עשר שנים תמימות ניסה דיוויד בואי לפרוץ לתודעה עם שירים ואלבומים שלא הצליחו. אחרי האכזבות הרבות, הוא קיבל את ההחלטה האמנותית ללכת עד הסוף עם משהו שמאוד אהב לעשות: להתחפש. ולא רק להתחפש, אלא ממש ליצור ולהופיע כדמות, ולא כעצמו. כך בא לעולם זיגי סטארדאסט, ספק אדם ספק חייזר, ששערו אדום לוהט, עיניו מוקפות איפור שחור, כמעט יוצאות מחוריהן, לבוש בסרבל בצבעים פסיכדליים.
בשנת 1972 יצא האלבום "עלייתם ונפילתם של זיגי סטארדאסט והעכבישים ממאדים". רק אז, השילוב בין הופעות אינטנסיביות בדמותו של זיגי ושירי האלבום המופלאים, הביאו לבואי את הפריצה הגדולה שייחל לה. בשנת 1973 הוא כבר הפך לכוכב עליון.
"זיגי סטארדאסט הוא כוכב רוק משוגע, שליח של חוצנים שרוצים להשמיד את כדור הארץ", מתארת ד"ר אביבית אגם־דאלי, חוקרת של תרבות חזותית ואוצרת. "קיים איום שבתוך חמש שנים כדור הארץ יושמד, וזיגי, יחד עם הלהקה שלו, העכבישים ממאדים, בא לשחרר את כדור הארץ באמצעות מוזיקת הרוק שלו. בואי העביר דרך זיגי מסרים של אהבה ושלום. אבל באותו זמן גם צרך הרבה סמים ואלכוהול והרס את עצמו באמצעותם".
אבל בואי לא הסתפק בזיגי. הוא נהג להחליף דמויות לעיתים קרובות, ובאותה הזדמנות גם את ההרכב המוזיקלי שלו. באלבומים שהוציא לאורך שנות השבעים – תור הזהב של הקריירה שלו, ביטא בכל פעם סגנון מוזיקלי שונה בתכלית מהקודם.
מבקר המוזיקה אמיר שוורץ: "לפעמים זה אולי היה נראה שבואי עושה דברים במאמץ יתר, אבל ייאמר לזכותו שהוא לא משך אף תקופה יותר מדי.
הוא עשה זאת קודם כול בשבילו, לא בשביל הקהל"
שדרן הרדיו בועז כהן מרדיו 99FM הוא מחבר הספר "איש כוכב" (הוצאת מרום תרבות ישראלית, 2019), שבו כתב טקסטים אישיים בעקבות המפגש עם שיריו של בואי. הוא האזין להם בזמן אמת כנער בשנות השבעים, והם נגעו בנימי נפשו. כל התרגומים לעברית של שירי בואי המופיעים בכתבה זו הם מספרו, בתרגומה של ליאור מורבך.
"אלבומו הראשון של בואי נכשל, והוא כלל לא היה בטוח שיעשה אלבום שני", מתאר כהן. "הוא למד מחול, תיאטרון ופנטומימה, התעניין בתיאטרון יפני ובתיאטרון איטלקי, וכל הזמן לבש דמויות וניסה דברים גם במטרה למשוך תשומת לב לשיריו וגם כדי לטשטש קווי גבול מגדריים. בהדרגה, עם הדמויות שיצר, הדברים הקצינו אצלו יותר ויותר".
"במקרה של בואי היה זה שילוב בין מעברים גיאוגרפיים תכופים והניסיונות כל הזמן להמציא את עצמו מחדש", מתאר אמיר שוורץ, מבקר מוזיקה בידיעות אחרונות וב־ynet. "להפוך לכוכב ואז 'להרוג' את הכוכב הזה כדי להתחיל משהו אחר, כי לא עניין אותו לחזור על דברים. אופנה עניינה אותו: השינויים באופנה, ההבנה שהוויזואליות היא חלק מהמוזיקה, והוא באמת הלך עם זה עד הסוף.
"לפעמים זה אולי היה נראה שבואי עושה דברים במאמץ יתר, אבל ייאמר לזכותו שהוא לא משך אף תקופה יותר מדי. הוא עשה זאת קודם כול בשבילו, לא בשביל הקהל. הוא היה המנהל הקריאטיבי של עצמו וזו הייתה תוכנית מסודרת. אני לא יודע אם כבר בשנת 1971 הוא ידע איך הוא יישמע וייראה בשנת 1979, אך מדי שנה־שנתיים הוא התקדם הלאה וכבר הכין את הדבר הבא".
