כילד שנמשך לעולם היצירתי ופחות לתנ"ך ולהיסטוריה, התעודות של אסף המר לא היו מזהירות. בכל פעם שהיה מגיע לאביו סנדי (אלכסנדר) עם עוד תעודה לא מוצלחת, הוא הכין מראש שלל תירוצים וסיפורי מעשיות כדי להצדיק את הציונים הנמוכים. אביו היה מקשיב עד הסוף בכובד ראש, ואז אומר: "אספי, יש לך כל כך הרבה סיפורים, בסוף אולי תהיה סופר".
אבל רק אחרי שאביו נפטר מסרטן, הוציא המר לאור את ספרו הראשון "11 חודשים": מסע של בכי וצחוק על תקופת השבעה ו־11 חודשי האבל שאחריה. מההלם והצער דרך מעגלי המנחמים, מהמרוץ אחר הקדיש בקורונה ועד ההתמודדות עם החלל שנפער, והכל בראייה מפוכחת, מתובלת בהומור שחור.
לוויה ושבעה הן סוג של טאבו, מותר לצחוק עליהן?
"הצחוק מגיע ממבוכה. לגבי שבעה למשל, אני זוכר את עצמי מהצד שמגיע לנחם. אתה נכנס ולא אומרים שלום. אתה לא תפתח ותאמר 'חבר'ה, אז מה קורה?' כולם יודעים למה התכנסנו, ומתחילות השאלות המביכות שחוזרות על עצמן – 'ממה הוא נפטר', 'איך הוא הרגיש'. כל המבוכה הזאת יש בה משהו קומי, ולכתוב משהו קומי בא לי באופן טבעי.
"הייתי בשני הצדדים – המנחם והמנוחם, וראיתי בעיני האבל איך זה לקבל את האבלים ואיך כל אחד חושש ממה להגיד ואיך להגיד. דאגתי לבטל את החשש שלהם ולתת להם להרגיש נוח ולשבור את הקרח. משם זה הגיע. זה נקרא הומור שחור, דרך יהודית מצוינת להתמודד עם קושי".
בין היתר מתאר המר את התחרות בשבעה בין חברותיה של אמו, מי תגיש להם ארוחות שוות יותר ("זה הגיע למצב שקיבלנו ארוחת בוקר שלא הייתה מביישת את 'יערות הכרמל'), השיחה עם המנחם שאין לו מושג מיהו ("אני לא מבין מה הבעיה לחוקק חוק שכל מנחם יגיע עם תג זיהוי לשבעה") והלילות בבית הוריו כשאחיו נאלצים להתמודד עם נחירותיו ("עברנו לילות לא שקטים").
ובסוף, זה גם ספר על יחסי אבא ובן.
"נכון. יחסי אבא ובן זה גם להעריץ את אבא מצד אחד, ומצד שני לעשות הפוך ממנו. אם אבא שלי הוא מנהל חשבונות ויועץ מס, אז אני בתחום הקריאייטיב, בדיוק הפוך. הוא עם שורות, טבלאות ואקסלים ואני עם דפים ריקים נטולי מסגרת, כדי לחשוב פתוח וחופשי. מצד שני מאוד הערכתי אותו והייתה לנו מערכת יחסים מאוד קרובה. אין ספק שהוא הבנאדם שהכי השפיע עליי, כי הוא נתן לי את ההתחלות האלו שגרמו לי להיות יצירתי – חוברת הקומיקס אסטריקס הראשונה שקראתי, לראות יחד צ'רלי צפלין, אבא חשף אותי לקומיקסים של דודו גבע, למוזיקה שמאוד אהבתי וכל הדברים האלה מחוץ לקופסה.
"היום, כשאנחנו בעצמנו הורים, אנחנו רואים כמה אנחנו משקיעים בילדים, מטפחים אותם ודואגים להם. באמת זו השקעה אינסופית בכל המישורים. אז מה הבעיה, כמבוגרים, להכיר תודה? לדאוג להם בחזרה, להתקשר בבוקר לשאול מה נשמע?"
אם אני צריך לסכם, זהו ספר אופטימי וקליל על נושא לא קל. ספר על לוויה, שבעה ומוות נשמע מבחוץ משהו כבד ורע, אבל אפשר להסתכל גם על זה במבט אופטימי, לקחת מזה מסר. גם בפייסבוק לקחתי על עצמי לא לכתוב דברים רעים. יש מספיק זבל וטינופת, אז אני לא כותב דברים שליליים, מעדיף להתמקד באופטימי ובטוב, גם במצבים שבהם לא הכול טוב".
