"וונדר וומן" יצא בקיץ 2017 והפך מיד להצלחה עצומה. הסרט בבימויה של פטי ג'נקינס היה לסרט גיבורי העל הראשון עם דמות נשית בתפקיד הראשי, וגל גדות עשתה בו עבודה לא פחות ממופלאה. המשכון היה רק עניין של זמן וג'נקינס אכן חזרה במלוא המרץ לכס הבימוי כשהיא נהנית מחופש יצירתי מלא. אלא שדחיות אסטרטגיות מצד האולפן ואז דחיות כפויות בשל הקורונה הסתיימו בכך שהסרט החדש, "וונדר וומן 1984", טרם הגיע לאקרני ישראל. כעת הוא זמין לרכישה בבלו־ריי ו־4K (ללא כתוביות בעברית) וגם אנחנו יכולים סוף סוף להתרשם מהמשך עלילותיה של האישה הפלאית.
הפעם אנו מדלגים מימי מלחמת העולם הראשונה האפרוריים אל הצבעוניות הזרחנית של 1984. דיאנה פרינס עובדת במוזיאון הסמיתסוניאן ונתקלת בפריט עתיק וזדוני המגשים כל משאלה. לאחר שנוכל חלקלק מניח עליו את ידיו, כל העולם נסחף לקדחת המשאלות ומגלה בדרך הקשה שבחיים אין קיצורי דרך ושום דבר אינו מגיע ללא תג מחיר.
"וונדר וומן 1984" נמשך כמעט שעתיים וחצי ומדובר בבלגן עצום ומאוד לא מספק. קו העלילה שלו ילדותי, מטופש למדי ובעיקר מרגיש חסר משמעות אמיתית לפיתוחם של הדמות והעולם. בעוד הסרט הראשון, שעירב את הגיבורה באירוע היסטורי הרה גורל, השכיל לצעוד בנתיב שיש בו עומק וחשיבות, הסרט השני מרגיש כמו הערת שוליים שאפשר לדלג עליה ללא השלכות.
מדוע זה קרה ולמה היה חשוב כל כך לג'נקינס לספר דווקא את הסיפור המאכזב הזה, קשה לומר בוודאות. אבל ייתכן שזהו ההסבר: אחד האלמנטים המוצלחים ביותר בסרט הראשון הייתה דמותו של סטיב טרבור בגילומו של כריס פיין. דמותו המקסימה והכימיה המעולה שלו עם וונדר וומן של גדות היו כובשים לגמרי (זהירות ספוילר) וסופו הטראגי היה זרז להתבגרותה ונתן משמעות אמיתית לסיפור האהבה. למפיקים ולבימאית היה ברור שצריך למצוא דרך להחזיר את סטיב. השאלה היא איך עושים זאת מבלי לפגוע בחשיבות מותו בסרט הראשון.
החדשות הטובות הן שג'נקינס הצליחה במשימה – הרקע והאופן בו שב סטיב לחייה של וונדר וומן בפרק החדש מצליחים להשיב משהו מהקסם מבלי לקלקל דבר מהישגי הפרק הקודם. החדשות הרעות הן שהדרך להישג הזה עוברת דרך אוסף תחבולות תסריטאיות מקושקשות ודמויות חסרות חשיבות שמסתכמות בעלילה העלובה המדוברת.
בגזרת האקשן המצב לא טוב יותר – הוא מועט, דל וחסר יצירתיות ומעוף. עוד שלל אלמנטים שאמורים לרגש את חובבי הקומיקס – כמו שילוב המטוס הבלתי נראה, שיריון הזהב והקניית יכולת התעופה לגיבורה, שזורים בגמלוניות וכלאחר יד ונראה כי הם ממש לא מעניינים את ג'נקינס. גם הנבלים חלשים מאד: צ'יטה של קריסטין וויג אמורה להוות מראה לדיאנה, אך למרות הפוטנציאל התסריטאי היא נותרה דמות שטחית וצפויה. מקסל לורד, על אף משחקו הנלהב של פדרו פסקל, לא מצליח לשעשע או לרגש. ואיך גדות אתם תוהים? אמנם אפקט החדשנות כבר איננו, אך היא עדיין מצוינת בתפקיד. אין ספק שהיה מגיע לה לככב בסרט טוב יותר.
וונדר וומן 1984 ארה"ב 2021, במאית: פטי ג'נקינס, 151 ד', שני כוכבים וחצי
