דמות צבעונית ודברנית עד בלי די, שמודעת לעצמה רק בשמונים אחוז, כלומר אינה מודעת לעצמה, היא המצע האהוב עלי לסיפורת, ובייחוד בגוף ראשון: ״קוראים לי גוסטבו סאנצ׳ס סאנצ׳ס, אבל מכנים אותי ׳אוטוסטרדה׳, מתוך חיבה, אני חושב״. עם התחלה שכזו, נותר רק לקוות לכישרון כתיבה אמיתי וליכולת לספר סיפור. כך לפחות סברתי עד כה. לואיסלי ניחנה בשניהם, ובכל זאת, יש פה ״אבל״.
נתחיל מה״יבש״, שבמקרה זה אין בו אות אחת יבשה: גוסטבו המקסיקני הוא ״מנהל המכירות הפומביות הטוב בעולם״, למרות שאיש אינו יודע זאת, כי הוא ״טיפוס דיסקרטי״. הוא נולד מכוער להפליא, עם ארבע שיניים בפיו, שברבות הימים יתרבו לכדי סט שיניים דוחה. גוסטבו החביב ומיטיב הפטפטת צולח את חייו דרך עבודה ראשונית בדוכן עיתונים, מִשרת שומר במפעל וקידום לתקן חדש – ניחום אנשי צוות; לאחר מכן חתונה, הסבה לעולם המחול והתיאטרון בעצת אשתו פלאקה, לידת בנו היחיד סידהרתא והכשרה במכירות פומביות, תחום שבו הוא עושה חיל, כל זאת עם חלום גדול: לתקן את שיניו.
הסתימות של אפלטון
חזון תיקון השיניים קורם עור וגידים בדמותה של השתלת מערכת שיניה של לא אחרת מאשר מרילין מונרו, אותה רכש גוסטבו במכירה פומבית, כמובן. אך המקסיקני, הלהוט עד אין קץ אחר עבודתו, שאותה הוא מנהל ומתבל בחלקת לשון מהפנטת ממש, הולך צעד אחד רחוק מדי. באירוע שבו הוא מציע למכירה את שיניו הישנות במסווה של כאלה השייכות לגדולי רוח מן העבר (אפלטון, אוגוסטינוס הקדוש, פטררקה ואחרים), הוא נסחף ומוכר גם את עצמו, עם שיניה של מונרו. זה ללא ספק מרגעי השיא של הספר, גם מבחינת העלילה, גם מבחינה בידורית וגם מבחינה רעיונית – רגע של הליכה לאקסטרים של האבסורד. בכך נחתם השליש הראשון של הספר. למניעת ספוילר משמעותי, לא אגולל כאן את המשך העלילה.
גוסטבו הוא דמות חיובית ונלהבת שנעה קדימה עם החיים. על פניו כולם מתמרנים אותו, אך הוא שומר על איזו שדרה פנימית, אולי מתוך גישה פוזיטיבית ופשוטה־מתוחכמת לחיים: ״נולדתי בפצ׳וקה, עיר הרוחות היפה, עם ארבע שיניים שבקעו בטרם עת וגוף מכוסה כולו במעטה פלומה דק. אבל אני אסיר תודה על ההתחלה מבשרת הרעות הזאת, שכן כיעור, כפי שנהג לומר דודי האחר, אוריפידס לופס סאנצ׳ס, מעצב את האופי״. יש שהוא אמין ומדויק להפליא במודעות העצמית ובאבחנות הרפלקסיביות, ויש שאלה נעדרות ממנו כליל – ״יש אנשים עם מזל, יש אנשים עם כריזמה. לי יש קצת משניהם״, מתכון נפלא לדמות משעשעת ולא פלקטית, המוגשת במקרה זה בסגנון דיווח ״גרפומני״, פרוע, אבסורדי ו״אוטוסטרדי״.
מה שעוד מיטיב עם הזווית המשעשעת־משועשעת הוא מבט הגולה: ולריה לואיסלי, ילידת מקסיקו־סיטי, מתגוררת מזה שנים בניו־יורק, ומתארת את מולדתה בכנות ו/או סטריאוטיפיות, על כל הדחיינות, המסורת, האמונות התפלות והעלמות המס הכרוכות בכך. לואיסלי חומלת ומבקרת את תרבותה בעת ובעונה אחת, אך בעיקר חומלת. היא משוחררת וחכמה, ואינה נכנעת לפיתוי הפוליטיקלי־קורקט, שעלול להיות הרסני לאמנות. היא כותבת בחופשיות, וזו אחת מנקודות הזכות הרבות של הטקסט.