עד החלל ומעבר
בַּקָּרַת קַרְקַע לְמֵיג'וֹר טוֹם / קַח אֶת גְּלוּלוֹת הַפְּרוֹטֵאִין… וַחֲבֹשׁ אֶת הַקַּסְדָּה… (מתוך השיר: "ספייס אודיטי", 1969)
השנה מלאו חמש שנים למותו של בואי ממחלת הסרטן וגם חמישים שנה לצאת אלבומו "האנקי דורי". בואי, שגדל בברומלי, פרוור של לונדון, לשם עבר עם הוריו בגיל שש, בכלל נולד בשם דיוויד ג'ונס. כנער הסתבך בתגרה עם חבר, שהכה בפניו בכף יד שעל אחת מאצבעותיה הייתה טבעת ברזל. ג'ונס הצעיר נפגע בעינו ואיבד את היכולת לזהות בה צבעים. מאז גם נראתה העין בצבע קצת שונה מעינו הבריאה. לימים ישתלב מראה עיניו המיוחד במבע המסתורי של הדמויות שבהן הופיע על הבמה.
"אחת הירושות של שנות השישים היא שאתה עוטה על עצמך סוג של דמות מסוימת: היפי, מהפכן, מאמץ כלפי חוץ תכונות של צ'ה גווארה", מתאר פרופ' עודד היילברונר, היסטוריון, חוקר תרבות ועורך הספר: "דיוויד בואי – האיש שנפל מכוכב אחר" (הוצאת רסלינג, 2012). "זה לא אתה באמת, אלא זו פרסונה שאתה מאמץ משלל סיבות: פוליטיות, חברתיות, תרבותיות. מהזדהות, משנאה וכן הלאה. בשנות השבעים המשיכה המגמה של גילוי עניין רב בפרסונה, ועוד לפני בואי היו לא מעט אמנים, כמו פינק פלויד ופרדי מרקורי, שלבשו ופשטו דמויות על הבמה. הייתה אז גם תופעה שנקראת: 'גלאם רוק' (רוק נוצץ) וכל הנושא של איפור ולבוש בולט לא היה דבר שבואי המציא, אך הוא ללא ספק היה האמן הראשון במוזיקה הפופולרית שהיה יכול לומר שנוח לו מאוד להיות עם כמה זהויות, כי כל זהות עונה על צורך אחר שלו".
טל נחום, חוקרת, מעצבת ומרצה בשנקר, מלמדת סטודנטים על דרכו החזותית של בואי. "בסוף שנות השישים צעירים בריטים חיפשו דרך לבטא את עצמם. הם החלו לפשפש בחנויות וינטג' ומצאו בגדים ישנים ומגונדרים מהמאה ה־19. תופעה שזכתה לכינוי 'מהפכת הטווסיות' שבמסגרתה גברים החלו להתגנדר בשלל צבעים ובשלל סוגי בדים במראות קיצוניים ויוצאי דופן".
השיר הראשון של בואי שזכה להצלחה הוא: "ספייס אודיטי" – תקלה בחלל, משחק מילים על סרטו של סטנלי קובריק "A Space Odyssey :2001" (2001: אודיסאה בחלל) שיצא לאקרנים בשנת 1968. השיר יצא בתקופה של המרוץ לחלל, ששיאו נרשם עם נחיתתם של ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין על הירח ביולי 1969.
בשיר זה מדבר בואי על הבדידות של האדם בחלל, כמטפורה לבדידות אנושית בעולם מנוכר, דרך דמותו של אסטרונאוט בשם מייג'ור טום "שסטה מהמסלול, והוא כלוא בחללית לבדו, מרחף בחלל חסר אונים, לנצח", כפי שמתאר כהן בספרו.
"אולי עניין את בואי מה שקורה בחוץ כי הוא לא הרגיש כל כך טוב עם עצמו על הכדור הזה", אומר שוורץ. השיר מדבר על תקלה, ובואי לקח בו סיכון אדיר – אילו ארמסטרונג וחבריו לא היו חוזרים בשלום, איש לא היה משמיע את השיר.
