״כאב מרחקים״: אינו מתרפק על העבר אלא מפרק אותו

אקדח במערכה הראשונה יורה במערכה השלישית, כך לימד צ׳כוב במחזות שלו. בספר שיריה השני של שרי שביט, האקדח שנמצא לאחר מותו של אביה לא ירה, אך קול הנפץ שלו נשמע היטב: הוא מסמן את הטרגדיות המשפחתיות העתידות לפקוד את המשפחה הקטנה – מחלה ומוות מוקדם של שני ההורים.

בגיל צעיר התייתמה שביט מהוריה, אך למותם קדמה התפרקות התא המשפחתי. ביסודו של השבר מונח עוד שבר, והאובדנים האלה הם הגרעין שממנו נבט ״כאב מרחקים״. הספר מתחקה אחר שורשי היתמות: מהיכן היא מתחילה – מהרגע שבו מתים ההורים, מפרידתם או מעצם ההולדת, שהיא קריעת רקמת החיבור בין שני גופים ונפשות?

התוצאה היא ספר שלמרות שמו – ״כאב מרחקים״ הוא אחד הפירושים בעברית למילה נוסטלגיה – אינו מתרפק על העבר אלא מפרק אותו: שיר אחר שיר מתארת שביט תמונות ילדות הנמזגות בניסיון ההתמודדות, והמרד, של שרי המתבגרת בליטופי המוות של ילדותה. המרד במוות הוא בהתמכרות לחיים, בבחירה בתשוקה, בחברות, בקשרים מזדמנים על אף המחיר הכבד שהם נושאים עמם. הקריאה ב״כאב מרחקים״ היא להתבוננות באלבום האינטימי של שביט, אלא שהתמונות אינן תיאור עבר אלא ניסיון לכונן אותו מחדש דרך מבטה של האישה הבוגרת. בשפה מאופקת, כמעט רזה, היא מעצבת את ההווה שלה מחדש בכך שהיא מתארת את העבר ודולה ממנו משמעות, כמו בשיר ״צו ירושה״, המניח מורשת שקיבלה מהאם וציווי בהווה מתמשך לבת בכל חייה:

אַל תִּקְחִי מְאַהֵב / אַל תֹּאכְלִי יוֹגוּרְט שֶׁפָּג תָּקְפּוֹ. / אַל תִּבְכִּי לַיְלָה שָׁלֵם. עִצְרִי תָּמִיד / בַּחֲצוֹת. אַל תִּטְרְקִי דְּלָתוֹת. אַל תְּקַמְּצִי / בִּפְרָחִים. הַקְפִּידִי עַל כַּלְכָּלָה נְבוֹנָה. שִׁכְחִי / אֶת הַיַּלְדוּת שֶׁלָּךְ. סִלְחִי / לַמּוֹרָה שֶׁקָּרְאָה לָךְ פּוֹזֶלֶת, לַשְּׁכֵנָה / שֶׁשָּׁלְחָה אֶת בַּעְלָהּ לְהַחֲלִיף אֶת סִיפוֹן הַכִּיּוֹר כְּשֶׁהָיִית לְבַד בַּבַּיִת / בְּכֻתֹּנֶת. לַגֶּשֶׁם שֶׁתָּפַס אוֹתָךְ עַל מִדְרָכָה, הַשְׁאִירִי אוֹר קָטָן בָּאַמְבַּטְיָה. / זַהִי אֶת גּוּפֵךְ מִתְכַּוֵּץ בַּמִּטָּה. שִׁמְרִי עַל עַצְמֵךְ. אַל תִּהְיִי / חוֹלָה. נַסִּי לֹא לְהִסְתּוֹבֵב עִם הַגּוּשׁ בֶּחָזֶה אַתְּ לֹא חַיֶּבֶת / לָשֵׂאת אֶת הָאֵבֶל הַזֶּה. בְּרֶגַע אֶחָד / אַתְּ יְכוֹלָה לָקוּם – // כְּשֶׁאַתְּ הָאִשָּׁה הַיְחִידָה בַּחֶדֶר / לִבְשִׁי סְוֵדֶר לָבָן / וּמִצְאִי לָךְ כִּסֵּא. אַל תְּחַכִּי / שֶׁיִּנְקְבוּ בִּשְׁמֵךְ. פִּתְחִי אֶת הַפֶּה.

זו אינה שירה גדולה, ובמצב הספרות העברית של ימינו קשה אולי לצפות לכך. אין בה חידושים לשוניים או הברקות תמטיות, אבל יש בה הטענה של כוח המגיעה דווקא מהבלתי אפשרי שהוא הכרח החיים. שירתה של שביט היא פרק נוסף בספרות נשים המגבשת לה שפה בעצם קיומה, והמתארת את עולמן דרך ההיעדר. את זאת היא עושה בפיכחון, באומץ ובמבט ישיר וכן: היא אינה מבקשת רחמים והיא אינה קרבן; כוחה הוא בגילוי החמלה ובעצם הדבקות בהתמודדות. שיר אחר שיר היא פורשת, מבעד למרחק ולצער, מסה צלולה על הכאב והבחירה בחיים.

כאב מרחקים
שרי שביט
מוסד ביאליק,
46 עמ׳