"זה מוזר", מודה גלעד אברהמוף, חתן חידון התנ"ך העולמי הטרי, במענה לשאלה איך הוא מתמודד עם הזכייה והפרסום שנחת עליו בעקבותיה. "מסתם שמיניסט מנתניה הפכתי פתאום למישהו שאנשים רוצים לשמוע מה יש לו לומר".
ויש לך?
"אני משתדל להשתמש בבמה הזאת שאני מקבל בתור כלי להעביר את המסר של הלימוד והחוויה".
צריך לומר שהיקף הלימוד של אברהמוף והדרך שלו לזכייה הם באמת מסר שיש ללמוד ממנו. הוא התמודד בפעם הראשונה בחידון לפני ארבע שנים, ועבר לא מעט קשיים בשלבים המחוזי והארצי של החידון, עד שהעפיל סוף־לסוף לשלב הסופי העולמי – שבו ניצח לבסוף ביום העצמאות האחרון.
בכיתה ח' ניצחתי בחידון התנ"ך העירוני, וכשיצאנו מהחניה אישה אחת אמרה לי "בעזרת השם נראה אותך גם בעולמי". שם התחילה הדרך שלי למסלול העולמי
הכירו את גלעד אברהמוף ("אין טעות שלא נעשתה עם שם המשפחה הזה", הוא נאנח בחיוך), לא ממש חתן התנ"ך הסטנדרטי שאולי הייתם מצפים לו. במשפט אחד הוא יכול לדבר על הנביא זכריה ולהזכיר סלנג עכשווי כמו "וואלה". גם את הניסיון שלי להקשות עליו עם חידה חלושה, הוא פותר בקלילות ומלווה בתנועת דאב. בקיצור, הוא אמנם בקיא בהיסטוריה של עם ישראל, אבל גם החוויה של כאן ועכשיו אינה זרה לו. הוא בן זקונים שיחגוג בחודש הבא את יום הולדתו ה־18 ותלמיד ישיבת בני עקיבא בעיר נתניה, שבה נולד וגדל. הוא אוהב לצייר ולנגן בחליל פאן, שני תחביבים שמלווים אותו בשנים האחרונות לצד חזרות בלתי פוסקות לחידון התנ"ך.

איך התחיל העניין שלך בתחרות ובכלל בתנ"ך?
"אני זוכר כשהייתי צעיר שמעתי שיש רבים מהנוצרים והמוסלמים שמכירים את התנ"ך ישר והפוך, וחשבתי שזה מוזר שהידע שלי בנושא דל, ואילו הם, שאינם בני העם היהודי, מכירים אותו יותר טוב ממני. חשבתי שזה כמו שיבוא אליי אדם זר וידע לומר לי את השושלות של המשפחה שלי מאות שנים אחורה, כשאני אדע רק איך קוראים לסבא שלי. אני חושב שיש קשר גם להסברה הלאומית שלנו – בכל פעם שמתחיל הוויכוח בין ישראל לפלסטינים אנחנו נכשלים, כיוון שאנחנו לא בקיאים מספיק בהיסטוריה שלנו. לפני קום המדינה כששאלו את בן־גוריון מה הטענות שלו על הארץ הוא לקח את התנ"ך ואמר 'זה הקושאן שלי' (שטר זכויות על קרקע בתקופה העות'מאנית, ד"ש).
"בנוסף, לפני 37 שנים אמא שלי התמודדה בחידון התנ"ך, ובהמשך גם האחים הגדולים שלי התמודדו, ככה שהתחרות תמיד הייתה ברקע. בכיתה ח' ניצחתי בחידון התנ"ך העירוני, וכשיצאנו מהחניה אישה אחת אמרה לי 'בעזרת השם נראה אותך גם בעולמי'. אז לא חשבתי על זה, זה נראה לי כמו משהו גדול מדי, אבל בדיעבד שם התחילה הדרך שלי למסלול העולמי. הלכתי לרב שלי בישיבה ואמרתי לו שאני רוצה להתמודד, וככה נהייתי ה'חידוניסט' של הישיבה".
ואיך זה הלך?
"בהתחלה לא משהו, בלשון המעטה. בכיתה ט' ניגשתי בפעם הראשונה למחוזי והגעתי למקום התשיעי. אמא שלי ניחמה אותי ואמרה לי 'בסדר, טעמת, ניסית'. לי זה עזר להבין שכל העניין הזה לא בא ברגל ושאני צריך להתכונן באופן יותר רציני".
