, בשנת 1917, ראה בה ביאליק בתחילה הזדמנות ותקווה לשים קץ לאנטישמיות ולמצוקות היהודים, ולהביא לחיזוקו של הקול הלאומי היהודי, אך הדבר לא התרחש. גם הספרות והפרסומים בעברית ברוסיה עמדו אז בסכנת כליה. בה בעת נאלצו גם סופרים ומשוררים רוסיים לרתום את הפואטיקה שלהם לטובת שיר הלל לרעיון הסובייטי.
אך סופרים ומשוררים יהודים שיצרו באותם ימים, גורסת בר־יוסף, ובמיוחד ביאליק, לא היו "מגויסים". אף שהושפעו מהלכי הרוחות ברוסיה, הם כתבו על מכאובי האומה היהודית מתוך חיבור פנימי עמוק ואמיתי, ולא מתוך אילוץ או לחץ חיצוניים.
"קיים הבדל עצום בין מצב כמו במשטר הסובייטי, שאם לא כתבת לפי הקו הפוליטי חייך היו בסכנה, ובין משורר כמו ביאליק שחש עד עומק נשמתו את מכאוביה של האומה היהודית, חרד כמו שאדם חרד על עצמו ועל ילדיו לעתידה של האומה הזו, וכתב בדם ליבו מה שמכונה בשם 'שירה לאומית'. בשלב מאוחר יותר התחילו לראות בשירה אישית שירה אמיתית, ופסלו שירה לאומית. אך בשביל ביאליק השירה הלאומית הייתה אישית לגמרי. ביאליק ראה שיותר ויותר יהודים נוטשים את היהדות ומתנצרים, ושהאומה היהודית שוקעת. זה מה שהפחיד אותו יותר מכול".
האישה כסמל
במחקרה בדקה בר־יוסף גם את דמות האישה בשירת ביאליק. "ברנר כתב ששירת האהבה של ביאליק היא דקדנטית. דן מירון מסביר את שירת האהבה של ביאליק בהסברים פסיכולוגיים ופסיכואנליטיים, ובאמת ניתן להרגיש בנקל שמדובר בשירת אהבה שהיא מוזרה. זו לא השירה של טשרניחובסקי שכותב שורות כמו 'אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!', ולנו נראה טבעי שהוא מתפעל מהגוף של האישה. ביאליק כותב שירת אהבה אחרת לגמרי. מהיכן נובעת האחרוּת הזו? ההסבר שלי נמצא בהשפעת דמות האישה בכתבי המשורר הרוסי ולדימיר סולוביוב, שהתפשטה ורווחה בשירה הרוסית בזמנו של ביאליק, למשל בשירתם של בלוק ושל פסטרנק".
בהגותו הפילוסופית, שטמנה בחובה חזון גאולה להיסטוריה האנושית, השפיע סולוביוב גם על הכותבים היהודים שרקמו את ספרות התחייה ושירתה. סולוביוב אף היה פעיל נגד האנטישמיות שפשתה באותן שנים ברוסיה, ולמד עברית ותנ"ך. הוא ראה ביהודים עם נבחר, ובמאמריו הילל את הדת היהודית ותיאר את התפקיד החשוב שתמלא אם יתאחדו כלל הדתות. למרות היותו אישיות עתירת זכויות ורבת השפעה, מדגישה בר־יוסף בספרה, סולוביוב כמעט אינו מוכר במחקר התרבות היהודית המודרנית.
גם את דמות האישה שמתוארת בשיריו של נתן אלתרמן רואה בר־יוסף כמושפעת מהספרות והשירה הרוסית. היא מתייחסת לדמות הנמענת בספרו "כוכבים בחוץ" כהמשך ופיתוח של דמות האישה בסימבוליזם הרוסי בשירת בלוק וסולוביוב, דמות שייצגה מהות מופשטת ונצחית, דמות נושאת ערכים.
