ב־2004 פרסם פרופ' סמי שלום שטרית את ספרו "המאבק המזרחי בישראל", שכשמו כן הוא: סוקר את כל תולדות המאבק המזרחי ב־55 השנים הראשונות של מדינת ישראל, מהקמת המדינה ועד 2003. בתקופה ההיא כבר עמדו בפני שטרית אפשרויות רבות לתמונה שתעטר את הכריכה: מהפגנות ואדי־סאליב ב־1959, ועד המאבקים הטריים יחסית של תנועת ש"ס מצד אחד או "הקשת הדמוקרטית המזרחית" מצד שני. לא במקרה בחר שטרית שעל שער הספר תופיע הפגנת "הפנתרים השחורים" מ־1971, זו שפתחה את הפעילות הסוערת של התנועה הזו.
הבחירה בתמונה הזו מעידה עד כמה הפנתרים השחורים הייתה תנועת המחאה המזרחית הבולטת ביותר בכל שנות המדינה, אף שזמן פעילותה היה קצר למדי: היא פעלה כשנתיים וחצי בלבד, ממרץ 1971 ועד פרוץ מלחמת יום כיפור באוקטובר 1973. המלחמה החזירה את החברה הישראלית לסדר היום הביטחוני המקובל, ובך בא הקץ על היכולת להתפנות למחאה החברתית. תאריך התחלת פעילותה של התנועה מבשר על כך שהשנה מלאו לה 50 שנה; תאריך עגול שמהווה הזדמנות לבחון את דרכה ואת מידת הצלחתה.
השאלה הבסיסית ביותר שמעוררת פעילות הפנתרים היא שאלת המיקום והעיתוי. מצוקה כלכלית וחברתית של עולי ארצות המזרח התקיימה לאורך שנים רבות, במקומות רבים מאוד בארץ. מדוע, אם כן, פרצה המחאה דווקא בשכונת מוסררה הירושלמית, ולמה דווקא ב־1971? על השאלה הזו, כמו על שאלות רבות אחרות הנוגעות לפנתרים, שוחחתי עם ראובן אברג'ל. אברג'ל היה אחד מארבעת מובילי התנועה, לצד סעדיה מרציאנו, כוכבי שמש וצ'רלי ביטון. הוא היה המבוגר שבחבורה.
כשפרצה המחאה היה אברג'ל בן 28, נשוי וכבר אב לילד ראשון, בשעה שרוב חבריו להנהגה היו צעירים ממנו, "בגיל של האחים שלי". למרות גילו המבוגר (כיום בן 78), הוא השורד המוצלח ביותר מביניהם. מרציאנו, שלפי כל העדויות ששמעתי היה המנהיג הבולט והכריזמטי ביותר, הלך לעולמו בגיל 57, ממחלת הסרטן. שמש, שנחשב לאידיאולוג של התנועה, נפטר לפני כשנתיים, גם הוא מסרטן. ואילו ביטון סובל מבעיות בריאות קשות, ולא רצה להתראיין לכתבה הזו.
הפשע: שוטטות ברחביה
אברג'ל, שזמנו מוקדש היום להרצאות על הפנתרים ולהשתתפות בכל תנועת מחאה חברתית כמעט שקמה ברחבי הארץ, מסביר את המיקום והעיתוי של מחאת הפנתרים בצירוף של כמה מרכיבים: "בכל המקומות בארץ שבהם נקלטו עולים מארצות האסלאם היה קשה, אבל במוסררה המצב היה קשה במיוחד. הדירות היו ישנות וצפופות מאוד. לפעמים היה מצב של 12 נפשות שגרות בחדר אחד. המון בעיות של חשמל ומים. חלק מהבניינים נהרסו עוד יותר בזמן מלחמת ששת הימים. והדבר הכי קשה מבחינתנו היה לראות את ההשפלה של ההורים המובטלים. בית הספר היחיד בשכונה היה בית ספר חרדי אשכנזי. בבית הספר הזה יותר קיבלנו מכות מאשר למדנו, וחלק גדול מהילדים העדיפו להסתובב ברחוב מאשר להיות שם. אבל ברחוב גם לא היה פשוט. השכונה שלנו הייתה קרובה לכמה מהשכונות המבוססות של ירושלים, כמו רחביה, המשטרה הייתה עוצרת כל מי שהסתובב ברחביה והחזות שלו הייתה שונה מזו של 'המקומיים'. אני נעצרתי כבר בגיל תשע ברחוב בן־מימון, ופתחו לי תיק על 'שוטטות למטרת התפרצות'. עצם העובדה שהסתובבתי ברחביה הספיקה לחשוד בי שאני רוצה לפרוץ לבתים.
