אבק כוכבים: גיבורי סדרת הדוקו-קרבי החדשה נחשפים

רן משה ממושב גבעולים התגייס רק לפני כמה ימים לגבעתי, וכנהוג ביחידות קרביות נזרק מיד לתוך מערכת של תיזוזים והקפצות, שנועדו להכניס אותו ואת חבריו למסגרת הצה"לית הנוקשה. כשהטירונים קיבלו שתי דקות לצחצוח נעליים, הוא הסתבך עם פתיחת אריזת משחת הנעליים המוכרת, המחולקת לחיילים עם גיוסם, וביקש עזרה מהמקור הקרוב ביותר. "הוא צועק לי 'תומר, איך אני פותח את זה?!", מספר תומר לוין, במאי ויוצר סדרת הדוקו רשת "לוחמים" בכאן 11. "הרמתי את העיניים מהמצלמה, הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי 'רן, אני לא קיים', החזרתי את הראש למצלמה וזהו, תתמודד לבד".

הסצנה הזו היא אחת מני רבות שנשארו על רצפת חדר העריכה בסדרה התיעודית, המשודרת בימים אלו בתאגיד. היא עוקבת אחרי ארבעה לוחמים שהתגייסו לגבעתי בתחילת החורף, ועתידה ללוות אותם עד שחרורם מצה"ל, בעוד למעלה משנתיים. במסגרת צילומי הסדרה, שעד כה שודרו שלושה מפרקיה, פתח צה"ל לראשונה ובאופן חסר תקדים את שרשרת הגיוס והחיול שלו בפני המצלמות, ואפשר ללוין ללוות את החיילים 24/7, במובן המילולי ביותר.

"במקור רציתי ללוות חייל אחד, מהגיוס ועד השחרור, ולחוות דרכו את תהליך ההתפתחות של לוחם בצה"ל", מספר לוין, "וכשהתחלנו למיין מועמדים הבנו שאין מצב שאנחנו מוותרים על אף אחד מהרביעייה הזו, כי כל אחד מהם נותן אספקט אחר של מה זה להיות ישראלי ומבט אחר על מה זה להיות גבר ישראלי. יש כל כך הרבה מה ללמוד דווקא מהפערים ביניהם. איך אחד מתייחס לסיטואציה מסוימת ואיך אחר מתייחס אליה, איך אחד מגיב ואיך אחר.

היוצר, תומר לוין: "כשהתחלנו למיין מועמדים הבנו שאין מצב שאנחנו מוותרים על אף אחד מהרביעייה הזו, כי כל אחד מהם נותן מבט אחר על מה זה להיות גבר ישראלי. יש כל כך הרבה מה ללמוד דווקא מהפערים ביניהם"

"בכל פעם שאני פוגש אותם, לא משנה אם עבר שבוע או חודש, יש בנאדם חדש מולי, כל פעם הם מתבגרים וכל פעם הם תופסים את המציאות אחרת. כל פעם הם חזקים יותר מול מה שהם חוו. לפעמים שבוזים יותר, לפעמים שמחים יותר, לפעמים חזקים יותר. חצי שנה אחרי הגיוס שלהם אפשר לראות איזה תהליך הם עברו, איך הם השתנו פיזית ונפשית, ולחשוב איך הם ייראו בעוד שנה. אני חושב שבהתבגרות בחברה הישראלית זה הדבר האחד שמשנה את הנערים, זה הגיים צ'יינג'ר שלנו כחברה".

בסוף מתרגלים להכול

"בערך חודשיים לפני הגיוס התקשרו אליי מדובר צה"ל", מספר יוסף מולויה, בן 19 מנתניה, אחד הלוחמים המשתתפים בסדרה. "אמרו שעושים תוכנית על לוחמים ושאלו אם אני רוצה להשתתף. שנייה אחת אמרתי 'רגע, מה? מי?' אבל אז חשבתי 'טוב נשמע סבבה'. וזהו, ומשם השאר זרם. זה באמת היה ספונטני, לא ראיתי סיבה לשלול".

אביתר פרלוביץ, בן 20 מקיבוץ אפק, קיבל גם הוא את הטלפון מדובר צה"ל: "החלטתי שלפני הגיוס אני לא סוגר דלתות, אמרתי לחיילת בטלפון שאני לא מבטיח כלום אבל משם זה התגלגל. הייתי ספונטני לגמרי".

