כמה וכמה פעמים במהלך קריאתו של הספר צנוע המידות הזה, כמעט שהתפתיתי לדפדף לסופו כדי לראות מה עלה בגורלו של הגיבור, לאורוס (שחף), ושל יתר אנשי ספינת הדיג שגם שמה "השחף", כדי לבדוק אם אמנם הצליחו להינצל מהסופה הנוראה שאליה נקלעו במהלך מסע דיג שאליו יצאו מרייקיאוויק, או שחלילה אבדו במצולות. אני שמחה שהצלחתי לכבוש את יצרי, שכן הציפייה להיחלצות מקטסטרופה כמו זו שאליה נקלעה השחף היא לא פחות מנס, ונס לא היה כאן.
העובדה ששמו של הגיבור הוא כשמה של הספינה מעניקה לשמו של הספר, "שחפים בסופה", עוצמה כפולה ומכופלת: לא רק מאבק איתנים של האדם בטבע יש לפנינו, אלא גם סיפור התבגרותו של הגיבור, צעיר המלחים על ספינת הדיג. הספר מבוסס על סיפור אמיתי: במהלך פברואר 1959 נקלעו כמה ספינות דיג איסלנדיות לתנאי מזג אוויר קיצוניים בניופאונלנד שלחופי קנדה, ולא כולן שרדו את הסופה.
כוחות הטבע והאנושיות
"שחפים בסערה" הוא מופת לכתיבה הנורדית הצלולה, שאינה מהססת לתאר גם את הדרמות הגדולות ביותר בטון כבוש ובלשון המעטה. הסיפור מסופר על ידי מספר בגוף ראשון, שגם הוא ממלחיה של אותה ספינה, ועלילתו מתחילה עם ראשית המשבר, כשקרח מתחיל לצפות את גוף הספינה, אחרי שבטנה מלְאָה דגים והיא מתחילה לשוב לנמל הבית שלה: "לשבר קרח מעל גבי ספינה יכול להצטייר במבט ראשון כמשימה בלתי אפשרית; הקרח אמנם נראה כזכוכית, אבל הוא קשה כיהלום, ועל הספינה שלנו הגיעו הדברים לידי כך, שהוא אינו כמו זגוגית דקה שילד יכול לנפץ ביידוי אבן, אלא דוגמה לפסל בדולח ענקי שמתעגל ומתקמר בצורות שונות ומשונות" (עמ' 9).
ציפוי הקרח הזה הוא תוצאתה של הסערה האדירה שאליה נקלעה הספינה, שגליה מגיעים לפעמים לעשרות מטרים של מי קרח. לנו, אנשי המזרח התיכון, קשה לתאר את מוראות החורף באוקיינוס הקרח: בקור של 18 מעלות מתחת לאפס, כל גל שמסתער על הספינה הקטנה מצפה אותה בשכבה חדשה של קרח, ומשקלו מכביד מאוד על התנהלותה של הספינה ומפר את שיווי המשקל העדין שלה.
אט אט מתלפפת העלילה סביב דמותו של לאורוס, נער בן 18, שגם אביו ספן, והוא החליט להצטרף למסעה של ספינת הדיג הזו אחרי שכמה חודשים קודם לכן כבר השתתף במסע דיג אחר אל האזור הארקטי. מאותו מסע הוא מכיר גם את רב המלחים, גיבור המשנה של הסיפור, אדם שחזותו החיצונית והליכותיו המחוספסות אינן מרמזות מאום על גבורתו מצד אחד ועל עדינות נפשו מצד שני. כששב מההפלגה לקוטב התעכב כמה דקות, שאחר כך התארכו לכמה שעות ואולי אפילו ליומיים שלמים בבית המרזח שעל הרציף, ובעקבות העיכוב הזה החליטה בת זוגו לעזוב אותו: "לאחר שישן והתעורר שב ולגם עוד כמה כוסיות כדי לאזור אומץ לכך, אלא שלבת הזוג נמאס סופית, והיא הודיעה לו שאלה אינם חיים עם גבר שהיא לא רואה אלא מדי כמה שבועות ואז הוא מגיע שיכור כלוט, ותוך רבע שעה כבר ארזה את בגדיה שלה של הילדה והסתלקה במונית אחרת" (עמ' 51).