"אחרי מלחמת ששת הימים השכונה שלנו נהפכה ל'גשר אלנבי'. כל מי שרצה לבקר בעיר העתיקה היה צריך לעבור דרך ממילא או דרכנו. אנחנו היינו בקשר טוב עם הצעירים הפלסטינים כי גרנו ממש צמוד אליהם, השפה אותה שפה. יחד היינו מעשנים חשיש, ויחד רואים סרטים בעיר העתיקה. המשטרה לא אהבה את הקשר הזה, והיו בתוכנו הרבה מעצרים בכל מיני אמתלות של שיתוף פעולה פלילי עם הפלסטינים. מצד שני, גם הילדים הטובים מרחביה ובית־הכרם רצו ליהנות מהאווירה האוריינטלית. אז הם היו מחנים את הרכבים המפוארים שלהם בשכונה שלנו, כאשר לאף אחד מאיתנו אין אפילו וספה או אופניים, והלכו לטייל בעיר העתיקה. אני זוכר ששאלנו את עצמנו: אם הם כל כך מתעניינים בערבים שחיים שם, למה הם לא מתעניינים בנו? גם אנחנו מזרחים, ערבים יהודים. אז למה אנחנו כל כך שקופים בעיניהם? אז התחלנו לגנוב מהם, כי הם הרגיזו אותנו".
ראובן אברג'ל, ממנהיגי הפנתרים: גולדה התמקדה בשני דברים הטריף אותה השם, "הפנתרים השחורים", היא טענה שבארה"ב מדובר בתנועה אנטישמית והיא גם התעניינה כל הזמן במצב הפרטי שלנו, כאילו מדובר בבעיה אישית של חמישה אנשים
פרופ' יובל אלבשן, דיקן הקמפוסים הרב־תרבותיים של הקריה האקדמית אונו, שיזם והנחה לפני כמה שבועות דיון פומבי על המהפכה שחוללו הפנתרים, מספק כמה הסברים נוספים לעיתוי ולמיקום של המחאה: "קודם כול, כמעט תמיד המחאות החברתיות בישראל הובלו על ידי המרוקאים, כי הם סבלו את האפליה הגדולה ביותר, וגם היו הקבוצה המזרחית הגדולה ביותר. במוסררה גם ראו באותן שנים את תהליך הפינוי־בינוי שראש העיר טדי קולק התחיל לעשות בממילא וימין משה (שכונות שבהן גרו עד מלחמת ששת הימים מזרחים קשי יום, כאשר איש לא רצה לגור באזורים שהיוו קו גבול בין שני חלקי העיר; אחרי המלחמה יזם קולק תהליך של פינוי התושבים המקוריים ואכלוס השכונות בשטחי דיור ומסחר יוקרתיים, י"ש), והם חששו שהתהליך הזה תכף יגיע גם אליהם. באותן שנים גם התחיל להגיע לארץ זרם מסוים של עולים מבריה"מ, והעולים המזרחים הוותיקים היו מאוד מתוסכלים מהפער שבין ההטבות הגדולות שקיבלו 'הרוסים', ובין התנאים הקשים שהם חיו בהם".
בניתוב הכעס של צעירי מוסררה לכיוון פוליטי של מחאה מאורגנת, שיטתית ובעלת תביעות ברורות, סייעו שני גורמים. האחד, כמו שאומר אברג'ל, היו מדריכי חבורות רחוב שליוו את הצעירים: "אלה היו בעצמם עובדים סוציאליים מזרחים שהזדהו לחלוטין עם הכאב שלנו, והם העלו בפנינו את כיוון המחשבה של הקמת תנועת מחאה".
הגורם השני היו אנשי שמאל ותיקים, חלקם פעילי תנועת השמאל הקיצוני "מצפן". כמה מאנשי מצפן, כמו חיים הנגבי והאחים שמשון ומאיר ויגודר, אפילו פרשו מתנועתם לאחר שזו סירבה להתמקד זמנית במאבק החברתי של השכונות במקום במאבק למען עצמאות פלסטינית. "מועדון הנוער של הצעירים שלנו היה ברחוב הלל", מספר אברג'ל. "לא רחוק משם שכן קפה 'טעמון', שהיווה מקום מפגש ידוע בין אנשים מכל מיני סוגים: פעילי שמאל מירושלים ומתל־אביב, אנשי בוהמה, ובגלל הקרבה למועדון גם החבר'ה שלנו התחילו להגיע לשם".
אנשי השמאל עודדו אותם לארגן מחאה. הם גם שסיפרו להם על תנועת "הפנתרים השחורים" שקמה באותן שנים בארה"ב, וניקזה אליה את זעמם של פעילים שחורים שההישגים שהביא מרטין לותר קינג למאבק שוויון הזכויות של השחורים לא סיפקו אותם. צעירי מוסררה החליטו לאמץ הן את שמה של התנועה האמריקנית, והן את הסמל שלה.