"לאורך השנים תקפו את דמות האישה האלתרמנית המוזרה שעוררה התנגדויות ודרשה הסברים", היא מתארת. "אני חושבת שהטענות הללו אינן רלוונטיות, כי אלתרמן כלל לא כותב על אישה ממשית, הוא כותב על דמות נשית סמלית. השימוש בדמות האישה כדמות סמלית עבר אליו גם משירת ביאליק וגם משירת בלוק, פסטרנק ואחרים. כשאלתרמן כותב בשירו 'מגש הכסף', "הִיא לַטֶּקֶס תִּכּוֹן", הוא לא כותב על אישה אמיתית אלא על מדינת ישראל. אין לבחון את הכתיבה הזו של אלתרמן אל מול נשים בשר ודם שעמן היו לאלתרמן יחסים, אלא להבין שמדובר במושגים מופשטים שבאים לידי ביטוי בדמות נשית אל־אנושית, שסוגדים לה ומקריבים בעבורה".
הספר כולל גם התייחסות להשפעה הרוסית על שירתה של לאה גולדברג ועל משנתה הפואטית. בין השאר העריצה גולדברג את הסופר לב טולסטוי, הרבתה לחקור ולהרצות בעניינו וראתה בו נקודת מוצא להערכת יצירות אחרות. היא גם השתמשה בשירתה במשקלים שהיו נהוגים בשירה הרוסית בת זמנה, כגון משקל ה"דולניק". אחד מפרקי הספר בוחן את מחזור "על הפריחה" של גולדברג (1948), לאור זיקתה לסימבוליזם הרוסי. לדברי בר־יוסף, גולדברג "נרתעה מסימבוליזם כמו מאש", ובכל זאת כתבה את מחזור השירים הזה בסגנון קרוב לסימבוליזם שהיה זר לטמפרמנט האמנותי שלה, כמתנה למשורר אברהם בן־יצחק וברוחו.
הזרם הסימבוליסטי הרוסי היה הרבה יותר מהשקפה אסתטית, וגולדברג הודתה שיש לה יחס מסובך כלפיו. היא כתבה: "בכל מקום שבו יש משהו על הספרות הרוסית בתקופת הסימבוליזם שלהם אני כמו במלכודת מרותקת… על אף הכול כנראה זו (כך) הזמן וזו הלשון ואלו הן הדמויות המהוות בשבילי ועל אפי ועל חמתי את ביתי הרוחני", ("יומני לאה גולדברג", מצוטט בספרה של בר־יוסף, עמ' 435).
בר־יוסף: "הסימבוליזם היה זרם שדגל במיסטיקה, התנתקות מהעולם הזה והתחברות לעולמות עליונים, בעיקר לעולם האסתטיקה. אמנם לאה גולדברג הייתה מסויגת ולא נסחפה בהשפעות החזקות שהיו לסימבוליזם על משוררים בני דורה, דוגמת שלונסקי ואחרים, אבל דווקא ב'על הפריחה' ישנם סממנים של סימבוליזם, כי השיר הוקדש על ידה לאברהם בן־יצחק. ניסיתי להראות שכשיר שהוגש כמין תכשיט, מתנה יפהפייה, יש בו מאפיינים סימבוליסטיים חלקיים, ואולי ניתן לראות בו יצירה סימבוליסטית, מה שיוצא דופן בכתיבה של לאה גולדברג, שבאופן כללי נטתה יותר לכיוון של אנה אחמטובה, שאינו סימבוליסטי".
מחקרה של בר־יוסף בנבכי הספרות הרוסית החל עוד כשברית המועצות עמדה על תילה, אך כשנפל מסך הברזל התאפשר לה להגיע לרוסיה ולהתרגש מול המראות שעד אז רק דמיינה בעיני רוחה. "פתאום לשתות קוואס ולראות את עצי התרזה והליבנה, שלא גדלים בארץ והיוו עד אז רק חלק מהספרות שקראתי – זו הייתה חוויה עוצמתית", היא מספרת.