רב המלחים הזה, שבראשית העלילה מוצג כשיכור, מתגלה בסופה כאדם בעל שאר רוח, וגם כגיבור שגבורתו הצילה את לאורוס. ככלל אפשר לומר שהאנושיות והכוחות הגלומים בה הם הגיבורים האמתיים של הסיפור הזה, אבל גם כוחות הטבע מפגינים בו את יכולותיהם המדהימות, את עיקשותם ואת חוסר הפשר שלהם.
האלחוטן מדבר בקודים
הסיפור הוא מעשה חושב שמשובץ בתמונות מתוך הדרמה המתחוללת על הסיפון ובבטן האונייה, ובזיכרונותיהם של הגיבורים מחייהם על היבשה. זאת בעוד מצבה של הספינה הולך מדחי אל דחי, ורק עוז רוחם של המלחים, יוזמתם ותושייתם, לצד כוחם הפיזי האדיר, מאפשרים למאבק להימשך, שאם לא כן, הייתה שוקעת כבר מזמן.
הטיפוסים השונים של המלחים משורטטים בעדינות: כך למשל מתואר האלחוטן כמי שאחראי על ספריית הספינה ועל החלפת הספרים בספרייה העירונית של רייקיאוויק עבור המלחים. הקריאה, מתברר, היא חלק משגרת היומיום בחיי המלחים, ודרכו של המספר להציע לקוראיו שחוסנם של המלחים אינו רק גופני, אלא הם גם בעלי מידות רוחניות: "היו ספרים מגוונים בארגזים של האלחוטן, ביוגרפיות, סיפורי מלחמה, הבחור מחדר המכונות קרא ספר של לקסנס (הלדור לקסנס, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1955, שספרו "גם הדג ישיר" יצא לאור בהוצאת עם עובד), והתגלגל מצחוק" (עמ' 68).
המלחים אינם מסתפקים בקריאת ספרים, ובנוסף לה הם משוחחים ביניהם על אבותיהם הוויקינגים שכבר לפני אלף שנה שטו מסקנדינביה לאמריקה, וזאת אף שלרשותם לא עמדו אמצעי הניווט שעומדים לרשות מלחי "השחף", וגם אמצעי השיט שלהם היו פשוטים מאוד: "האלחוטן שהיה תמיד שקוע בספריו ובהרהוריו החל לספר שם על הגשר של השחף, שם עמד לאורוס אצל ההגה והשיט את הספינה דרום־מערבה, שלפני מאות שנים הפליגו אבותינו הקדומים הוויקינגים בנתיב הזה, מאיסלנד, על פני קצהַּ הדרומי של גרינלנד ולאורך חופה המערבי בספינות עץ פתוחות; הן היו קטנות הרבה יותר מכמרות פלדה כמו זאת, אולי עשרים וחמישה מטרים אפילו פחות, חצי מ'השחף' לכל היותר, וכמובן בלי כל מנוע ורק מפרש, ושום סיפון… הוא הוסיף שברור שאנשים הפליגו אז בשיא הקיץ, לא בסופות החורף, אבל גם בשיא הקיץ אפשר לצפות לכל מזג אוויר" (עמ' 71־72). האם מנסה האלחוטן לומר לבני שיחו שהטכנולוגיה המודרנית גרמה לבני האדם להפריז באמון שהם רוחשים לעצמם, ולצאת למסעות שמהם לא יוכלו לשוב? אם כן, הוא עושה זאת באופן בלתי מורגש כמעט.