"אנחנו מסורים למדינה"
במרץ 1971 התכוונו הפנתרים לקיים את הפגנתם הראשונה. הם הגישו בקשה לרישיון הפגנה כחוק, ולמרבה ההפתעה קיבלו תשובה שלילית. יתר על כן: כמעט כל הדמויות המובילות בתנועה הצעירה נעצרו במעצרי מנע יומיים לפני מועד ההפגנה המתוכנן. הנימוק הרשמי היה: "הפנתרים הם עבריינים מועדים שלא יוכלו לשמור על תנאי הרישיון של ההפגנה". בדיעבד אפשר לומר שיחס המשטרה, והממסד בכלל, כלפי הפנתרים סייע מאוד לליבוי הרוחות ותשומת הלב הציבורית לתנועה.
לאחר הסירוב לאשר להם הפגנה חוקית, החליטו הפנתרים להפגין בכל זאת ליד בניין העירייה, ששכן באותן שנים בגן דניאל אוסטר ברחוב יפו. בהפגנה הזו פירטו הפנתרים את דרישותיהם, בכרוז שקרא סעדיה מרציאנו: "אנו, קבוצת צעירים דפוקים, פונים לכל אלה שנשבר להם: די מזה שאין עבודה; די מלישון עשרה בחדר; די מלהביט על השיכונים שנבנים בשביל העולים [מבריה"מ]; די לאכול כלא ומכות כל שני וחמישי; די מהבטחות הממשלה שלא מתקיימות; די לנו מהקיפוח, די לנו מהאפליה…מפגינים על זכותנו להיות כמו כל האזרחים במדינה הזו".
הכרוז הזה, שהפך לאחד מסמלי המאבק, מעורר גם כעבור 50 שנה ויכוח לגבי זהות כותבו. שטרית, שעסק בפנתרים לא רק בספר הכללי שכתב על המחאה המזרחית אלא גם היה שותף בהפקת סרט תעודה שסקר את סיפורם ("הפנתרים השחורים מדברים"), אומר שהכרוז נכתב על ידי שמשון ויגודר, אחד מאנשי "מצפן" שחברו לפנתרים. אברג'ל כועס על עצם הטענה הזו: "עוד פעם הפטרונות האשכנזית הזו. מה הם חושבים לעצמם, שאנחנו לא מסוגלים לכתוב כרוז כזה בעצמנו? אנחנו צריכים את ויגודר שיכתוב לנו את המחאה שלנו? הוא בכלל חווה את החוויות של הדיור הצפוף, של המעצרים האינסופיים, שמוזכרים בנייר הזה"?
ההפגנה הראשונה הזו עברה ללא תקריות מיוחדות, מלבד תגובתו הזועמת של ראש העיר, טדי קולק. בזעמם עלו המפגינים גם על הדשא שליד בניין העירייה, וזה היה הרגע שבו קולק, הווינאי שוחר האסתטיקה, איבד את שלוותו. "תרדו מהדשא, פרחחים", צעק לעברם, במפגן של אטימות וניכור שייזכר ככזה עוד שנים רבות.
זמן קצר אחרי ההפגנה בבית העירייה דרשו הפנתרים להיפגש עם ראש הממשלה, גולדה מאיר. כשבקשתם לא נענתה, הם החלו לשבות רעב ליד הכותל המערבי בדרישה שגולדה תיפגש איתם. הפעם אורגנה הפגישה בתוך זמן קצר. אברג'ל, שהיה בין חמשת משתתפי הפגישה מצד הפנתרים, זוכר ש"גולדה התמקדה כל הזמן בשני דברים. הטריף אותה השם הזה שבחרנו לעצמנו, 'הפנתרים השחורים', היא טענה שבארה"ב מדובר בתנועה אנטישמית. והיא גם התעניינה כל הזמן במצב הפרטי והמשפחתי שלנו, כאילו מדובר בבעיה אישית של חמישה אנשים, שאם יפתרו לנו את הבעיות אז הכול בסדר".
אגב, לפי פרוטוקול הפגישה אברג'ל ענה בזמן אמת לטענתה של גולדה על האנטישמיות של מקור ההשראה שלהם במילים האלה: "אנחנו מסורים למדינה ופטריוטים ואוהבים אותה. עצם העובדה שאנחנו ערים לבעיה המגבילה את הילדים שלנו ואותנו, ורוצים שילד שצריך ללכת לצבא יוכל להיות בריא וראוי לשרת בצבא, וצריך לטפח אותו בהתאם – מוכיחה על כך".
אחווה אחת נרשמה בכל זאת בין הצדדים. גם נציגי הפנתרים וגם גולדה היו מעשנים כבדים, ובזמן הפגישה קוששו הפנתרים לא מעט סיגריות מקופסתה הפרטית של גולדה. לימים היו מי שאמרו בהומור שזו הייתה הסיבה שכבר באותו ערב, כשגולדה התראיינה ברדיו, היא סיכמה את הפגישה במילים שייזכרו עוד שנים רבות: "הם לא נחמדים".