מסורת אנליטית
לואיסלי, שתחגוג השנה 38, מבריקה לחלוטין. היא זכתה בפרסי כתיבה יוקרתיים ופרסמה בבמות הנחשקות בעולם הספרות, ומבחינת השכלתה הפורמלית – פרט חשוב מאוד לביקורת זו – השלימה במקסיקו לימודי תואר ראשון בפילוסופיה, ולמדה לדוקטורט בספרות השוואתית באוניברסיטת קולומביה בניו־יורק. ובאלה הספר גדוש עד בלי די, מבלי לאפשר למוח ״רגע לנשום״ בין כל הניסיונות להבין ולחבר את כל הקצוות וההקשרים.
נתחיל בפילוסופיה. השערתי היא כי לואיסלי התמקדה בלימודי הפילוסופיה שלה בדיוק בנושא הספציפי שבו התמקדתי אני בלימודיי – פילוסופיה של הלשון, של השפה ושל הלוגיקה במסורת האנליטית. כל אחד מששת חלקי הספר נפתח בציטוט מפי ההוגים המובילים בזרם, למשל קריפקה, פרגה וראסל, סביב נושאים של מסמן, מסומן ומשמעות, ובעיקר של שיום (Naming) והוראת שמות – תמות מרכזיות לספר, שכן נגזר מהן כה רבות על מקור, חיקוי ומהות. תחילה האזכור של קריפקה העלה בי חיוך והזכיר לי נשכחות, אבל אט־אט הדבר הפך בלתי נסבל. הספר ניחן בעושר מטורף של אזכורים מכל קשת העולם התרבותי וההיסטוריה האינטלקטואלית האנושית, בעיקר פילוסופיה וספרות.
בגזרת הספרות לואיסלי מרבה להזכיר, למשל, בעקיפין ובצורה מתוחכמת, סופרים דרום־אמריקאים אהובים עלי במיוחד, כמו קורטאסר, לבררו, איירה, סומברה ובורחס, אך כמעט תמיד בצורה שדורשת חשיבת עומק ורוחב על מנת להבין את ההקשר (למשל, היא מעניקה את השמות הללו לדמויות בספר). מתוך מאמץ להבין כמה שיותר רבדים והקשרים, מצאתי עצמי מוצפת, עד שלבסוף פשוט הלכתי לאיבוד.
בנקודה מסוימת פקעה סבלנותי לניתוח מה שנתפס בעיניי כעוד ועוד שכבות, ולמאמצים להיזכר ולהבין לעומק את האמירות על המסמן והמסומן, כמו גם את החלוקה לשיטה ההיפרבולית, הפרבולית, המעגלית, האלגורית והאליפטית למכירות פומביות. אם הייתי רוצה להגות, הייתי שולפת מהמדף ספר פילוסופיה.
צונאמי של רעיונות
כאמור, לואיסלי מבריקה, חכמה ומוכשרת במיוחד. היא משלבת בין עמוק לרדוד במה שבחשבון אחרון מסתכם בעמוק, מבלי לעצור לרגע את השטף ולהפסיק להפתיע ברעיונות חדשים. הבעיה כנראה אינה אצלה, אלא אצלי; המחויבות שהרגשתי לסקירה נאותה גרמה לי לחוש עינוי לפרקים, עד שלבסוף פתרתי את הדבר כך: סקירה כזו תיצור מאמר אקדמי כמעט, ודבר זה כשלעצמו חוטא לקורא שמחפש סקירה ספרותית, לא פרשנות מקיפה בראי הלוגיקה המודרנית והפילוסופיה האנליטית של הלשון. ולכן, בערך מהשליש האחרון של הספר גמרתי אומר לקרוא ״קריאת הנאה״. ובכלל, הרי בכל קריאה של כל ספר אפשר להחמיץ כל כך הרבה רבדים ומשמעויות באופן בלתי נמנע. נרגעתי: לא אחטא לקוראי הסקירה.