רן משה: "אנחנו יושבים לארוחת בוקר בתוך עץ, מוציאים מנות קרב ופתאום אחד החבר'ה מורח שוקולד וטונה ביחד על לחם. אצלנו זו הזיה, אבל אצל תומר זה הפך לסצנה בתוך הפרק"

לקראת הגיוס נערכו עוד שיחות עם החיילים – רן משה, אביתר פרלוביץ, יוסף מולויה ורועי בן־דוד (בנדה) ממושב נהורה, לצד מועמדים אחרים, ולאחר הליך הסינון התקיימה שיחה נוספת עם צוות הסדרה. מעבר לכך לא עברו הארבעה הכנה מדוקדקת כלשהי. "לא אמרו לנו מה לעשות, איך להתלבש או מה להגיד", מספר מולויה. "זה אמנם לא כזה קל שיש כל הזמן מצלמה מאחוריך, במיוחד בפעם הראשונה זה היה קצת מוזר, אבל מתרגלים. הם נמצאים ברקע, לא מתערבים ולא משפיעים על מה שקורה".

השיחה איתם מתקיימת על רקע קולות הירי במטווחים, כשאנשי דובר צה"ל מצליחים לפנות להם רק כמה דקות בלו"ז הצפוף של ההכשרה הצה"לית. "כבר התרגלתי שיש מצלמה מאחוריי בכל רגע ושבכל יום יכולים להגיע ולצלם", מסביר פרלוביץ. "זו כבר הרגשה רגילה. אני חושב שגם פה כבר הבינו שזה דוקו ולא צריך ליפייף דברים שקורים".

והחבר'ה שאיתכם התרגלו למצלמות? או שזה עדיין עניין?
פרלוביץ: "סוג של התרגלו, מתלהבים כשזה מגיע. הרבה סתלבט ו'עוד פעם המפורסמים האלה', אבל רק בקטע טוב. הכול צחוקים של עקיצות קטנות פה ושם אבל זה לא באמת משפיע על המערכת. יש רגעים שאי אפשר להוציא אותנו מלו"ז. הצלם עם כובע על הראש ולא בולט בשטח. החיילים לא תמיד רואים אותו ולפעמים גם המפקדים לא רואים אותו".

"זה בעיקר צחוקים וסתלבט", מוסיף משה, "מדברים על הסדרה רק כשיוצא פרק, צוחקים עליו קצת. נגיד באחד הפרקים, שמתעד את הגיבוש, רואים כמעט כל הפרק שיש לי טיק בלשון כל פעם שאני מתאמץ. אז צחקו על זה יום־יומיים אבל זהו, נגמר. כשאני לבד אני לא מרגיש שעושים עליי סדרה, לפעמים אני הולך בבסיס ומזהים אותי 'היי, זה אתה מהסדרה', אז זה קצת מוזר וקצת מביך, אבל לאנשים שבאמת קרובים אלינו, הצוות שלנו, זה לא מורגש, זה לא גורם מפריע".

יוסף מולויה: "הרבה מהחברים שלי התגייסו לחי"ר וליחידות הכי מובחרות. אני לא יכול לדמיין סיטואציה שתהיה מלחמה וכל החברים שלי יעלו על ציוד, ואני אשב בבית"

בשנים האחרונות מתגברות הטענות כי חלה שחיקה מתמדת במוטיבציה להתגייס לשירות בכלל ולשירות קרבי בפרט. נראה כי השאלות הללו כמעט דילגו על הלוחמים המשתתפים בסדרה.

ההחלטה ללכת לקרבי הייתה ברורה לכם או שהיו התלבטויות סביב זה? לא רציתם לחפש משהו עם יותר קרבה לבית ויציאות נוחות?
מולויה: "אצלי זו הייתה החלטה ברורה מראש. מגיל 12־13 ידעתי שאני רוצה להיות לוחם ולא משהו אחר, באיזשהו שלב שמעתי על העתודה, והייתי במכינה קדם צבאית בדרך לעתודה, אבל בסופו של דבר הבנתי שאני רוצה להיות לוחם וזה לא מתאים לי, עזבתי את המכינה ועברתי למסלול ללוחמה. זה היה מוטמע בי".