למען האמת, הם אכן לא התכוונו להיות נחמדים. ההפגנה הבאה של הפנתרים, ב־18 במאי 1971, כחודש בלבד אחרי הפגישה עם גולדה, כבר הייתה סוערת ואלימה במיוחד. בשיאה השתתפו בה כ־6,000 מפגינים. הפעם קיבלו הפנתרים רישיון הפגנה, אבל הוא הוגבל לאזור מתחם הדוידקה הירושלמית בלבד. אחרי כמה נאומי פתיחה התחילו הפנתרים להצעיד את הקהל לאורך רחוב יפו, לכיוון כיכר ציון, פעולה שסתמה את התנועה במרכז העיר. השוטרים החליטו לאפשר את התהלוכה כדי לא להיקלע לאלימות, אבל כשהצועדים הגיעו לכיכר ציון קראו להם השוטרים להתפזר מיד והודיעו להם שמשלב זה ואילך ההפגנה בלתי חוקית. כשהמפגינים לא צייתו, הורה מפקד הכוח לשוטריו לפנות בכוח את המפגינים.
תחילה הופעלו אלות ואחר כך סילוני מים, אבל המפגינים לא ויתרו והשליכו אבנים ובקבוקים על ראשי השוטרים. ההתנגשות האלימה הזו נמשכה כשבע שעות, שבמהלכן רבים מהעוברים והשבים ברחוב יפו הצטרפו למפגינים, לאחר שזיהו ביניהם קרובים וידידים. רק בתום שעות רבות הצליחה המשטרה לפזר את ההפגנה, תוך מעצר של כמעט מאה מפגינים, ובהם כמעט כל מנהיגי הפנתרים. הפנתרים, מנגד, השליכו עוד באותו ערב שלושה בקבוקי תבערה בחוצות ירושלים, אחד מהם על מטה המשטרה במגרש הרוסים.
הפנתרים לקחו את שם תנועתם מ'הפנתרים השחורים' של ארה"ב, שפעלו ממש באותן שנים כנגד איי הגזענות שנותרו במעצמה הגדולה הרבה אחרי ביטול העבדות, ואפילו אחרי שהתקבל 'חוק זכויותהאזרח', שביטל לכאורה כל אפליה כנגד איזה שהוא אזרח אמריקני
תוך זמן קצר גייסה המשטרה סוכנים בין שורות הפנתרים, שסיפקו לה מידע בזמן אמת על כל הפעילות. זה לא היה קשה במיוחד: רבים מהפנתרים צברו במשך השנים ערימות של תיקים פליליים, וכמה מהם התפתו לשתף פעולה עם המשטרה תמורת ויתור על הפללתם. אחד מהם, ששמו פורסם לימים (יעקב אלבז), היה אפילו בין ראשי הפנתרים והשתתף בפגישה המפורסמת עם גולדה. כל בכירי התנועה, ולא מעטים מפעיליה, הוצבו תחת מעקב מתמיד. בזכות המעקב והסוכנים השתולים קרה שלפעמים פרצה המשטרה לבתי הפעילים ועצרה אותם עוד לפני שאלה בכלל מימשו את תוכניותיהם. העובדה הזו יצרה חשדנות גדולה בתוך התנועה הצעירה, עד שביטון, מרציאנו ושמש החליטו למדר את כל שאר חברי התנועה מתהליך קבלת ההחלטות, ולהודיע על פעולות רק סמוך מאוד לביצוען.
חברים במזרח ירושלים
מדוע פחד כל כך הממסד הישראלי מחבורה של כמה עשרות צעירים זועמים? הסיבה קשורה כנראה באווירה הכוללת, בארץ ובעולם, באותן שנים. שטרית: "אלה היו השנים שאחרי 'מרד הסטודנטים' באירופה. גם בארה"ב הייתה אז אווירה סוערת מאוד נגד מלחמת וייטנאם, והממסד פחד שהצעירים האלה מייבאים לארץ את הבלגן משם".
אברג'ל קושר זאת גם לתהליכים ישראליים פנימיים: "ישראל כבשה במלחמת ששת הימים את השטחים, וגם מזרח ירושלים נכנסה לשליטה ישראלית. השכונה שלנו הייתה מאוד קרובה למזרח העיר, והצעירים שם היו מאוד דומים לנו: דיברו את שפתנו, היו במצוקה חברתית קשה כמונו, כך שרבים מאיתנו התיידדו איתם. הממסד מאוד פחד מהחברויות האלה". בהקשר הזה מספר שטרית ששמע פעם מגדעון עזרא, אז עובד צעיר בשב"כ ולימים סגן ראש השב"כ, שלא רק המשטרה אלא גם המחלקה היהודית בשב"כ התעניינה בפעילות הפנתרים.