צעד–צעד
ובאמת, אברהמוף החליט לקחת את העניין ברצינות. "למדתי הרבה. במהלך השנה שעברה מהבחינה בכיתה ט' עד לבחינה בכיתה י' השתדלתי לשמור על החומר שכבר יש לי בראש ולהוסיף עליו. אפילו ויתרתי על חופשת חנוכה כדי ללמוד – התלבשתי על ספר מלכים שהוא מלא בפרטים ושיננתי אותו. בשבוע־שבועיים שלפני החידון נעדרתי מהלימודים כדי להתמקד בלימוד לחידון ולהגיע כמה שיותר מוכן".
כיצד נראתה הבחינה השנייה שלך?
"הגעתי ליום של המבחן המחוזי וזיהיתי שם מישהו שניצח אותי בשנה שעברה – הפנים שלי נהיו לבנות, הוא הרי הכי חזק. אבל אמרתי לעצמי: הכול בסדר, תמשיך את המבחן. בסופו של דבר הגיעו התוצאות של המבחן ואני רואה – קיבלתי ציון טוב, 93. אבל מה? רק שניים עולים לשלב הבא ואני הייתי מקום שלישי. מבאס, אבל העובדה שקיבלתי ציון כזה עזרה לי לומר לעצמי 'בוא'נה, יש פה פוטנציאל', ומיד התחלתי ללמוד למבחן של השנה הבאה".
אני מסתכל ונופל לי האסימון שאני לא ברשימה, לא עליתי. ואני כזה, "מה". עמדתי בחדר שלי והרגשתי מרוסק
איך זה שלא התייאשת? בכל זאת, שנתיים רצופות שבהן אתה נשאר במחוזי.
"כי ראיתי שבכל פעם אני מתקדם. אמנם לאט־לאט, אבל מתקדם. אחרת אולי באמת הייתי חושב שזה לא זה. בכל שנה הסקתי מסקנות: בשנה הראשונה הבנתי שלא למדתי מספיק טוב את הנביאים, בשנה השנייה קלטתי שלא למדתי מספיק טוב את התורה. אחרי שבשנה הראשונה הגעתי במחוזי למקום תשיעי ובשנה השנייה למקום השלישי, בשנה שעברה כבר סיימתי במקום הראשון במחוזי ואמרתי יופי, ברוך השם. עליתי שלב".
ואיך נראה השלב הארצי של החידון?
"השלב שכולם הכי משקשקים ממנו זה המבחן הארצי בכתב. הרי השלב הבא הוא החידון העולמי שמשודר בטלוויזיה והם רוצים לברור לשם רק את החברה הטובים ביותר. אתה נתקל בשאלות שאתה לא מבין מאיפה הן באו לך. 'ציין ארבע פעמים שמוזכר הביטוי "כוכבי השמיים"'. כל מיני שאלות שאתה אומר לעצמך 'מה פשעתי ששואלים אותי את זה?'"

זאת גם הייתה שנה קורונה.
"נכון. התחילו שמועות על איזשהו נגיף שהגיע מסין, מין מחלה כזאת, אולי אפילו מגפה שאף אחד עוד לא מבין, ועלתה השאלה – האם יהיה בכלל חידון השנה? אנחנו מתקרבים לתאריך ולאף אחד אין שמץ מושג. ביבי כל ערב בטלוויזיה ואנחנו בינתיים ממשיכים ללמוד. יש המון מתח באוויר. יונתן וייסמן, הזוכה של לפני שנתיים שליווה אותנו אמר לנו 'חבר'ה, תמשיכו ללמוד', אבל זה באמת לא פשוט. באיזשהו שלב הודיעו שישראל נכנסת לסגר ואמרו לנו שהמבחן מחר. הרגשתי נאחס, לא הייתי בפוקוס והבנתי שזה לא הולך להיות זה. חזרתי הביתה ולא ידעתי מה לחשוב. אמרו לנו שבערב נקבל תשובות ואני יודע שרק הארבעה הטובים ביותר עולים, כשחודשים קודם לכן אני במוד שהשנה אני עולה. ואז בשעה 17:47 מעדכנים אותנו – "אלה מי שעולים לחידון העולמי: רות כהן, אמונה שילת, משה גלידאי ושירה ארנולד". אני מסתכל ונופל לי האסימון שאני לא ברשימה, לא עליתי. ואני כזה 'מה'. עמדתי בחדר שלי והרגשתי מרוסק, לא ידעתי איך אני יוצא למשפחה שלי ואומר להם. כבר היו לי פנטזיות שהשנה אני מגיע לעולמי ומנצח וכנראה שהמחשבות האלה היו לי לרועץ".