פרלוביץ: "ידעתי כבר תקופה ארוכה שאני רוצה להיות לוחם. החברים שלי, האחים שלהם והסביבה שלי – כולם מתגייסים, והיה לי ברור שאני רוצה להיות לוחם".

מאיפה מגיע הרצון להיות לוחם?
פרלוביץ: "אני חושב שיש הרבה סיבות, אבל בעיקר הרצון לתרום למדינה. אבא שלי היה לוחם ועכשיו כביכול הגיע תורי, גם אני צריך להילחם ולשמור על המדינה. חוץ מזה זה גם משהו שיקדם אותי. באתי לשירות הצבאי כדי שיקדם אותי וירים אותי ויחזק אותי. אני תורם להם והם תורמים לי. אבל בסוף, החלק החשוב הוא התרומה למדינה והשמירה עליה. בנוסף זה מגיע מהסביבה שאני חי בה. אנחנו שכבה קטנה בקיבוץ, אבל עדיין כולם מתגייסים, כל אחד למה שמתאים לו, זו לא שאלה".

תומר לוין: "הצבא בעצמו נותן בי אמון. נפתחו בפניי דלתות שלא נפתחו אף פעם. זאת הפעם הראשונה שהכניסו מצלמה לתוך שרשרת החיול של צה"ל, ברמה שנכנסתי איתם לתוך תא ההלבשה"

גם מולויה מדגיש את הנושא החברתי והמשפחתי. "זה בעיקר בא מהבית. לא רק המשפחה, גם הרבה מהחברים שלי התגייסו לחי"ר וליחידות הכי מובחרות. אני לא יכול לדמיין סיטואציה שתהיה מלחמה וכל החברים שלי והדודים שלי יעלו על ציוד, ואני אשב בבית בחוסר מעש, רגל על רגל מול הטלוויזיה. זה לא בא לי טוב, אמרתי שאני לא מפקיר אותם, כביכול".

פרלוביץ: "לגמרי. אני לא אשב בצד. הרי אם אני לא אהיה מישהו אחר יהיה שם, אז עדיף שזה יהיה אני".

אתם יכולים להגיד היום, חצי שנה אחרי הגיוס, במה השתניתם?
"אני חושב שנהייתי יותר מאופק", אומר בנדה. "בפרק על השדאות, הכותרת של הפרק היא שקשה לי לא לדבר ואני מתחרפן מזה. אני יכול להגיד שהיום אני הרבה יותר שולט בעצמי, אני קולט שיפור בזה. בצבא נהייתי הרבה יותר רציני ואחראי. אלו דברים שמרגישים גם ביום יום, אומרים לך איזה משהו ואתה רוצה מיד להגיב, ואז אתה עוצר רגע וחושב 'אוקיי, זה לא קריטי עכשיו'".

לעבור את הקיר

לוין מסביר כי מטרת הסדרה, מבחינתו, היא להביא את הקולות, התמונות והצבעים מהשטח. "אני מגיע בצורה נטולת שיפוטיות כלפי הדמויות, ונותן להם לדבר ולהוביל. אני מגיע לשטח, לא משנה איפה הם נמצאים, שם עליהם מיקרופון, בלי לדבר ובלי להגיד שלום. לפעמים אחד החבר'ה יכול להגיד לי 'תומר עזוב עכשיו, אין לי כוח', ואני אומר לו 'שים את המיקרופון' וזהו. אני הולך אחורה ומתחיל לצלם, אני לובש שחור או אפילו מדי ב', וממש נטמע בתוכם".

החיילים מסכימים. "אנחנו לא נותנים למצלמות להפריע לנו ולא נותנים להן שום יחס מיוחד", מספר רן. "אנחנו עושים את שלנו והוא עושה את שלו ושלום על ישראל. אין פה איזה משחק מול המצלמות. מבחינתנו זה לא רלוונטי ולא קיים בכלל. לשני הצדדים זה Win-Win. זה מגניב ויש לזה ערך מוסף שמצלמים לי את כל השירות. אלו דברים שיהיו לי כזכרונות, עוד עשר שנים תהיה לי הזדמנות להיכנס ולצפות בדברים שעברתי בצבא, וזו פריבילגיה שאין לכל אחד. אבל מבחינתי בכך זה מסתכם".