מצד שני, העובדה שהפנתרים ראו במפורש את מקור השראתם בעמיתיהם האמריקנים, וגם הידידות שלהם עם צעירים פלסטינים ממזרח ירושלים, משכה אליהם גם את תשומת ליבו של השמאל העולמי. "הפנתרים השחורים" מארה"ב כמובן אימצו אל ליבם את אחיהם הצעירים מישראל. אחת ממנהיגות התנועה, אנג'לה דייויס, בלטה במיוחד בזיקה החמה שלה לפנתרים הישראלים (צ'רלי ביטן גמל לה על כך כשקרא לאחת מבנותיו בשם אנג'לה). באפריל 1972 נענו הפנתרים גם להזמנה להשתתף בכנס בינלאומי של "תנועות מהפכניות" – למעשה, ברובן תנועות טרור כמו קבוצת באדר־מיינהוף מגרמניה ו"הבריגדות האדומות" מאיטליה – בפירנצה שבאיטליה.
שיתוף הפעולה עם גורמים מהסוג הזה עורר סביב הפנתרים מחלוקת רבה. עוד מתחילת דרכם, הגישה של כלי התקשורת, שעד מלחמת יום כיפור נטו בדרך כלל לאמץ את עמדות הממסד, הייתה די ביקורתית כלפיהם. הם הוצגו כקבוצה של עבריינים אלימים.
נסים מוסק, קולנוען צעיר שעשה באותם ימים סרט דוקומנטרי קצר על הפנתרים, מספר שגם במוסררה עצמה רבים הסתייגו מהם: "אפילו חלק מבני המשפחות היו נגדם. דור ההורים חשש מעצם העימות עם הממסד, אבל גם הייתה ביקורת על שיתוף הפעולה שלהם עם גורמי שמאל קיצוני". כל זה השתנה כאשר הממסד עצמו הפעיל כלפי הפנתרים אלימות קשה ומערכת מעקבים אינטנסיבית. כך למשל, אמו של סעדיה מרציאנו, המנהיג הלא מוכתר של התנועה, צולמה בסרטו של מוסק כשהיא מביאה לבנה העצור מאכלים ומברכת על פעילותו. האלימות כנגד הפנתרים עוררה הזדהות עם מאבקים גם בריכוזים אחרים של עולי צפון אפריקה ברחבי הארץ. אבל רוב המזדהים הסתפקו בהפגנות הזדהות, ורק מעטים יחסית הצטרפו לפעילות התנועה.
הפנתרים עצמם הכחישו גישה אנטי־ציונית, כפי שעשה אברג'ל בשיחה עם גולדה. בפועל, נראה שעמדתם בשאלה הזו לא הייתה חד־משמעית. גם כיום, בשיחה שלי עם אברג'ל, אפשר היה להבחין בשניות בסוגיה הזו. מצד אחד, לאורך השיחה דיבר אברג'ל בזעם שתוקפו לא פג עד היום כלפי הממסד הישראלי והציוני. בין היתר הוא סיפר בכעס על כך שמעולי מרוקו נלקחו הדרכונים המרוקנים עם עלייתם לארץ; לטענתו, הצעד הזה נעשה "כדי למנוע מאיתנו לחזור למרוקו, במידה שלא נהיה מרוצים ממצבנו בארץ, וגם כדי שהמוסד יוכל להשתמש בדרכונים האלה לפעילות חשאית בצפון אפריקה. אף אחד לא הפריע לניצולי שואה לחזור לגרמניה, אבל מרוקו הוגדרה מדינת אויב שאסור לחזור אליה". מצד שני, כששאלתי את אברג'ל במפורש על הטענות כאילו הפנתרים היו אנטי־ציונים, הוא הכחיש זאת בתוקף.
נראה שכל שאלת היחס לציונות ולמדינה הייתה אצל הפנתרים שאלה משנית ופחות אידיאולוגית מכפי שראה אותה הממסד. הזהות וההזדהות היהודית שלהם הייתה חד־משמעית, וכך גם רצונם לחיות במדינה יהודית, אבל הם לא ראו סתירה בין העובדות האלה ובין דיאלוג והסתייעות בכל מי שמזדהה עם מאבקם, כולל גורמים אנטי־ציוניים. בשנים מאוחרות יותר הם גם יהיו בין הישראלים הראשונים שנפגשו בגלוי עם אנשי אש"ף, הרבה לפני שרוב מנהיגי השמאל בישראל יעזו לעשות זאת. כמו שמתאר זאת אברג'ל: "אף אחד לא יגיד לי עם מי להיפגש ועם מי לא. אנשים שחיים במקום מסוים צריכים להביא בחשבון גם את אלה שחיים סביבם. אפשר לא לאהוב אותם, אבל אי אפשר להתעלם מהם".
רשימת קש?
לצד הביקורת על שיתוף הפעולה עם גורמים אנטי־ציוניים, הפנתרים המשיכו לצבור תשומת לב ציבורית ותקשורתית בזכות המקוריות של פעולות המחאה שלהם. כך, למשל, באחד מלילות 1972 הם גנבו בקבוקי חלב שהונחו ליד בתיהם של תושבי רחביה (באותם ימים חלבנים היו מביאים בקבוקי חלב מזכוכית היישר לבתי הלקוחות) וחילקו אותם לתושבי מוסררה ושכונות מצוקה אחרות. המעשה הזה העניק להם כמובן דימוי של "רובין הודים".