גם בזכות העלייה הרוסית, מציינת בר־יוסף בקורת רוח, ישנם כיום יותר חוקרים שמגלים עניין בחקר ההשפעה הרוסית על הספרות העברית. "קורה מה שקיוויתי שיקרה: חיים בקרבנו אנשים שגדלו על הספרות והתרבות הרוסית, שעבורם הספרות הזו אינה זרה. לקח זמן עד שראו את השפעתם על התרבות הישראלית, אך כיום ניתן לראות יותר ויותר את אלה מביניהם שמכירים וחוקרים את השדה של הספרות הרוסית, ואני מברכת על כך".
בזכות העלייה הרוסית
אחת הדוגמאות הבולטות להתפתחות הזו היא ד"ר איסנה גולדין. גולדין, שעלתה לארץ בשנת 1990 מהעיירה קורצ'אטוב ברוסיה, הקימה לפני כחמש שנים את הוצאת הספרים "קדימה", כדי להנגיש לקוראים הישראלים את מיטב אוצרות הספרות הרוסית למבוגרים ולילדים.
בכובעה כחוקרת ספרות, היא הוציאה לאור לאחרונה את ספרה "התרבות שקודדה מחדש", המעובד מתוך עבודת הדוקטור שלה. הספר עוסק בזיקתו של רומן ההתיישבות העברי ליצירותיו המוקדמות של הסופר הרוסי מקסים גורקי, ולרומן הסובייטי שגורקי היה אחד מאדריכליו.
"עבודה על דוקטורט היא תהליך ארוך שנים, ואם הנושא שבחרת אינו קשור אליך ואל פנימיותך יהיה לך קשה להתקדם במחקר, כי הדוקטורט הופך לזהותך השנייה", מתארת גולדין. "הוריי הביאו אותי לכאן מבריה"מ בגיל שמונה. אני מרגישה שהזהות שלי היא אמנם משם, אבל היא לחלוטין זהות ישראלית. עבודת הדוקטורט, בדיוק כמו ההוצאה שאני מחזיקה בה, עובדים על קו התפר הזה בין השורשים הרוסיים למי שנהיינו כאן, במציאות החדשה".
גולדין בחרה להתמקד בסיפורים שנכתבו בעברית בתחילת ובאמצע המאה העשרים על ידי סופרים מהגרים שעלו מארצות מזרח אירופה. הם כתבו בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי, וגם אם הושפעו מגורקי ואחרים, הצליחו לכונן ספרות עברית אוטונומית וחלוצית בארצם.
במחקרה מתייחסת גולדין אל הסופרים עבר הדני ("צריף העץ", "המפעל בערבה"), ישראל זרחי ("עלומים", "ארץ לא זרועה"), יוסף אריכא ("לחם וחזון"), צבי ארד ("ביתו של אדם"), בני הזוג יונת ואלכסנדר סנד ("אדמה ללא צל"), שלמה רייכנשטיין ("ראשית", "בשבילי שדות") ודוד מלץ ("מעגלות", "השער נעול").
"נדהמתי לגלות שהרומנים הסובייטים תורגמו לעברית והודפסו בארץ ישראל כמעט בזמן אמת", אומרת גולדין. לדבריה, ארכיטיפים רוסיים וסובייטיים לא רק נטמעו ברומן ההתיישבות, אלא אף עברו לעתים קידוד מחדש וזכו למשמעות שמשרתת את האתוס הלאומי החלוצי.
היא הגיעה לנושא לאחר ששמה לב שאנשים בסביבתה מרבים להשתמש בביטויים יומיומיים הלקוחים מהספרות הרוסית. את כתיבתו של גורקי לא הכירה, והתוודעה לעומקה במהלך הדוקטורט. היא קראה את גורקי בשפת המקור וגם בעברית, והתחקתה אחר התהפוכות בכתיבתו כאשר עבר לכתוב בהתאם לצו המפלגה הקומוניסטית. אם היה מסרב, היא מציינת, היה עלול לשלם בחייו.
גולדין: "נושא ההשפעה הרוסית על הספרות העברית היה קיים בשיח האקדמי בשנות השמונים. ציינו אותו בהרחבה חוקר הספרות גרשון שקד וההיסטוריונית אניטה שפירא. בשנות התשעים עמד על כך שוב חוקר הספרות אבנר הולצמן. אולם ההשפעה לא תוארה בפרוטרוט משום שהאנשים שחקרו אותה לא קראו ברוסית, ומחקר כזה מחייב קריאה ברוסית".