לדברי לוין, קיים הבדל גדול בין הסדרה שלו לסדרות שצולמו בעבר בצה"ל. "אני פשוט זבוב על הקיר פר אקסלנס. אני עם כובע, מוריד את הראש, אי אפשר לראות את העיניים שלי. אני רואה את המציאות דרך העדשה שלי, רק ככה. אני לא יוצר קשר עין עם הלוחמים. אני צופה במציאות, לא משפיע עליה, אני רוצה לראות אותה כמו שהיא. בכל הזמן הזה שאני נמצא איתם אני מנסה להבין מה עובר עליהם, מה הם מרגישים, לנתח את הסיטואציה.

לוין: "אני פשוט זבוב על הקיר פר אקסלנס. אני עם כובע, מוריד את הראש, אי אפשר לראות את העיניים שלי. אני רואה את המציאות דרך העדשה שלי, רק ככה. אני לא יוצר קשר עין עם הלוחמים. אני צופה במציאות, לא משפיע עליה"

"רק לפני שאני הולך הביתה אני בא למפקדים ומבקש לגנוב את אחד החבר'ה לעשר דקות, רבע שעה, לוקח אותם הצידה ומנהל איתם את הריאיון. ואז אני יכול לדבר איתם על התחושות שעלו לי כלפי מה שהם עוברים. אם אני רואה במהלך הצילומים שמישהו בחר לא לעלות את הקיר, אני אומר 'אוקיי, יש פה איזה רגע'. צורב לי את זה בראש ובריאיון אשאל אותו מה היה שם. כל השיחות הן אחד על אחד, מאוד אינטימיות ואישיות. יש הרבה אמון בינינו. אני לא אסלף את הדברים שלהם או אנסה להוציא אותם מהקשרם, לא טומן להם מלכודות או משהו כזה. זו לא סוג התקשורת בינינו".

אתה מרגיש קצת ריאליטי? כי אמנם לא אתה נותן להם משימות, אבל יש להם כאלו משלהם, אתה מתעד אותם ועוקב אחריהם.
"ממש לא. בריאליטי המספר נותן משימות שמטרתן לבחון את הדמויות בסיטואציות הללו, שהן מבוימות לחלוטין. במקרה שלי אני מתעד את המציאות, והמציאות עולה על כל דמיון. אני לא צריך לביים שום דבר. להפך, זה אסור. ייהרג ובל יעבור, אסור לביים שום דבר. אתן לך דוגמה: הגעתי פעם אחת לשטח כשהם היו בשומרון, והמ"פ אומר לי 'שמע, חבל שלא אמרו לך, אנחנו יורדים לסיור רק באמצע הלילה, אבל אם אתה רוצה אני יכול עכשיו לרדת לשטח, ונעשה סיבוב למצלמה'. אמרתי לו 'תגיד לי, מה אתה, מסתלבט? אנחנו לא מביימים שום דבר. אתה תגיד לי מה הלו"ז ואני אתאים את עצמי אל הלו"ז הזה'. אין דבר כזה שאנחנו מביימים משהו עבור המצלמה. וזה מה שמבדיל אותנו מריאליטי".

מעבר למה שעובר עליהם בשירות, אתה לא רוצה להרחיב את היריעה ולשאול שאלות כלליות יותר? על משמעות השירות הצבאי או דברים מעבר לכאן ולעכשיו?
"אני לא שואל שאלות כאלה בסדרה, הדברים האלה יהיו בזכות עצמם ואני רוצה שהצופה ישאל את עצמו על מה שהוא ראה. אני מביא את המציאות כפי שהיא, אתה כצופה אחר כך תשפוט האם מה שאתה רואה זה טוב או רע. אתה רואה את הגיבוש, אתה רואה מה הם עוברים בהכשרה, תחליט אתה אם זה נראה לך טוב או לא. אני כיוצר לא אומר לך את דעתי".

טונה עם שוקולד

לוין צמוד אל החיילים יום ולילה, באימונים, במטווחים ובמסעות, כולל להקים אוהל 50 מטרים מהם ולישון לידם כשהם באימון שדאות בשטח. "מה שכל כך כיף בסדרה על הצבא זה שכל פעולה הכי קטנה זו סצנה. זה גן עדן ליוצרים דוקומנטריים. המציאות בצבא מייצרת סצנות בלי להתאמץ".