במקרה אחר הם פיזרו שפנים ליד ביתו של שר הרווחה ד"ר ישראל כץ, "כדי למחות על ההשתפנות שלו. בהתחלה הוא הביע הזדהות איתנו ואחר כך השתתק". לקראת פסח 1972 מכרו הפנתרים בחוצות ירושלים הגדה מקורית במחיר סמלי. בין היתר נכתב בה: "הא לחמא עניא שאכלו אבותינו במרוקו ובמצרים, ולא ידעו שגם זה לא יהיה לנו בירושלים / במרוקו כל דצריך ייתי ויפסח, ובירושלים כל זה נשכח / במרוקו הבטיחו שאנחנו יוצאים לחירות, אך מסתבר שדחפו אותנו לעבדות".
למרות הנתק לכאורה בין הפנתרים והממסד, פעילותם בהחלט השפיעה על הממשלה. בתחילת 1972, לכאורה בלי קשר לפעילות הפנתרים, הקימה גולדה ועדת שרים לבחינת "מצבם של ילדים ובני נוער במצוקה". דו"ח הוועדה, שהוגש באוקטובר באותה שנה, הצדיק למעשה את כל טענות הפנתרים, כולל ייחוס המצב החברתי־כלכלי הקשה ביותר ל"יוצאי אסיה ואפריקה". הדו"ח הצביע גם על היעדר מדיניות חברתית כוללת, וביקש לתקן את המעוות. בעקבות הדו"ח הורחבה הנהגת הרפורמה בחינוך, בעיקר יצירת מסגרת של חטיבות ביניים בין היסודי והתיכון גם ביישובים שבהם רוב של מזרחיים, הוגדלו מאוד תקציבי הרווחה, ופותחו מגוון תוכניות של חינוך בלתי פורמלי, כמו סיוע בהכנת שיעורי בית במסגרות קהילתיות.
כמקובל לגבי תנועות מחאה שמצליחות לעורר תשומת לב ציבורית, תוך זמן לא רב החל הפיתוי הפוליטי לכרסם בפעילות הציבורית. ביטון ומרציאנו רצו מאוד להוון את המעמד הציבורי שצברו לפעילות פוליטית, מתוך אמונה שכך יוכלו לסייע למאבק לאורך זמן ובאופן יעיל יותר מארגון עוד ועוד הפגנות. אברג'ל אומר גם היום שחשש מאוד שהפנייה הפוליטית תפגע במאבק הציבורי בשטח, שהיה חשוב יותר בעיניו, אבל השניים רצו מאוד להגיע לזירה הפוליטית הארצית.
תחילה הקימו הפנתרים רשימה שרצה בבחירות להסתדרות, שהתקיימו בספטמבר 1973. הם זכו בשלושה מושבים בוועד הפועל של ההסתדרות. עם ההצלחה גדל התיאבון. מרציאנו וביטון הקימו רשימה שהייתה אמורה להתמודד גם בבחירות לכנסת, שנועדו לאוקטובר 1973. מלחמת יום כיפור, שפרצה באותו חודש, הביאה לדחיית הבחירות לסוף דצמבר. אבל בכניסה לכנסת כשלו הפנתרים, לאו דווקא באשמתם. מול רשימת הפנתרים הקים אחד מתושבי מוסררה, אדי מלכה, רשימה מתחרה שנקראה "פנתרים כחול לבן". מלכה טען שהפנתרים המקוריים משתפים פעולה עם גורמים אנטי־ציוניים ולכן אינם ראויים לאמון. תנועתו הציעה אפוא מאבק חברתי שאיננו מתנער מהציונות. התוצאה הייתה שאף אחת משתי המפלגות לא נכנסה לכנסת. אחוז החסימה עמד אז על אחוז אחד בלבד. הפנתרים השחורים זכו ב־0.9% מהקולות, ואילו "פנתרים כחול לבן" זכו ב־0.4%. סביר מאוד שאלמלא הפיצול היו הפנתרים מצליחים להכניס לפחות נציג אחד לכנסת. אברג"ל ושטרית, אגב, משוכנעים עד היום שמפלגתו של מלכה הייתה "רשימת קש" שאורגנה ומומנה על ידי הממשלה כדי למנוע מהפנתרים כניסה לכנסת.
כשהתותחים יורים
למלחמת יום כיפור הייתה השפעה דרמטית על הפנתרים. היא החזירה בבת אחת את סדר היום הלאומי להתמקדות בתחום הביטחוני ובשיקום האנושי והכלכלי שנדרש אחרי המלחמה בכל שכבות האוכלוסייה. במצב הזה, למחאתם של הפנתרים לא היה סיכוי להישמע מול עוצמת המחאה הפוליטית והביטחונית כנגד "ממשלת המחדל". זאת ועוד: בשכונת מוסררה בירושלים, השכונה שממנה פרצה מחאת הפנתרים, ספרו בתום המלחמה 11 קורבנות. גם האסון הזה, בשכונה קטנה למדי, העיב בוודאי על היכולת להמשיך במחאה.