הכותבים שחיברו את רומן ההתיישבות העברי לא היו סופרים במקצועם. הם עבדו בקיבוצים ובזמנם החופשי ניסו לתעד את מה שחוו בחיי העבודה והשיתוף בקיבוץ. "הם רצו לתעד את חייהם בצורה ספרותית ונזקקו למוטיבים", מסבירה גולדין. "כמי שהיו גם אנשי עמל וגם אנשי ספר הם השתמשו בחומרים שהכירו בתת־מודע שלהם. הם קראו את מקסים גורקי והם קראו ברוסית את הספרות הרוסית של המאה ה־19, והעלילות מהמאה ה־19 נוכחות בתוך הרומנים שלהם.
"למרות שכותבי רומן ההתיישבות השתמשו בחומרים השאובים מכתיבתו המוקדמת של גורקי ובחומרים סובייטיים, הם הצליחו ליצור ז'אנר ספרותי אוטונומי משלהם מבחינת מרחב וזמן, ומכאן הקידוד המחודש של התרבות: הם לקחו את כל הסימנים הרוסיים והסובייטים הללו, בהם גם אלו שגילמו אלמנטים טרגיים, ויצקו בהם תוכן אחר, חיובי, שהתגלם ברומני ההתיישבות כאוטופיה בהתממשותה".
דמות היחפן של גורקי עברה טרנספורמציה גם אצל גורקי עצמו, בטרם הגיעה לשמש גם לתיאורו של דמות החלוץ העברי יפה הבלורית והתואר. היחפן הראשוני עליו כתב גורקי היה עלוב במיוחד, אבוד וכזה שאין לו מה להפסיד. גולדין: "מכאן, אמר גורקי, אפשר היה רק לעלות, ואם אותו יחפן ירכוש השכלה, העתיד שלו עשוי להשתנות. בכל הסיפורים הקצרים של גורקי נוכחים שני סלוגנים, 'קדימה' ו'למעלה'. כשקראתי את זה, היה לי ברור שאקרא להוצאה שלי 'קדימה' ברוח משנתו של גורקי".
היחפן של גורקי תואר בתחילה גם כדמות חייתית שחבויים בה הבזקי יופי. גולדין: "בתיאורי היחפן הזה היו גם אור ותקווה, ואת התקווה הזו סימן גורקי בצבע תכלת. גורקי היה הראשון שצירף את צבע תכלת לסמל התקווה. זה קורה ברומן הסוציאליסטי הראשון שלו, 'האם', ואנחנו רואים התגלגלות של זה גם ברומנים העבריים: כותביהם מבינים שהתקווה היא בצבע תכלת, וכמו שאנחנו יודעים זה גם היה לבסוף הצבע של דגל ישראל. זו התכלת של מקסים גורקי".
דמות היחפן הרוסי, ובהמשך גם דמותו של החלוץ העברי, שאבה השראה גם מדמות הבוגאטירים הסלביים שהיו מגיניה של רוסיה העתיקה במאה ה־11. הבוגאטיר היה בעל מבנה גוף חסון ושרירי. כשהחלה להיכתב ספרות מפלגתית, סטלין ציווה שגיבורי הרומנים הסובייטיים יתאימו לקווי המתאר של הבוגאטיר הסלבי הבלתי מנוצח.