משה מסכים: "אנחנו יושבים לארוחת בוקר בשבוע שדאות בתוך עץ, מוציאים מנות קרב, ופתאום אחד החבר'ה מורח שוקולד וטונה ביחד על לחם. אצלנו זו הזיה, אבל אצל תומר זה הפך לסצנה בתוך הפרק".

בצה"ל אפשרו ללוין מרחב כמעט בלתי מוגבל של יצירה, בתנאים שלא קיבל עד כה כמעט אף אחד, בוודאי שלא מבחוץ. "הצבא בעצמו נותן בי אמון. נפתחו בפניי דלתות שלא נפתחו אף פעם. זאת הסדרה הראשונה ובכלל הפעם הראשונה שהכניסו מצלמה לתוך שרשרת החיול של צה"ל, ברמה שנכנסתי איתם לתוך תא ההלבשה. אני נמצא איתם בתוך חדרי השינה שלהם. יש בינינו אמון שאני לא אצלם מה שלא צריך, שגם אם במקרה חס וחלילה אצלם זה לא ייכנס לשידור, וגם כשהייתי חייב להכניס משהו שהיה נראה לי עלול להיות פגיעה בפרטיות, שלחתי את התמונה לדובר צה"ל ואמרתי להם לשאול את החייל אם זה בסדר מבחינתו. זו מערכת האמון בינינו".

אביתר פרלוביץ: "יש הרבה סתלבט ו'עוד פעם המפורסמים האלה', אבל רק בקטע טוב. הכול צחוקים של עקיצות קטנות פה ושם אבל זה לא באמת משפיע על המערכת"

מפקד בא"ח גבעתי סא״ל עברי אלבז מספר מה הייתה מטרתו של צה"ל כשנרתם לפרויקט בפתיחות חסרת תקדים: "בעידן של 2020 המדיה והתקשורת הן חלק בלתי נפרד מאיתנו. ביצירת הדוקו החלטנו לעשות את הדבר הכי אותנטי שאפשר, ולתת לקהל בבית לפרש את מה שהוא רואה בעצמו. יש כאלה שייזכרו בשירות הצבאי שלהם ויזדהו, וישנם המלש"בים שיכולים לצפות בסדרה ולהבין שזה השירות שהם רוצים. הרעיון מאחורי הסדרה הוא לחזק את אתוס הלוחם".

לוין הוא יוצא יחידת דובדבן, שבה שירת כצלף וכמפקד. לדבריו, השירות הצבאי שלו עיצב עבורו את תהליך ההתבגרות, ובסדרה הוא מבקש להציג את התהליך הזה ולהציג את הגבריות הישראלית, כפי שהיא נבנית בשירות הקרבי. "כמו שהשנים הללו של השירות עיצבו אותי, באיזושהי מידה זה מעצב את כל הגבריות הישראלית", הוא משתף. "מי שמתגייס מגיע כנער, בעצם ילד מגודל עם חצ'קונים, ויוצא מהצבא כגבר. אחרי שבוע בצה"ל הוא כבר מקבל נשק ויש לו את היכולת לקחת חיים של בנאדם, כשבעצם מדובר בילד. הרגע הזה שאתה מקבל נשק ופיקוד על אנשים אחרים ומרות שהיא לא של אבא ואמא – כל הרגעים האלו יחד זה איזשהו קטליזטור, זה מאיץ לך את ההתבגרות על ספידים. ובמשך השנתיים ושמונה שאני אלווה את החיילים האלו אני בטוח שאזכה לראות כזה תהליך ועוד לתפוס אותו מצולם ומתועד. זה תהליך משוגע, והוא מסקרן אותי בטירוף. איך שלוש השנים האלה משפיעות על נערים שהופכים לגברים – זאת שאלת המחקר שלי. אני רוצה לראות איך מתעצבת הגבריות הישראלית.

"אני בעצם מנסה להבין את השינוי שאני עברתי – דרכם. אני יכול להגיד חד וחלק שאת חלק מהיכולות המקצועיות והאישיות שלי רכשתי כמפקד בצבא ואני רוצה לראות את הדבר הזה קורה אצלם. לראות איך דברים שהם פחדו מהם הופכים נטולי פחד, שאין דבר שעומד בפניהם. יש לי זכות גדולה להיות בסיטואציה הזו, לחזור אחורה לחוויות מהשירות הצבאי שלי ולגלות דברים על עצמי דרכם".

