התפתחותם של משחקים דיגיטליים (הידועים גם בכינוי האנכרוניסטי "משחקי וידאו") הייתה צמודה לאבולוציה של טכנולוגיה מאז ומעולם. הדרך מכמה שורות של קוד מהודק ששקלו כמה קילובייט ונכתבו על דיסקט, למשחקים אפיים ששוקלים יותר מאשר כל תכולתו של כונן קשיח לפני עשור רצופה בהתקדמויות ובחידושים טכניים שמאפשרים לרכיבים של המחשבים או הקונסולות שלנו להיות מהירים יותר, יעילים יותר, רזים יותר. אבל בעוד התחום פרוץ וכל זב חוטם יכול לפתוח Patreon (אתר גיוס המונים) ולממן משחק של 20 מיליון דולר, עדיין נותר מכשול אחד שכל הטכנולוגיה בעולם לא תפתור, לפחות עד שבינה מלאכותית תשלוט על כולנו: יצירתיות.
גם בעלי ההתעניינות המקרית ביותר בתחום הגיימינג יוכלו למנות רשימה מרשימה של משחקים שנולדו בהתלהבות גדולה, סחפו את דמיונם של עשרות מיליונים ואז, כשהם סוף־סוף הושקו, התבררו כבזבוז זמן יקר. פרארי חדשה בלי מנוע. פסטה טרייה ללא גלוטן.
גורמים רבים הופכים שלד יקר אבל מת למשחק חי, נושם ומרתק, וקצרה היריעה מלמנות את כולם. היום נתעכב על אחד החשובים שבהם, שהוא גם הכי פחות מוערך: מוזיקה.
המחשבה צצה במוחי כשצפיתי בטריילר הטרי לגרסה המחודשת של Mass Effect הראשון, שדובר בה כאן בקצרה בעבר ושתושק בקרוב. מכיוון שמדובר בעדכון ולא במשחק חדש, התוכן עסק בהצגת ההבדלים והחידושים שעליהם עמל הצוות הנאמן ב־Bioware, בעיקר בתחום של גרפיקה וטקסטורה. לכאורה, די משמים. אבל המוזיקה שנבחרה לסרטון לא הייתה איזה טראק גנרי שמודבק לעדכוני טק אלא הקטע המרגש והדרמטי ביותר מהפסקול המקורי של המשחק השני. ופתאום המוח עושה סוויץ', ואתה לא רק צופה בפסיביות בלפני/אחרי של דמויות וכוכבי לכת אקזוטיים, אלא חווה רגעים נשכחים, נזכר בעלילה המהודקת, נסחף בחזרה עם המוזיקה למחוזות שאולי כבר הספקת לשכוח. השאלה היא לא האם לרכוש, אלא האם לרכוש מיד או לחכות להשקה.
Bioware הם אולי מצטיינים בתחום, אבל ממש לא היחידים. נראה שפעמים רבות, איכות הפסקול עושה את כל ההבדל בין משחק טוב למשחק שהוא פשוט לא.
אולי כי אם המפתחים בחרו להשקיע כל כך הרבה בחלק מינורי לכאורה, זה כנראה אומר שהם השקיעו באותה מידה לפחות באלמנטים מרכזיים יותר, ואולי סתם כי מוזיקה טובה מוסיפה רובד נוסף ומרענן.
שתי התשובות כנראה נכונות ב־Hades, משחק ה־אקשן/הרפתקה/זחילת מבוכים שהושק ב־2020 בקול רעש גדול. הפקת האינדי על בנו של האדס, מלך השאול במיתולוגיה היוונית שמנסה לברוח לעולם שבחוץ, הייתה רחוקה מתקציבי העתק של הסטודיואים הגדולים, ונמכרה במחיר זול שתואם את המציאות הזו. אולם מהר מאוד התברר שמדובר ביצירת מופת, לא כי הגרפיקה הייתה מרשימה או חדשנית במיוחד, לא כי המכניקה המשחקית הייתה יוצאת דופן, ולא כי העלילה המועטה פרצה איזה גבול, אלא כי הכול פשוט עבד יחד כל כך טוב. בביקורת שנכתבה למגזין מוצש נוער ז"ל בשנה שעברה, הרחיב עבדכם הנאמן בקשר לכל הנקודות הללו. אולם גם עכשיו, עם 56.2 שעות שהשקעתי בו בסך הכול ופער של חודשיים מאז הפעם האחרונה שעלה על המסך, יש דבר שממשיך להלך איתי עד היום – הפסקול, ששילב מוזיקה יוונית קלאסית עם מטאל כבד ורועש.
המנגינות הללו שדרגו כל רגע של משחק, אבל הן גם עומדות בזכות עצמן. הפסקול עלה ל־Spotify ומהר מאוד קיבל יותר ממיליון האזנות. דארן קורב, שאחראי לו, זכה לתשואות. אני לא יודע כמה אנשים ימשיכו לשחק "האדס", "מאס אפקט", "קאפהד", או אחרים בקטגוריה הזו בעוד עשר שנים. אבל את הצלילים שליוו אותם לא נשכח כל כך מהר.
בעד או נגד
פודקאסטים או "הסכתים" אם אתם לא רוצים טלפון זועם מאבשלום קור, כבר מזמן הפכו ללהיט בשוק הבינלאומי, ולאחרונה סוף–סוף נזכרנו כאן בישראל להתחבר לטרנד. אבל בזמן שהתעשייה בארץ עוד קורמת עור וגידים (כולל כאן במקור ראשון!) התרחשויות באמריקה עשויות לשנות בקרוב את הפורמט.
אפל (כי כשלוקחים מכם פיצ'ר מוכר או מתחילים לדרוש מכם כסף על דברים שהיו בחינם, אפל כבר תעקוף) הכריזה לאחרונה כי תכלול אפשרות להציע הסכתים בתשלום חודשי. יוצרים ייאלצו לשלם 20 דולר לשנה ולהעביר 30 אחוז מהתשואות לתפוח האכול, ובתמורה יוכלו לדרוש בין 5 ל–100 דולר לחודש תמורת האזנה לתכנים שלהם.
ואם האפליקציה הגדולה ביותר בתחום עושה את זה, אפשר להיות בטוחים שבקרוב כל פישר עם מיקרופון יתחיל לדרוש כסף כדי שישמעו אותו מדבר.