במאמר מוסגר: גם בקיבוץ בית־השיטה שבעמק יזרעאל נמנו בתום המלחמה 11 קורבנות. זה הפך את בית־השיטה לקיבוץ שספג במלחמה את המכה החמורה ביותר מכל יישובי התנועה הקיבוצית. ההבדל היה שעל האבל הנורא של בית־השיטה שמע כמעט כל ישראלי שהיה מספיק מבוגר באותן שנים. בעקבות האבל הגיעה לבית־השיטה הפסיכולוגית עמיה ליבליך וכתבה את ספרה הנודע "קיבוץ מקום", המבקש להתחקות אחר חיי הדור השני והשלישי בקיבוץ בעקבות האסון. מאוחר יותר קיבל האבל הנצחה בולטת עוד יותר, בדמות הלחן שכתב יאיר רוזנבלום לתפילת ונתנה תוקף, שהולחן במקור לטקס הזיכרון של בית־השיטה לנופליו במלחמת יום כיפור. האבל של מוסררה, לעומת זאת, נשאר בגבולות השכונה.
בתזמון מקרי חזרו הפנתרים השנה לתודעה הציבורית גם בגלל שידורה של סידרת הטלוויזיה "שעת נעילה", שעסקה בקרבות רמת הגולן במלחמת יום כיפור. אחד הנרטיבים המשניים הבולטים בסדרה היה סיפורם של כמה חיילים, חברי הפנתרים, שהמלחמה מאלצת אותם לבחון ולחדד את שאלת יחסם אל המדינה שהם כל כך כועסים עליה. בביקורות שנכתבו על הסדרה בלטה הביקורת על אופן הצגתם של הפנתרים. בחלקן נטען שסיפור הפנתרים, עם כל חשיבותו, הוא שולי לעומת מרכזיות הטראומה של המלחמה עצמה, ולכן מדובר באג'נדה שיוצרי הסדרה מלבישים בדיעבד על האירועים. אחרים טענו שבכל מקרה, לפנתרים לא הייתה שום התלבטות אם להיות שותפים במלחמה על ארצם ומדינתם. הטענה השנייה כנראה נכונה, לפחות ברוב המוחלט של המקרים. הטענה הראשונה בעייתית יותר. מן העדויות שצברתי עולה שסיפור הפנתרים היה בולט מאוד בסדר היום הציבורי בשנתיים וחצי שקדמו למלחמה, ולכן דווקא סביר מאוד לשלב אותו בדרמה שעוסקת במלחמה.
אברג'ל אומר שתיעוד הפנתרים בסדרה "בסך הכול די מדויק. האווירה בשכונה בהחלט הייתה שעוזבים את כל המלחמות עם המערכת, והולכים להילחם על החיים שלנו. לכן החבר'ה שיצאו מהשכונה היו גאים לכתוב על הטנקים והרכבים שנסעו בהם את השם 'הפנתרים השחורים'".
שטרית קצת יותר מסויג: "הכוונה של הסדרה טובה", הוא אומר, "אבל התוצאה הייתה רחוקה מהמציאות. הפנתרים לא דיברו מרוקאית ביניהם, מלבד אולי מילים בודדות וקללות. כל הסיפור על בגידה וכו' היה מגושם ובוטה מדי, וגם הגבורה מגוחכת. שכבת ההנהגה של הפנתרים לא התגייסה בכלל. הצבא ויתר עליהם והם עליו. שוב, הכוונה טובה ותקדימית, ועם תסריטאות נכונה ורגישה יותר אפשר היה לשלב את היסוד הזה של הפנתרים, אבל הגזימו במינון וזה הפך לסיפור המרכזי".
מבגין ועד ש"ס
הגעתם של הפנתרים לשדה הפוליטי אמנם התעכבה בקדנציה אחת, אבל לא התבטלה לחלוטין. בבחירות 1973, הפיצול הפנימי גרם כאמור ששני הפלגים לא ייכנסו לכנסת. אבל בבחירות שלאחר מכן, הבחירות של מהפך 1977, נכנסו ביטון ומרציאנו גם יחד לכנסת. שניהם, אגב, עשו זאת במפלגות שהיו בשולי הלגיטימציה הציבורית. ביטון חבר למפלגה הקומוניסטית הוותיקה רק"ח, אבל מכיוון שרצה לשמור על זהותו ה"פנתרית", הפכה סיעת רק"ח כולה את שמה לסיעת חד"ש, שכללה את רק"ח הוותיקה, את הפנתרים וגורמים נוספים. הוא כיהן ארבע קדנציות שארכו יחד כ־15 שנים, עד שנפלט מן הרשימה בבחירות 1992.