כהן: "בתקופה שבה הוציא בואי את 'ספייס אודיטי', נושא החלל החיצון העסיק במיוחד מדענים או חובבי מדע בדיוני ולא היה חלק מהתרבות הפופולרית כמו היום. גם את הסרט 'אודיסאה בחלל' רבים לא הבינו בזמן אמת, ובהקרנת הבכורה, מתוך אלף איש שישבו באולם נשארו חמישים בלבד".
על אף שהשיר "ספייס אודיטי" הצליח, האלבום נכשל, ובואי חיפש את הדבר הבא. באלבומו The Man Who Sold The World, 1970 צולם על העטיפה לבוש שמלה שעיצב לו מעצב בשם מייקל פיש, שכונה 'מיסטר פיש'. "מיסטר פיש עיצב באותה תקופה גם שמלות למיק ג'אגר והשיח היה של תחפושות", מסבירה נחום, "באותן שנים העולם נפתח לשלל השראות מהמזרח ומהודו וההשראות היתרגמו גם לבגדים".
"באלבום 'האנקי דורי' יש שיר שמאוד מסמל את בואי ואת דרכו: 'Changes' (שינויים, מ"פ)", אומר שוורץ. "אם מסתכלים על עטיפות האלבומים שלו, בעיקר משנות השבעים, רואים אדם שלא נראה ולא נשמע אותו הדבר תקליט אחרי תקליט. שיר נוסף מהותי של בואי: 'Sound and Vision' – (צליל וחיזיון, מאלבומו Low, 1977 מ"פ): בואי מחליט להשתנות באופן מתמיד ושהצליל והמראה יהיו מכלול אחד. היו יוצרים נוספים שעשו את זה אבל הוא הראשון שעשה כך בעוצמה שכזו. באלבומים שהוציא בואי מרגע זה ואילך תמיד היה טיזר לסגנון הבא. הוא כאילו אמר למאזין: 'זה אני כרגע, אבל קח אותי בעירבון מוגבל כי יש פה תאריך תפוגה'".
גלי הדף
זִיגִי נִגֵּן בְּגִיטָרָה, אִלְתֵּר עִם וִוירְד וְעִם גִּילִי / וְהָעַכְּבִישִׁים מִמַּאֲדִים.
הוּא נִגֵּן בְּיַד שְׂמֹאל / אֲבָל הוּא הִגְזִים
הָפַךְ לִהְיוֹת הָאִישׁ הַמְּיֻחָד, וַאֲנַחְנוּ הָיִינוּ הַלַּהֲקָה שֶׁל זִיגִי.
(מתוך השיר: זיגי סטארדאסט, 1972)
עם יציאת האלבום "עלייתם ונפילתם של זיגי סטארדאסט והעכבישים ממאדים" הופיע בואי כזיגי בתוכנית הטלוויזיה הבריטית "טופ אוף דה פופס" ביולי 1972, הופעה שהתקבעה כאירוע טלוויזיוני מכונן.
נחום: "אלה היו שלוש דקות של הופעה עם גל הדף תרבותי מטורף. מאז אלביס לא ראו דבר כזה בטלוויזיה. אמרו שההופעה הזו גרמה לכל דבר שהוא לא בואי להיראות משעמם ומיושן. אווירה של משהו מזעזע ויפה בעת ובעונה אחת. כזה שאתה לא יכול להפסיק להסתכל עליו".
כהן: "זיגי הוא דמות שבאה כסוג של אזהרה לאן הולך העולם. היה ברור שהוא משהו אחר, לעומת רבים הממשיכים בחייהם האדישים. הוא הדמות של מי שיודע שהוא מגיע אל העולם, תוהה ובוהה. מבחינה חיצונית זיגי היה מאוד כחוש, נערי, לבוש היטב עם אלמנטים ביזאריים כחלק מהמהות החייזרית שבואי אימץ באהבה גדולה".
שדרן הרדיו בועז כהן: "אנשים כל כך אהבו את זיגי עד שבואי חשש שהוא לעולם לא יוכל לעשות שום דבר אחר אלא למחזר את עצמו למוות, שזה בדיוק הדבר שהוא הכי שנא, ואז הוא פשוט השיל מעליו את הדמות של זיגי"
אך זיגי, שהתקבל באנגליה בהערצה, לא התקבל באותה התלהבות בארצות־הברית. במסע ההופעות שלו באמריקה עבד על האלבום "אלדין סיין" שיצא באפריל 1973. יש הרואים בו אלבום גשר לקראת הדמויות הבאות והאופל שנלווה אליהן, או לחלופין גלגול של דמותו של זיגי בגרסה מותאמת לקהל האמריקני.