לדבוק במטרה
הוא בן 44, מנהל קריאייטיב במשרד הפרסום החרדי בולטון פוטנציאל, נשוי לחני ואב לארבעה. נתניה, העיר שגדל בה (כמו גם כותבת שורות אלו) ובה הוא עדיין גר, מקבלת מקום של כבוד בספר, וכל נתנייתי ימצא את עצמו מתגעגע לשוק בעיר, לאצטדיון הקופסה, לחנות הממתקים של דדוש ולעוד אייקונים נתנייתים שמוזכרים בספר.
"אני חושב שזה לא באמת סיפור על נתניה. זה משהו אוניברסלי. כשהורה נפטר, אז כל מה שאתה חווה בשבעה ולאורך 11 החודשים לאחר מכן זה רצון לחזור למחוזות הילדות שלך. לבית הכנסת שגדלת בו, למכולת. בשבעה עצמה אתה יושב בבית ילדותך, נהיה לך דז'ה וו והמון זיכרונות. אני במקרה גדלתי בנתניה, אבל אני בטוח שכל מי שנפטר לו הורה חוזר למחוזות ילדותו, לכל ילד וילדה יש אותם בעיר שנולדו בה. נתניה היא עיר חמה עם אנשים חמים, עצבניים לפעמים, אבל טובים".
המר ואביו חלקו אהבה אסורה לסוכריות וממתקים. האב גם נהג לעשן, כשבני המשפחה מנסים להניא אותו מכך. העשן ליווה אותו ברכב, במשרד וכמעט עד יומו האחרון, כשכבר היה בהוספיס בית. "אני זוכר שבסוף ימיו אבא היה מחובר למכונת חמצן, והמשיך לעשן. נכנסה אחות הביתה וצעקה 'הוא יתפוצץ', כי למכל החמצן יש גז. 'אתם לא נורמליים, תסגרו את המכונה', אבל זה היה גדול ממנו".
מנגד, הנטייה שלו להתעקש לא הייתה תמיד שלילית. לפני 25 שנה עבר האב אירוע מוחי, אבל דבק במטרה ועבד קשה כדי לחזור לחיים שלפני האירוע. "חשבו שאבא לא ידבר ולא ילך, החיים שלו השתנו לבלי הכר, אבל הוא לא ויתר. באירוע מוחי המוטוריקה נפגעת, אבל הקופסה לא משתנה. אבא המשיך לנהל את משרד הנהלת החשבונות שהוא עמד בראשו, המשרד המשיך להתקיים. והוא עשה בית ספר לכולנו. התעקש להמשיך באורח החיים שלו. הוא לימד אותנו מה זאת דבקות במטרה. עבורי זה היה שיעור של ממש לאיך צריך להתעקש על דברים. לימים, כשניסיתי להתקבל לאחד ממשרדי הפרסום הגדולים בארץ – שלמור אבנון עמיחי, השתמשתי באותה עקשנות והצלחתי, וזה לא היה פשוט כקופרייטר דתי".
כיום הוא עובד דווקא במשרד פרסום חרדי, ואת העבודה תחת מגבלות שונות של צניעות והתאמות אחרות למגזר הוא דווקא מוצא כמאתגרת. "מתוך המגבלות באים הדברים הכי פורצי דרך. להגיד מסר בשתי מילים, להעביר מודעה עם שלושה צבעים, או לחלופין לא להשתמש במילים לא מתאימות למגזר, ולהתאים את עצמך לניואנסים, כל דבר כזה הוא מאתגר ומביא לתוצאות יפות".
הוא עצמו, כאמור, אב לארבעה בנים, ובביתו הפרטי יש מוטיבים של "בית של בנים". "כדורגל וכדורסל, הרבה בלגן ומריבות, אבל אחרי שתי דקות אין משקעים והם ממשיכים הלאה כרגיל. לפעמים אשתי לא מאמינה איך לפני דקה הם רבו עד לב השמיים, ועכשיו הם לא שומרים טינה. אני מכיר את זה טוב עוד מהאחים שלי".
"יחסי אבא ובן זה גם להעריץ את אבא מצד אחד, ומצד שני לעשות הפוך ממנו. אם אבא שלי הוא מנהל חשבונות ויועץ מס, אז אני בתחום הקריאייטיב, בדיוק הפוך. הוא עם שורות, טבלאות ואקסלים ואני עם דפים ריקים נטולי מסגרת"
לאבל אין תוקף
הקורונה הגיעה תקופה קצרה אחרי פטירת אביו, וכך הוא מצא את עצמו במרדף שלוש פעמים ביום אחר מניין לקדיש, במנייני מרפסות או חצרות. בתקופה שבה לא ניתן היה להתפלל בציבור, הציע לו חבר ששהה בשליחות בהונג־קונג לומר קדיש במקומו.