מתחת לפני השטח העלילתי נראה שלואיסלי מנסה לומר משהו על הקשר שבין שם למהות; על הזיוף ועל אינספור הפרשנויות והאפשרויות שניתן לטוות באמצעות השפה סביב אותה מהות. זוהי הטענה שיש מהות בעולם, לכל אדם (ולכל חפץ), שהיא עצמה אינה פלואידית, אך יש אינסוף דרכים גמישות לסמן אותה, לציין אותה ולדבר עליה, דרכים שאינן קשיחות או הכרחיות. המציאות בסופו של דבר היא אוסף של דברים אמיתיים ומהותיים שקיימים בה, וסביבם הכול נזיל ובלתי־הכרחי להדהים.
ובכל זאת, איפה הבעיה בעיניי? במינון. קורט וונגוט, למשל, ביצירותיו, עושה משהו דומה בפן האבסורדי־עוקצני־ביקורתי, אך במינון שונה לחלוטין: הוא אינו מעסיק את הצד העמוק של המוח באופן מופרז, ובכך הוא מאפשר לקורא לעבד בחדות את המסרים והרעיונות החשובים, ולעיתים גם לא לשכוח אותם לעולם. הדבר עומד בניגוד גמור לבליל – החכם והלא־סתמי – שמצוי אצל לואיסלי, שמעודף רעיונות קשה לזקק ממנו את העוקץ ואת האמירה שתישאר איתנו. או אם ניקח את ״האמן ומרגריטה״ של בולגקוב, שגם אצלו מוצגת השתלשלות אירועים אבסורדית ומהירה מאוד, אלמנטים פנטסטיים ואלגוריות והקשרים למכביר, ועדיין – משהו במינון שלו לא גורם לקורא להרים ידיים.
לא אומר ללואיסלי שהיא ״עמוסה מדי״, כשם שלא היה עולה בדעתי לומר למטיס שהוא ״משתמש ביותר מדי כחול״. אני איבדתי את לואיסלי מכיוון שהיא צפופה לי מדי, ואולי מסתמכת יותר מדי על האינטלקט, לטעמי האישי. אבל אני מקבלת שזו האמנות שלה, ובאמנות האמן צריך לעשות רק דבר אחד: ליצור בדרכו שלו. הדבר היחיד הפסול בעיניי באמנות הוא חקיינות חסרת מעוף ואותנטיות, דבר שבו לואיסלי אינה חוטאת אפילו בפסיק. כך שיש קוראים שאולי ספר זה יתפוס אותם, אף שאותי הוא איבד אחרי הרבע הראשון. ובכל זאת, אם קוראים, שווה לקרוא עד הסוף – הטוויסט/קלוז׳ר נוגע ללב ומפתיע למדי.
אומץ מו"לי
הערה על הבחירה שלא לתרגם את הספר משפת המקור, ספרדית, אלא מאנגלית: ההחלטה מוזרה כשלעצמה, אבל בייחוד כשמדובר בספר ששם דגש רב כל כך על שפה ומשמעות, מה גם ששפת המקור אינה אזרבייג׳נית של ימי הביניים. כמי שהשפה הספרדית מוכרת לה, ראיתי לפחות מקום אחד שבו תרגום משפת המקור היה עושה הבדל.
באופן שאינו סותר את התהייה הזו, אדגיש שיש לי רק מילים טובות על התרגום של נעם רחמילביץ׳, על עריכת התרגום וההגהה שנעשתה לעילא ולעילא, ועל עיצוב הכריכה המושך מאוד. לעריכת הלשון, לעומת זאת, חסר ״ויש קטן בפאנלים״ (״מסתבר״ במקום ״מתברר״, ולא בגלל המשלב הלשוני), אך זה לא קריטי ולא פגם בחוויית הקריאה. ההוצאה לאור ראויה לשבח על האומץ שגילתה בבחירתה להשקיע במשהו שאינו בינוני, דבר שכלל אינו מובן מאליו בימינו.
לסיכום: מדובר בטקסט שנון ומשונן, מפוצץ בכישרון ובחוכמה, אך לעייפה. ובכל זאת, הקרדיט הבא פשוט מגיע לו: בין רבבות ספרים שטחיים וסתמיים שרואים אור, מספיק אחד כזה בשנה כדי לאזן את הגבהים. עד כדי כך הוא עמוק, עד כדי כך יש לו שיניים.
הסיפור של השיניים שלי
ולריה לואיסלי
מאנגלית: נעם רחמילביץ׳
אחוזת בית וידיעות ספרים, 2021,
168 עמ'