על עטיפת האלבום מופיעות פניו של בואי בתסרוקת של זיגי אך בדמותו של אלדין סיין. את פניו החיוורים חוצה צורת ברק בצבעי אדום־כחול. התמונה הפכה איקונית, ומופיעה על טישרטים ושלל מוצרי פופ. אך באלדין סיין הסתתר עומק נוסף: שם האלבום הוא משחק עם הביטוי באנגלית: "A Lad Insane" (בחור לא שפוי) וניתן לו בהשראתו של טרי ג'ונס, אחיו של בואי, שסבל מסכיזופרניה.
גם אלדין סיין הצליח כאלבום, אך בואי רצה לדפדף הלאה. כהן: "עם ההצלחה המסחרית, בואי הרגיש במהלך סיבוב ההופעות שהוא נלכד בתוך הפרסונה. אנשים כל כך אהבו את זיגי עד שבואי חשש שלעולם לא יוכל לעשות שום דבר אחר אלא למחזר את עצמו למוות, שזה בדיוק הדבר שהוא הכי שנא, ואז הוא פשוט השיל מעליו את הדמות של זיגי ויצא לדרך חדשה, סגנון אחר".
בהופעה הנודעת ביולי 1973 בהיכל המרסמית' בלונדון, פיטר בואי את זיגי כשהכריז על הבמה: "מכל ההופעות בסיבוב ההופעות הזה, ההופעה הזאת תישאר איתנו הכי הרבה זמן כי זו לא רק ההופעה האחרונה בסיבוב ההופעות, זו ההופעה האחרונה שנעשה".
בסרט "דיוויד בואי – הדרך לתהילה" ששודר בשנת 2019 ב־yes דוקו, בואי מסביר: "כדי להגיע לפריצה, הייתי צריך להוסיף כמה קישוטים בהתחלה. אני חושב שעכשיו פשוט אהיה דיוויד בואי. נקודה".
אלא שבפועל הדברים התנהלו באופן שונה. עידן זיגי סטארדאסט נגמר, אבל בואי לא הפסיק להופיע, להפך – הוא פשוט נכנס ויצא מדמויות נוספות. אחת המרתקות בהן, אך גם ההרסנית ביותר, שאימץ כאשר התגורר בלוס־אנג'לס, היא דמותו של הדוכס הלבן הרזה. זו הייתה דמות סטרילית וחפה מקישוטים רועשים, חנוטה בחליפה אפורה מונוכרומטית ועניבה. ממש נגטיב של זיגי.
נחום: "בשלב של הדוכס הלבן הרזה בואי כבר היה כוכב עליון וככזה לא נזקק עוד לשמלה או לפרובוקטיביות של זיגי. הוא כבר לא בהכרח היה צריך להדגיש ויזואלית אלמנט זה או אחר שמטרתו לזעזע את העולם. ברגע שלא צריך יותר את הפרפורמנס אז גם המראה מתעדן".
המעצבת והחוקרת טל נחום: "אלו היו שלוש דקות של הופעה עם גל הדף תרבותי מטורף. מאז אלביס לא ראו דבר כזה. אמרו שההופעה הזו גרמה לכל דבר אחר להיראות משעמם. זה היה לא רק ללבוש בגד מהמם, אלא גם לערער על הסדר הישן"
באותה תקופה, צרך בואי קוקאין במאתיים דולר ליום, כפי שהעידה לימים אשתו הראשונה אנג'י. לכן נוסף השם "לבן" לכינויו כדוכס. וגם רזה – כי הקוקאין הפך אותו לכחוש. "הייתי רזה במיוחד, לא אכלתי כלום, ובגלל הסמים נשארתי ער שבועות תמימים. אפילו מסוממים מנוסים כמו קית' ריצ'רדס נדהמו מזה. הייתי מפורק לגמרי באותו זמן", תיאר בואי על פי ציטוט בספרו של כהן.
בריאיון ידוע למנחה הטלוויזיה קמרון קרואו נראה בואי יושב בדמותו של הדוכס, מושך באף ומזיז בחוסר שקט מקל הליכה שחור כשהוא משיב תשובות קצרות לשאלותיו הארוכות של קרואו בלי ליצור קשר עין משמעותי. הרושם המתקבל מהריאיון הוא שלא ברור איפה נגמר הדוכס ואיפה מתחיל בואי.