בנדה: "אני יכול להגיד שהיום אני הרבה יותר שולט בעצמי. בצבא נהייתי הרבה יותר רציני ואחראי"

איך שיתוף הפעולה של החיילים?
"לכל אחד מהם היה הרגע שהוא עצר לרגע וחשב 'האם אני באמת רוצה את זה'. לאחד מהם היה שלב, די בהתחלה, שהוא אמר לי 'אני לא רוצה לצלם יותר', אבל ביקשתי ממנו להמשיך עד אחרי הגיבוש ועד אחרי היציאה הבאה הביתה, והוא חזר ואמר לי 'יאללה ממשיכים, אני איתך'. עוד לפני הגיוס שלהם הודיעו לי שאחד החבר'ה פורש, דיברתי איתו והוא הסביר לי מה קרה, אני אפילו לא זוכר למה, ודיברנו והוא הבין מה אני מחפש ומה מעניין אותי בסדרה והוא הסכים להמשיך. לכל אחד היה הרגע שלו.

"הכול בסדרה הזו קורה בזמן אמת. זה לא שעכשיו צילמתי שלוש שנים וערכתי וחילקתי לפרקים ואני יודע מה יקרה מתי. הלוואי שזה היה ככה, החיים היו קלים. אבל זה הפוך. באחד מימי הצילומים יצא הטריילר לסדרה, ופתאום הם ראו את עצמם על המסך, ואיך זה נראה ואיך הם נראים, והתחילו לשאול 'למה ככה ולמה ככה, אולי נוריד את זה ואולי נוסיף משהו אחר'. זה הופך את הכול ליותר מורכב, ועם זאת להרבה יותר אנושי. הכול רלוונטי וזה קורה עכשיו, זה כל כך הרבה יותר מעניין.

"אני מנסה כל הזמן להבין מה הקונפליקט של הגיבורים שלי, ומפרק לפרק זה משתנה בהתאם להתפתחות ולהתבגרות שלהם. המכשולים והקשיים והאתגרים שהם עוברים משתנים כל הזמן. המשימה שלי היא לזהות אותם ולדבר איתם על זה בשיחות אחד על אחד, לנתח את זה. בנוסף, הפרקים והטריילרים עולים כל הזמן ברשתות החברתיות, והם מקבלים המון פידבקים וריקושטים בלי הפסקה. ככל שאני יודע עד עכשיו התגובות היו חיוביות".

אז בסוף יהיה סרט שיסכם את כל השירות ואת כל הסדרה?
תומר צוחק. "זה החלום שלי, אבל אני לא המפיק אלא היוצר והבמאי. זו שאלה שצריך להפנות למפיקים ולתאגיד כאן, אבל הלוואי שנצליח לעשות מזה סרט.

"מה שכן, אחרי התחלת הסדרה, שהייתה מאוד חשובה לבניית הדמויות והעולם של הסדרה, עכשיו אנחנו נכנסים לסאגה קצת אחרת. מה שבאמת מעניין אותי זה לא מה שקורה עכשיו, אלא עוד שנה. מעניין אותי להיות עם יוסף כשהוא תופס קו בצפון, עושה שמירות ותורנויות מטבח וישן ארבע שעות ביממה. להיות עם בנדה ורן בפעילות מבצעית בשומרון או עם אביתר בקורס מ"כים – כל אחד במקום שהשירות שלו ייקח אותו אליו. לראות את ההתפתחות שלהם, להראות לצופים את אחד מהם חוזר כמ"כ לבא"ח – זה מה שמעניין אותי באמת.

"לפעמים שואלים אותי למה אני לא זז הצידה בסדרה, מצלם את המפקדים או חיילים אחרים, נותן זוויות נוספות, אבל זה לא מה שמעניין כרגע, הם לא הדמויות שלנו. כשהחיילים שלנו יהיו במקומות הללו אני אצלם אותם שם, אבל אני רוצה שהם יהיו הגיבורים שלי, אני לא רוצה להחליף גיבורים באמצע".