בעדינות, בריאליזם נוקב, שנע בכוח המילים והזיכרון הקולקטיבי בין ההיסטוריה הרחוקה והמיתית של הסקנדינבים ובין עולמם הרוחני כפי שהוא משתקף בספרות העכשווית, מותח המספר את החוט שבין עבר להווה. לא במקרה הוא מציב את האלחוטן שמספר את הדברים הללו על הגשר; אין זה רק מקומו הפיזי, אלא גם מקומו התרבותי.
עברית אינה שפת ימאים
יצירות רבות נכתבו על מאבקו של האדם באיתני הטבע, במיוחד בים וביצוריו. אולי הזכורות מביניהן הן "מובי דיק" של הרמן מלוויל, שגיבורו קפטן אחאב יוצא לנקום את נקמתו בלווייתן הלבן, מובי דיק, שקטע את רגלו, וכמובן הזקן מ"הזקן והים", שגם הוא יוצא לים בעקבות דג מופלא ושב הביתה בידיים ריקות. אלה סיפורים בעלי גוון מיתי, שגיבוריהם נלחמים במפלצות ים אגדתיות, והתנהלותם מעלה שאלות פילוסופיות עמוקות בנוגע למקומו של האדם בין יתר הברואים.
כתיבתו של אינר קאורסון היא בעלת אופי צנוע בהרבה: גיבורי הספר הזה אינם חפצים בנקמה וגם לא בניצחון, אלא בחיים. ראשית, בחיים שמספקים להם הדגים שהם לוכדים, ושנית בחייהם אל מול הסופה. זה הופך אותם לגיבורים בשר ודם ממש, שנדמה לקורא שהם ניצבים מולו וקל לו להזדהות איתם, שכן מי שנלחם על חייו הוא תמיד גיבור, ולא חשוב מה הן תוצאות מאבקו. אשר על כן, הקריאה בספר הזה היא חוויה פשוטה במובן החיובי של המלה: הקורא ניצב לצדו של הגיבור מההחלה ועד הסוף, ומייחל בכל לבו לניצחונו.
במובנים רבים הזכיר לי הספר הזה את "הבלתי נראים" של רוי יקובסן, סופר נורבגי שגם גיבוריו הם אנשי הים הצפוני באיים שממערב לנורווגיה. בדומה לקאורסון גם יקובסן מספר בשקט, כמעט בדממה, את סיפור מאבקם הלא ייאמן של התושבים באזורים הקרים והאכזריים הללו, מאבק שרק החזקים ביותר יכולים לשרוד.
הספר נקרא בעניין רב, מתוך תחושה שגיבוריו יקרים ללבי ואני רוצה מאוד בהצלתם, וזאת אף שכל הווייתו זרה לי מראשיתה ועד סופה. ובכל זאת, נדמה לי שיש קושי בלתי הכרחי בקריאה, והוא נובע מהשימוש הבלתי נמנע במונחים ימיים, שהיו זרים לי והתקשיתי בהבנתם גם אחרי שחיפשתי את פירושם במילונים שונים. ואכן, בהערת המתרגם מודה משה אלנדור ש"הלשון העברית אינה שפת ימאים; מה לנו לזבזת דוויתות או מגולָה? לכל היתר מוכרת לנו ספינת המדבר. ואף על פי כן, המונחים קיימים בשפתנו, גם אם לא שגורים, וספר זה הוא הזדמנות להתוודע אל מקצתם".
מכיוון שהספן העברי בספרות הוא דמות מיתולוגית מחד גיסא (כמו ספני שלמה המלך המופיעים במקרא וזכו לעיבוד מודרני בשירו של נתן אלתרמן) או סאטירית מאידך גיסא (ה"יידישע פיראטן" של יורם טהרלב ודני ליטאי), ודווקא דמותו הריאליסטית נעדרת ממנה כמעט לגמרי, אולי ראוי היה לצרף ליצירה כמה הסברים שיבהירו לקורא את המונחים הימיים שבהם משתמש המתרגם.
שחפים בסופה
אינר קאורסון
מאיסלנדית: משה ארלנדור
לסה, 2021, 110 עמ'