הקורונה גם נתנה לו פנאי לכתוב את הספר, בתקופה שבה הוצא לחל"ת ממשרד הפרסום שהוא עובד בו. את הזמן הפנוי ניצל לסיכום 11 חודשי האבל בספר. ולא רק אותם. אלא גם את התקופה שלפני כן, תקופה שכל מי שסעד הורה חולה יזדהה איתה. "זה היה מסע של שנתיים, מסע בין רופאים, בתי חולים וטיפולים שונים, ובסוף מקבלים טופס שכתוב עליו 'הוספיס בית', ויודעים לאן זה הולך. רק למקום אחד. אבל כולנו אסירי תודה לאמא שרצתה שכך אבא יסיים את חייו, וטיפלה בו במסירות". אמו, מלכה המר, היא אשת חינוך ותיקה שאף זכתה בפרס יקירת החינוך הדתי, בדיוק בשבוע שבו ישבו שבעה.
תן את טיפ הזהב למנחמים.
"כשהייתי בצד של המנוחם, זה גרם לי לשאול את עצמי האם בעבר עשיתי מספיק כדי לנחם. והתשובה היא שאני לא בטוח שאכן עשיתי. היום אני אעשה יותר. גם אם תפגוש מישהו חצי שנה אחרי שאבא שלך נפטר, וזה נראה לך כאילו פג תוקף. כמו שאומרים מזל טוב לתינוק שנולד ועונים לך 'הוא כבר בן חצי שנה'. אז מה? זה עוזר מאוד אם פוגשים מישהו שהיה אבל ומנחמים אותו, או כותבים משהו גם אחרי חודשיים. אין תוקף לדבר הזה.
"ניחום זו המצאה גאונית. לא לחשוש, לא יקרה כלום. למנוחמים אני מציע לקרוא את השטח, לעזור למי שנבוך. זו סיטואציה מביכה, אנשים לא יודעים איך להתנהג, זו לא שיחה שגרתית. אני זוכר למשל שבא לנחם אותי חבר חילוני שעבדנו פעם יחד. הוא הגיע חמש דקות לפני מנחה. הסברתי לו 'אחי, עוד כמה דקות אתה נכנס כאן למרתון מנחה־משניות־דבר־תורה־ערבית, תביא חיבוק ותמשיך הלאה'. ניהלתי אותו. הבנאדם היה אצלי דקה ואני הכי זוכר את זה".
בספר הוא מתאר איך בשבעה השוו האחים בסוף כל יום למי היה מעגל גדול יותר של מנחמים. "בכלל המעגלים זה קטע, יום אחד יש אצלך קוטר שממלא את כל הסלון, ולמחרת אתה לבד עם עצמך בחדר. ויש גם הקטע של לגנוב מנחמים ממעגל אחד לשני. מישהו שהגיע לאחי ופתאום מתחיל לדבר איתי".
"אני זוכר למשל שבא לנחם אותי חבר חילוני שעבדנו פעם יחד. הוא הגיע חמש דקות לפני מנחה. הסברתי לו 'אחי, עוד כמה דקות אתה נכנס כאן למרתון מנחה־משניות־דבר־תורה־ערבית, תביא חיבוק ותמשיך הלאה'"
לאחרונה לכד את עיניו קמפיין חוצות עם שלטים שעליהם הפסוק "כבד את אביך ואת אמך". "זו מודעה בלי כוכבית למטה. אין עד תאריך מסוים או עד גמר המלאי. זה דבר שתמיד צריך לעשות. היום, כשאנחנו בעצמנו הורים, אנחנו רואים כמה אנחנו משקיעים בילדים, מטפחים אותם ודואגים להם. באמת זו השקעה אינסופית בכל המישורים. אז מה הבעיה, כמבוגרים, להכיר תודה? לדאוג להם בחזרה, להתקשר בבוקר לשאול מה נשמע? אין התניות ב'כבד את אביך ואת אמך'.
"הגעתי לגיל שהבנתי שגם אם יש דברים שמפריעים – כמו העובדה שאבא לא הפסיק לעשן, אני לא הולך לחנך אותו או לנסות לשנות אותו, אני רוצה לתת לו את הנחת. כשאתה הורה בפני עצמך אתה עובר משהו בחיים, ואתה מבין את זה. בכלל, כדאי לנסות להיות כמה שיותר עם ההורים. זה לא תמיד מובן מאליו כשלנו יש כבר משפחות ועבודה ופקקים. צריך לייצר נושא מסוים ששניכם מתחברים אליו או ריטואל כלשהו. בחודשים האחרונים של אבא היה לנו עיסוק סביב אוכל יהודי. הייתי מביא לו בכל שבוע מגוון מטעמים והיינו מדברים על זה חצי שבוע – אז מה קונים השבוע, ומה היה טעים ומה לא? התעסקנו בזה הרבה. מעבר להתעניינות היומיומית, כדאי לייצר משהו קבוע שברבות השנים, אחרי 120, נשמח עליו. יש דברים שאני אומר לעצמי 'אולי יכולתי לעשות יותר'. אבל אני שמח במה שהיה".
