למרות המסכות ולמרות ההקפדה ההיסטרית על מרחק של שני מטרים בין אדם לאדם – יש בנתב"ג אווירת חג. רוב האנשים סביבי לא עלו על מטוס בשנה האחרונה. אחד הנוסעים אומר לאשתו בתור לעמדת הצ'ק־אין "ת'אמת אני מתרגש. אני אפילו מחכה לשאלות החוזרות האלה של הבידוק הביטחוני".
בשנה האחרונה גנזתי עמוק יותר ויותר את החלום השגרתי של כל משוחרר צעיר לקראת הטיול הגדול. ואז אחרי תקופה ארוכה של השלמה עם המציאות, מנכ"ל פייזר וראש הממשלה בנימין נתניהו עשו יד אחת ושרטטו קו סיום לסאגה המשונה הזאת. מעניין לעניין, שני חברים ואני הבנו שפנינו מופנות לזריקות בזרוע, והתחלנו לארגן טיול בארה"ב ובמרכז אמריקה.
נמל התעופה חצי ריק. ביחס לטרפת הקניות הקבועה בדיוטי פרי, המקום נראה כמו מקדש בודהיסטי בדרמסאלה. 70 אחוז מהחנויות היו סגורות. גם לפני ביקורת הגבולות וגם באזור הקרוי "הכיכר". וכל זה רק עקב הפרוצדורות שהתארכו בגלל הגבלות הריחוק.
מה זה הצורך הזה שלנו בכלל לנסוע לטייל, ואיזה דבר מוזר זה לנסוע לטייל אחרי צבא. טיול אחרי צבא הוא כמו שמורת טבע, כאילו הישראלים משמרים עוד איזה זיכרון של יהודי נודד בעולם. עכשיו כשיש לנו מדינה אמנם אין צורך בנדודים אינסופיים, אבל בזכר לדבר יש צורך. אנחנו מסיימים את השירות הצבאי, נוסעים לכמה חודשים וחושבים שבזה אנחנו מגשימים את הייעוד שלנו לחופש, למרות שברגע שאנחנו חוזרים לארץ אנחנו נשאבים למרוץ האובססיבי הישראלי של "להצליח" ו"לעשות כסף".
במושב ליד
לא לחינם הדרימליינר נקרא כך. איזה מטוס משוכלל, יא רבנן. לכל מושב בידורית פרטית כדי שלא נשתעמם לדקה. עם מוזיקה וסרטים כמו וונדר וומן.
במקרה של הטיסה שלי זה באמת נחוץ. 15 שעות טיסה ועוד חמש דקות הפרידו בין ההמראה בלוד לנחיתה בסן־פרנסיסקו.
לידי יושב אדם מבוגר שלא שומע ולא מבין אף שפה. הוא לא משתמש במסכה בהפגנתיות ולא מפסיק להתעטש ולהשתעל. אמנם כיסא מפריד בינינו אבל מידת החשיפה לטיפוס הזה הייתה מכניסה אותי לבידוד ודאי אם רק איכוני השב"כ היו פועלים בגובה של 10,380 מטר מעל הקרקע. חמש פעמים ביקשתי ממנו לעבור לשירותים, אבל הוא ישן בהצלחה ובהפגנתיות. פניתי אליו בעברית ובאנגלית – אבל הוא לא ענה. אפילו הסתכנתי ונגעתי בכתפו כמה פעמים, והוא לא ענה. מה עושים בכזה מצב? יש משהו שהיה נותן בוקס ומנסה לחולל מהומה – צועק בקול סטייל טיסת השוקולד ובנותיה.
אני, לעומת זאת, חיכיתי לשעת כושר שבה הוא יגלה חולשה ויתעורר וככה לא יוכל להתעלם. חמש שעות. חמש שעות לקח לבחור הזה להתעורר. כשנעמדתי לצאת וסימנתי לו – הוא עשה פרצוף כאילו דחפתי לו עוגת קצפת לתוך הפנים. כשחזרתי הוא כמובן ישן. לאחותי לאחי ולי יש שם לכאלה טיפוסים. רפאל, אנחנו קוראים להם, על שם איזו דמות צעקנית ומשוגעת שפעם ישבה ליד ההורים באיזו טיסה חזרה מאיטליה. האיש לא פספס הזדמנות לשגע להורים ולמטוס כולו את הראש ארבע שעות וחצי. הוא צעק, ניבל את הפה באיטלקית, אכל בצורה מטונפת וכשביקשו ממנו לקום כדי לעבור הוא צרח וטען שמנסים לרמות אותו. תחינות הדיילים שיירגע עלו בתוהו.
החוק מחייב
בסוף הנסיעה ביקשו מאיתנו להמתין שעה עד שדלתות המכס בשדה ייפתחו. הבחור שישב לידי התגלה דווקא כחמד של בן אדם כל עוד הוא ערני. הוא סיפר על החיים שלו בארה"ב ועל משפחתו.
את רוב הנסיעה כיליתי בכתיבה, בשינה טרופה ובקריאה ב"איתי החיים משחק הרבה". כשהגעתי לשדה נסעתי במשך שעה וחצי עד לאס־וגאס. למה דווקא לשם? ככה רצינו וזה היעד הקרוב ביותר לתחילת הטיול המעשי – גראנד קניון – כפי שחבריי הפדנטים קבעו בחוק הטיול. משם נשכור כלי רכב ונתחיל בנסיעה בנוף המדברי של אריזונה. אמנם משך הטיסה הכולל (19 שעות וחצי) הוא עניין די מפוקפק, אבל זה כמעט כמו חלום להיות שוב במושבים הכמעט בלתי מכווננים האלה ועם חוויות הדרכים השגרתיות והשונות של טיול מעבר לגבולות הארץ המובטחת ובחזרה.