נציג ישראל
אבל החיים ממשיכים. אברהמוף עדכן את המשפחה ואת החברים "וכמובן כולם מנסים לעודד אותך, אבל כל מי שאתה פוגש שואל 'נו, איך היה החידון?' ולכל אחד צריך להסביר 'שמע, לא הלך'. הם לא עושים את זה בכוונה, אבל כל פעם זה לגרד שוב בפצע. "במקביל", הוא נזכר, "גם ניסיתי לפרגן לחבר'ה שכן עלו ולעודד אותם, לשלוח איזו ברכה, להגיד כל הכבוד וכך גם להתעודד בעצמי. הגיע יום העצמאות והחלטתי לצפות בחידון – לא יודע למה, אולי מזוכיזם".
איך הרגשת?
"יש פסוק במשלי שאומר 'מי יעמוד בפני קנאה' ובאותו יום הרגשתי עד כמה קנאה יכולה להיות רגש חזק. כלומר, אני מפרגן להם, אבל זה היה קשה מאוד. גם לא כל כך שיתפתי בזה כי זו הייתה תקופת קורונה ואמרתי לעצמי – עם הכבוד לבאסה שלך, יש דברים חשובים יותר".

התלבטת אם להתמודד בפעם הרביעית?
"אמרתי לעצמי שיש לי עוד שנה ללמוד – שנה אחרונה של י"ב והזדמנות אחרונה. ושוב, למדתי בכל הזדמנות שהייתה. בדרכים, באפליקציה, פה, שם. התחילו המבחנים, המחוזי עבר יחסית בקלות וסיימתי ראשון. משם התחלתי לטחון למידה לקראת המבחן הארצי ונעזרתי בבוגרים של החידון – בהתחלה למדתי עם רפאל מיוחס ובהמשך עם הרב דוד מוריה.
"הגעתי לארצי. פגשתי חבר'ה, אם שואלים אותי מה הדבר הכי מפחיד בעולם? לא עכבישים, לא זומבים, לא רוצחים שכירים, לא ליצנים מפחידים, אלא החבר'ה האלה שלומדים את התנ"ך בכל מקום. נכנסתי ללחץ, אבל בכל זאת עברתי את המבחן ואני קולט שהציון שלי טוב ושאני מקום שני. אני מתקדם בשלבים של המבחן ובסיעתא דשמיא, אני קולט שעליתי לחידון העולמי!"
ממש יגעת ומצאת. אז איך מתכוננים לעולמי אחרי ארבע שנים של הכנות?
"כל פסח ישבתי וחרשתי. המשפחה שלי שחררה אותי מהנקיונות וכמעט לא נקפתי אצבע, פשוט ישבתי ולמדתי. עכשיו אגיד את האמת – לכולנו יש יצר הרע קצת להתבטל מדי פעם, לראות סרטונים ביוטיוב או מה שזה לא יהיה, אבל מכיוון שעליתי לחידון העולמי כנציג של ישראל, בכל פעם שעלה בי הרצון להתבטל חשבתי שאני מייצג את ישראל בתחרות הזאת, המדינה הייתה רוצה שתמשיך ללמוד. אמרתי לעצמי שעכשיו זה זמן להשקיע, אפשר להתבטל אחר כך".
קצת מלחיץ.
"זה מלחיץ ונותן פוש באותה נשימה. בכל זאת, המסע הזה הולך להסתיים".
"ראש הישיבה הרים אותי על הכתפיים"
התחרות התקרבה, ואברהמוף נתן פוש עם הלימוד עד שבשלב מסוים העיניים שלו כבר החלו לדמוע באופן לא רצוני. "זה לא שבכיתי או משהו, פשוט אימצתי את העיניים יותר מדי מול המנורה", הוא מספר. "הייתי צריך לשים קומפרסים של תה על העיניים. אבל חוץ מזה השתדלתי לישון טוב כדי שהלימוד שלי יהיה אפקטיבי".
כיצד היה נראה החידון עצמו מאחורי הקלעים?
"היה מעניין לראות איך עובדת הפקת טלוויזיה. מאחורי הקלעים אנשים עם אוזניות, מאפרים, רצים מפה לשם, פתאום אתה קולט לידך את יריב לוין וגלנט".

ואיך היה המפגש שלך עם אבשלום קור?