פרופ' חמוטל בר־יוסף: ביאליק חש עד עומק נשמתו את מכאוביה של האומה היהודית, וחרד לעתידה כמו שאדם חרד על עצמו ועל ילדיו, וכתב בדם ליבו מה שמכונה בשם 'שירה לאומית'. בשלב מאוחר יותר התחילו לראות בשירה אישית שירה אמיתית, ופסלו שירה לאומית. אך בשביל ביאליק השירה הלאומית הייתה אישית לגמרי
לאחר ניסיון המהפכה הראשון ברוסיה ב־1906, שכשל, עברה דמות היחפן של גורקי טרנספורמציה והפכה מנרפית ועלובה לדמות אדם שרירי ומשכיל. "בכך יצר גורקי באותה נקודת זמן את מי שיהיה אחר כך הגיבור הסובייטי החדש", אומרת גולדין. "ב־1917, כשהמהפכה הרוסית מתרחשת ואכן מצליחה, מאותו רגע אין זכר יותר ליחפן הבראשיתי של מקסים גורקי: כל הגיבורים שנכתבים מהנקודה הזאת והלאה הם גיבורים שלא נכנעים ולא מתים לעולם. זה הגיבור הסובייטי החדש, שמאופיין על ידי קווי מתאר ברורים מאוד: הוא גבוה, חסון, שרירי, הוא משכיל בתחום המשנה הקומוניסטית, הוא ענו, מסור ומוכן להקריב את עצמו למען המולדת רוסיה".
על הסופר העברי שכתב את רומן ההתיישבות לא הוטלה צנזורה דומה, והוא כתב מתוך תחושת שליחות אותנטית. גולדין: "ברומן הסובייטי המאוחר אנחנו לעולם לא נראה גיבור שנכנע, בוכה או מראה חולשה כי סטלין אמר שהגיבורים הסובייטים לא נכנעים ולא מתים לעולם. לעומת זאת, כמעט בכל רומן התיישבות יש גיבורים גברים שמתייפחים, מראים חולשה גדולה ואפילו מתאבדים. החלוץ העברי הוא למעשה תמהיל של כל מה שיפה בגיבור הסובייטי הרוסי, עם כל מה שהיה יפה גם ביחפן הבראשיתי של מקסים גורקי".
העבודה כישועה
בספרה מצטטת גולדין מובאות מרומני ההתיישבות, ששאבו השראה מגורקי. כך למשל, ברומן של גורקי "האם" מופיע משפט: "יש צורך לחדש את האדם". בספר "ביתו של אדם" מאת צבי ארד אומרת דמותו של נחום: "חייבים אנו להעלות מתוכנו אנשים חדשים שיתאימו למהלך החדש". בעוד גיבורי הרומן הסובייטי של גורקי נמצאים תדיר בבית המפלגה, גיבורי רומן ההתיישבות העברי נמצאים בשדה.
גולדין: "ברומן ההתיישבות, לאדמה יש ערך של רחם ואם. האדמה היא גם המולידה וגם זו שמקבלת בחזרה את בניה. החלוצים שואבים את הכוח מהאדמה וחוזרים לאדמה. כשקראתי את הרומנים האלה בכיתי. הם חושפים תיעוד חיים, ובניגוד לרומן הסובייטי המצונזר, שום דבר לא מיופה שם. כשאתה מבין כמה האנשים האלה סבלו, אתה גם מבין שאתה פה בזכותם. ובה בעת, אתה גם מבין שאם נזנח את האדמה לגמרי, נאבד את הזהות שלנו. ברגע שאתה זונח את זה, לא נשאר דבר. ברומן ההתיישבות תמיד מדברים על כך שהיהודים שבים לארצם ולאדמתם בתום אלפיים שנה. ברומנים הסובייטים אין את הקישור הזה לעבר שלך כי אין עבר, יש רק עתיד. מציאות ועתיד".
ערך העבודה מסמל נס ותקווה הן ברומנים של גורקי והן ברומני ההתיישבות. בספר "צריף העץ" (1930) כותב עבר הדני על העבודה:
העבודה מרגיעה את הלבבות שזועזעו. עבודה היא תריס בפני הרוחות המסתערות מ'פתח הרוחות'. העבודה היא חיים ובלעדיה אין מאומה. בלעדיה התוהו.
גולדין: "ערך העבודה עובר קידוד מחודש. העמל ביצירה המוקדמת של גורקי הוא ערך מאוד טרגי, עבודת פרך שיכולה להביא למוות. ברומן ההתיישבות אנו פוגשים בערך העמל ובאותו אשכול מוטיבים גורקיאני שקושר יחדיו עמל־זיעה־שרירים או עמל־זיעה־דם, שמקודד מחדש מהבחינה הזו שעבודה היא הישועה של החלוצים. החלוצים רצים לשדה, עד שברומן של צבי ארד 'ביתו של אדם' מרתה מעירה לנחום בעלה שהוא כל הזמן בוגד בה עם השדות".