"בתקופה שבואי הופיע כדוכס הלבן הרזה היה ברור שהוא הלך לאיבוד", אומר שוורץ. "קוקאין הוא סם שיכול לגרום לך לחשוב שאתה יותר גדול מהעולם או שהחיים קטנים עליך, ונראה שלא במקרה הוא התגלגל בשנים האלה דווקא לסם זה. אם הוא היה משתמש כבד בגראס כנראה הייתה יוצאת לו מוזיקה אחרת, פחות נרקיסיסטית כי הדוכס היה דמות נרקיסיסטית אפילו יותר מזיגי. הדוכס היה יפה, דמות ששולחת אותנו לתקופות יותר רומנטיות, מין תקופת שחור־לבן בסרטים הקלאסיים. זיגי, לעומת הדוכס, לא היה באמת יפה".
מראה דמותו של הדוכס התבסס על דמות ששיחק בואי באותה תקופה בסרט שנקרא "האיש שנפל מכוכב אחר". הוא החל להופיע כדמות זו על הבמות ויצר את אלבומו "סטיישן טו סטיישן" (1976). שיר הנושא של האלבום מכיל ציטוט מן הקבלה: "from kether to malkuth" (מכתר למלכות).
כהן: "באותם ימים, בואי נמצא ממש על הקצה. 'סטיישן טו סטיישן' הוא יצירת קונספט שעוסקת בניכור ובדמותו של האדם שנמצא כמעט על קו הגבול שבין החיים והמוות. בואי תמיד התעניין בדתות ובתרבויות שונות והחיבורים אצלו הם תמיד חיבורים שאתה לא מבין בדיוק למה נעשו, אבל אלה דברים שלכדו אותו לפעמים טקסטואלית ולפעמים כי מצא חן בעיניו הרעיון של לקחת שני שדות שונים זה מזה לחלוטין ולתווך ביניהם".
אך במקביל למסע הופעות מצליח עם דמותו של הדוכס, הידרדר מצבו הפיזי בעקבות השימוש בסמים. "היטלר היה כוכב הרוק הראשון בהיסטוריה", "בריטניה תרוויח הרבה משלטון פשיסטי", הצהיר בריאיון. במפגש עם מעריצים עם חזרתו לאנגליה אף נראה מצדיע במועל יד. בואי הכחיש בתוקף את הטענה שהוא דוגל בפשיזם, אך ההתבטאויות שבות ועולות בכל פעם שמדברים בדמותו של הדוכס הלבן הרזה.
"יש רגע פשיסטי באנגליה שבא לידי ביטוי גם בתרבות הפופולרית", מתאר היילברונר. "אנגליה נמצאה באותה תקופה במצב מאוד קשה והיו בה געגועים למנהיג חזק. גם בפאנק נעשה באותן שנים שימוש בצלבי קרס והיו ביטויי אהדה מצד זמרים לימין הקיצוני. עם זאת, אני לא חושב שבואי היה פשיסט, הוא פשוט היה תחת השפעת סמים קשים".
"היו לבואי תקופות פחות מוצלחות ואני לא יכול להגן על זה שהוא הצדיע במועל יד אבל האיש היה משתמש כבד בקוקאין", מסביר גם שוורץ. "מצד שני, הוא עבד עם לו ריד, יהודי כשר, והוא הופיע בהמשך בישראל ואני לא זוכר שהיו לו התבטאויות משמעותיות נגד יהודים או נגד יהדות, והוא גם ציטט מהקבלה. אני לא חושב שהוא הדמות המייצגת של כוכב רוק נאצי, רחוק מכך, וככל שאני יודע הוא גם התנצל לאחר מכן".