"הוא בחור ממש חמוד, מדבר בגובה העיניים. אני מת עליו. הוא בן אדם בן 70, אבל מביא רעננות של בחור צעיר. הוא ידע להקליל את האווירה ולהרגיע אותנו מאחורי הקלעים".
מה אתה זוכר מהחידון עצמו?
"כטקטיקה, אמרתי – אני לא יורה תשובות, אלא מכוון ואז יורה, גם אם זה ייקח קצת זמן. הרי אם אני טועה בשתי נקודות – אני יכול להפסיד בחידון. צדקתי בשאלה הראשונה ואז בעוד אחת ועוד אחת. הייתי מאוד לחוץ, אבל חשבתי על הפסוק 'וזכרת את השם' וגם 'איגרת הרמב"ן' חלפה לי בראש. אני זוכר גם איך המשפחה שלי ישבה בקהל עם שלטים ודוד שלי צעק 'גלעד המלך' וחשבתי 'איזה פדיחות'. בסופו של דבר הגעתי לשלב הסופי, שבו התמודדתי ראש בראש מול דביר ברח"ד. אני מודה שחששתי ממנו, כי גם הוא כמוני התכונן שנה שלמה ויודע המון בעל־פה".
ואז מתחילים לשאול אתכם: שאלה־שאלה. בכנות, ברגע הזה יש תקווה שהשני לא ידע?
"אני אגיד לך מה… אני מאמין שהכול לטובה ושהכול נקבע מראש. אני לא צריך לקוות שלשני יהיה בור אלא שלי יהיה הר. אמנם ברור לכל אדם שמבין קצת במתמטיקה שההצלחה שלי תלויה בזה שהאחר לא ידע, אבל עוד ערב לפני זה אמרתי שאני מקווה ששנינו נהיה חתנים עולמיים כי זה אפשרי".
ואז אתה מנצח, אתם מתחבקים ואתה אומר לו משהו. מה אמרת?
"אמרתי לו שלא היה לי שמץ מה התשובה לשאלה ששאלו אותו. תכלס לא תמיד זה שיודע הכי טוב הוא זה שנבחר להיות החתן בסוף, אני חושב שאם היו שואלים אותו את זה במקום אחר הוא היה יודע לענות, אבל זה חלק מהמשחק".
מה קרה אחרי הזכייה?
"יצאתי מהאולם, והחברים מהישיבה חיכו בחוץ והתחילה שם מסיבה. ראש הישיבה שלי הרים אותי על הכתפיים. באיזשהו שלב החבר'ה של דביר גם הצטרפו ואני והוא רקדנו ביחד. זה היה לי חשוב".
לקראת סיום הוא עובר על דף המסרים שכתב לעצמו מראש. חשוב לו להודות גם להורים ולמשפחה, לראשי הישיבה ולחברים וגם לשאר המתמודדים שעובדים קשה כל השנה כדי להגיע לרגע הזה. אחרי מחשבה של רגע הוא מוסיף עוד מסר: "אני חושב שהתמדה, נחישות, הצבת יעדים הם הכלים למי שרוצה להצליח בחיים. ותלמדו תנ"ך, אם כבר פרסומת סמויה אז עד הסוף".
נבחנים ומתחתנים – ההיסטוריה של חידון התנ"ך
חידון התנ"ך הוא אחת המסורות הוותיקות בישראל, שהחלה כבר בשנת 1958 במסגרת חגיגות העשור למדינת ישראל. החידון החל כתחרות למבוגרים בלבד, שמטרתו הייתה כמובן חיזוק הזיקה בין העם היהודי לספר הספרים. לאור הצלחת התחרות באותן שנים, הוחלט שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1961, לקיים תחרות נוספת המיועדת לגילים הצעירים יותר – חידון התנ"ך לנוער. תחרות הנוער זכתה להצלחה רבה יותר מתחרות הבוגרים, שהופסקה בתחילת שנות השמונים וחודשה לפני כעשור.
במסגרת החידון לנוער מתמודדים יהודים וישראלים מרחבי העולם, בדגש על ישראל וארצות־הברית (אך בהחלט לא רק) ועליהם לנצח בתחרות המחוזית והארצית לפני שיזכו בכבוד להתמודד בתחרות העולמית. בעבר הנחו את התחרות דן כנר ודניאל פאר, אך מסוף שנות השמונים מנחה החידון הכמעט בלעדי הוא המגיש והדוקטור ללשון אבשלום קור, שהפך למזוהה מאוד עם התחרות. אחד המתמודדים הזכורים מהשנים האחרונות היה אבנר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, שהגיע למקום השלישי בתחרות בשנת תש"ע.