ממד הזמן שמוצג ברומן ההתיישבות שונה לחלוטין מזה שברומן הסובייטי, והוא מייצג התכלות הדרגתית של האדם. בסיפור "המפעל בערבה" מתאר עבר הדני את המחיר הכבד שגבתה העבודה מהחלוצים, וכותב:
האדמה אכלה את עורם ואת שריריהם של אנשי המפעל, והיא גם חרשה קמטים עמוקים בפניו הרחבים של אגר.
"ברומן ההתיישבות, האדמה היא ששותה את עלומיהם של בוניה", מתארת גולדין. "זה קשר מהמם בעיניי. החלוצים כמו משקים את האדמה בדמם, אבל זו מצידה נותנת להם פרי בשפע. בציר הזמן ניתן לראות כיצד הם גם נותנים את דמם לאדמה אך במקביל בונים את הארץ. החלוצים האלה מתכלים, הרומנים אומרים זאת בפירוש, אך באותה נשימה הם יודעים שהם ייחתמו בהיסטוריה של המדינה הזאת, ששמם יהיה חקוק באדמה הזו".
ברומן הסובייטי, לעומת זאת, לא מתקיימת הדדיות אמיתית. "הרוסים נותנים למפלגה את דמם, אך מדובר באשליה ושום דבר לא נבנה באמת. בכך הצליחו החלוצים לעשות משהו שהרוסים כשלו בו: הם נתנו לאדמה את דמם אבל יצרו מדינה. הרוסים ברומנים הסובייטים נתנו מדמם למפלגה, אבל המפלגה לקחה את הדם שלהם ולא השיבה להם מאומה. החלוצים היו גיבורים טרגיים שהקריבו את עצמם למען דורות העתיד, אבל הם גיבורים טרגיים שלא הרגישו את זה כטרגדיה שלהם. הגיבורים הסובייטים ידעו שהם מצויים בתוך טרגדיה".
השתקפות של זמנם
דמות החלוץ חקוקה בזיכרון הישראלי, נלמדת ומוערכת, אך את החיבורים שגולדין חקרה פחות מכירים. "היצירות עברו מהזיכרון הציבורי משום שבראש ובראשונה הן לא יצירות ספרותיות גרידא, כאלה שיכולות לחצות את ממדי הזמן", מודה גולדין. "בדומה לרומנים הסובייטיים, גם רומני ההתיישבות היו להשתקפות של זמנם ושל זמנם בלבד. גם כיום נוכל לקרוא אותם רק כמסמך היסטורי המלמד אודות תקופה ועידן שתם, נשלם ועבר מן העולם. רומני ההתיישבות היו כמו דיווח מן השטח, והם לא עומדים בסטנדרטים הגבוהים של ספרות יפה. ברוב הרומנים האלה, כמו הרומנים הסובייטיים, השתמשו בתחבולות ספרותיות ברורות וידועות מראש, כמו בתפריט שהתוו מלמעלה – גם בארץ".
"המטרות הנעלות שהציבו לעצמם", כותבת גולדין בספרה על החלוצים העבריים (עמ' 9), "והשגתן חסרת הרחמים העצמיים הביאו אותם למקום שאליו הספרות הרוסית והסובייטית שאפה כל כך. וכך, החלוצים העברים הפכו ברבות הימים למודל המשופר והאמיתי של האדם הסובייטי ההומאני – שמעולם לא התקיים. החלוצים – כעת ניתן לומר זאת בוודאות – הם הם האידאל האנושי של מקסים גורקי". ובעמ' 65 היא מוסיפה: "מיחפן עלוב של גורקי אל יחפן אלוף של הסופרים העבריים; מהטרגדיה של העם הרוסי אל הנס הגדול של העם היהודי".