שובו של המייג'ור
כָּל חַיַּי נִסִּיתִי כָּל כָּךְ / לַעֲשׂוֹת כְּמֵיטַב יְכָלְתִִּי עִם כָּל מָה שֶׁהָיָה לִי
אֲבָל בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, זֶה לֹא מַמָּשׁ עָזַר / מַשֶּׁהוּ בִּי תָּמִיד הִרְגִּישׁ מְרֻחָק…
אוּלַי פָּשׁוּט נוֹלַדְתִּי מִחוּץ לַזְּמַן
(מתוך השיר: Thursday’s Child, 1999)
כהן יודע לספר שהדמויות של בואי התקבלו בישראל בזמן אמת ברגשות מעורבים. "בעוד חלק מהשירים של בואי מאותן תקופות הושמעו קצת ברדיו וגם צעדו במצעדים, זיגי סטארדאסט נתפס בישראל כדמות מוזרה, ואנשים מבוגרים, מהדור של ההורים שלי, הסתכלו עליו בזעזוע. בעיתוני התקופה הדגישו באותם ימים רק את המוזרות של בואי, ופחות את האמנות, הטקסטים והמוזיקה. אלה, לצד חוסר הבושה שלו להתגנדר, היו הדבר העיקרי שמשך את תשומת הלב".
אחרי האלבום "סטיישן טו סטיישן" עבר בואי לברלין, שם יצר ברצף שלושה אלבומים המכונים "הטרילוגיה הברלינאית". אל העשור החדש נכנס בשנת 1980 עם השיר המצליח: "Ashes to Ashes" שבו שב אל דמותו של האסטרונאוט האבוד מייג'ור טום. בקליפ הידוע לשיר הופיע בדמות של הליצן פיירו.
אחר כך הלך על קו מסחרי ופופי יותר עם אלבומו המצליח (Let's Dance (1983 אז אימץ מראה נקי ונוצץ. הלהיטים מהאלבום יצרו היכרות איתו לכל מי שלא היה מצוי בתולדות הרוק ולא ידע כמה רחוק בואי השתולל עם הדמויות שלו בשנות השבעים. ההצלחה הבינלאומית הביאה גם להתעניינות מחודשת באלבומיו הקודמים, גם באלה שפחות הצליחו והפכו בדיעבד לאלמותיים.
ביולי 1996 הופיע בואי בישראל, אך ההופעה זכתה לביקורת צוננת. ובכלל, לא כל אוהדיו של בואי התחברו לניסיונותיו להיות מיינסטרים. בצד ההערכה לאיש ופועלו, הדעה הרווחת היא שבואי לא הצליח לשחזר בצורה מוצלחת את הסנסציה העולמית שעוררו הדמויות של זיגי, אלדין סיין והאחרים.
עם זאת, אמנים כמו מדונה, ליידי גאגא, סולן להקת הקיור רוברט סמית', הזמרת קייט בוש ואחרים – אלה שלאורך השנים לבשו ופשטו דמויות על הבמה – הושפעו ממנו רבות. "כמות הרפרנסים והפרשנויות על בואי היא אינסופית", אומר היילברונר. "במובן הזה, הלהיטים מהאלבום יצרו היכרות איתו לכל מי שלא היה מצוי בתולדות הרוק וכל דבר שיגידו יתקבל בברכה, כי זה מה שבואי רצה שיהיה".
ב־8 בינואר 2016 הוציא את אלבומו האחרון: "Blackstar". בואי, איש הכוכב (Starman), כמו שם שירו האהוב מהאלבום של זיגי סטארדאסט, בחר להציג כוכב שחור על עטיפת האלבום. בקליפ המרטיט לשיר הנושא נראה בואי עטוי מסכת עיניים שבה רק חורים לאישונים. יומיים אחרי צאת אלבומו מת, לפני שמלאו לו שבעים.
אך העולם לא שוכח את בואי. דמותו ממשיכה לנצנץ – בהשאלה מה"פינק פלויד" – כמו יהלום משוגע. אפילו היזם אילון מאסק, ששיגר ב־2018 את מכונית הטסלה האישית שלו לחלל, נתן לה להשלים הקפות כשבתוכה יושבת בובה בחליפת אסטרונאוט, וברקע מתנגנים בלופ אינסופי השירים שכתב דיוויד בואי על החיים בחלל.
גם העם היושב בציון זוכר את בואי וממשיך לצרוך אותו הן ברמת הצליל והן ברמה הוויזואלית. "בואי שורד נהדר בישראל", אומר שוורץ. "אני מסתובב בחנויות תקליטים ורואה שיש דור חדש שממשיך להאזין לו, ושהוא ממשיך להיות מאוד דומיננטי בתרבות הפופולרית. כאשר אפילו אנשים שאין להם מושג מי זה דיוויד בואי קונים חולצה שעליה הדמות של אלדין סיין עם הברק, כמעט חמישים שנה אחרי שהאלבום הזה יצא – אני חושב שזאת התשובה".