גורלו של מרציאנו היה עגום יותר. הוא חבר לקבוצה של פעילי שמאל ציונים, בראשות מאיר פעיל. מכיוון שהסיעה הצליחה להכניס רק שני מנדטים, סוכם על רוטציה במחצית הקדנציה בין פעיל למרציאנו. אבל כשהגיעה השעה סירב פעיל לפנות את מקומו. רק אחרי לחצים רבים הוא ניאות לקיים את הבטחתו, ולמרציאנו נשארה רק קצת יותר משנה בכנסת. בסיומה נכשל להגיע שוב לכנסת, וחזר לפעילות מחאה ציבורית.
הפעילות הזו כבר לא התקיימה תחת השם "פנתרים". התנועה המקורית גוועה ולא חזרה עוד להתקיים. את פעילותה המשיכו תנועות מחאה חדשות, שחלקן כללו בהנהגה פעילים שונים שהיו גם בפנתרים, כמו "תנועת האוהלים" של ימין סויסה. אף אחת מהתנועות הללו לא זכתה להישגים משמעותיים, ובמבט של חמישים שנה לאחור נראה לכאורה שגם "הפנתרים" עצמם היו אולי בולטים באתגר שהציבו לממסד, אבל לא הצליחו להשיג הישגים ארוכי טווח, מעבר להמלצות ועדת כ"ץ.
עם זאת, כל מי שאני משוחח איתו על הפנתרים גורס אחרת. התחושה המובעת היא שלפנתרים הייתה השפעה דרמטית בשני סוגי השיח שהובילו: החברתי והמזרחי. בשיח המזרחי אפשר לראות מיד אחרי הפנתרים רצף שלם של תנועות: תנועת תמ"י של אהרן אבוחצירא (שפרש מן המפד"ל לאחר שהועמד לדין פלילי בשל עבירות שחיתות), תנועת ש"ס, הקשת הדמוקרטית המזרחית, תנועת "קדמה" ובתי הספר המזרחיים שלה ועוד. החל משנות השבעים, שנות פעילותם של הפנתרים, אפשר לראות גם רצף של תחנות שבהן התבלטה התרבות המזרחית: פסטיבל הזמר בסגנון עדות המזרח, זמרי הקסטות, זוהר ארגוב, שלמה בר ו"הברירה הטבעית" (שבלטו לראשונה במוזיקה שכתבו למחזה חברתי בשם "קריזה", שם הופיעו גם שני הלהיטים הראשונים של הלהקה: "ילדים זה שמחה", ו"אצלנו בכפר טודרא"), אייל גולן, שרית חדד, תוכנית הרדיו "אגן הים התיכון", ועוד.
גם המהפך הפוליטי ב־1977 קשור במידה רבה לבולטות השיח המזרחי. אחרי שנות הפנתרים עלה מאוד מעמדו של דוד לוי בתנועת הליכוד, אף שהוא עצמו דווקא תקף בחריפות את דרכם האלימה והלא־ציונית. לוי חרש את הארץ וטיפח דור שלם של ממשיכים צעירים, שהובילו מהפכים חברתיים ומזרחיים בערי הפיתוח: מאיר שטרית ביבנה, דוד מגן בקריית־גת ועוד. החיבור לציבור המזרחי היה בין הסיבות הבולטות למהפך. שטרית מצטט בספרו בהקשר זה את חיים הנגבי, איש "מצפן" שחבר לפנתרים, שמספר בהערכה רבה על מנחם בגין, שבכל הופעה ציבורית שלו בירושלים טרח להקדים ביקור בשוק מחנה־יהודה, תוך שהוא מבטא בביקורים האלה הערכה ותודה עצומות לציבור המזרחי על שותפותו במאבק להקמת המדינה במסגרת האצ"ל, שבראשו עמד בגין. מנהיגי מפלגת העבודה, מציין הנגבי, מעולם לא טרחו לעשות מחווה דומה.
גם השיח החברתי קיבל בולטות חדשה בעקבות הפנתרים. אלבשן מציין קודם כול את ההישגים הישירים של הפנתרים עצמם באמצעות הוועדה שהקימה גולדה: "היו שם החוקים הכי חשובים בתחום החברתי, חוקים שאנחנו נהנים מהם עד היום. בכלל, גולדה אמנם לא התייחסה יפה לפנתרים, אבל במקביל צריך לומר שהייתה בה הרבה מאוד רגישות חברתית, והיא הובילה שינויים דרמטיים שלא היו כמותם אצל אף ראש ממשלה אחריה".
הפכו ליקירי הממסד
שטרית גורס ש"כל התנועות החברתיות במדינה, בלי קשר לנושא הפעילות שלהן, למדו מהמודל של הפנתרים. הם למדו לא לפחד מפעולות נועזות ומעימות עם הממסד. הם הבינו שעימותים כאלה רק משרתים את המאבק, כי זה מגביר את ההתעניינות התקשורתית במאבק". מהמודל הזה נהנו אחר כך גם המחאה החברתית של 2011, וגם כל יתר התנועות החברתיות שפעלו בישראל מאז הפנתרים ועד היום.
כך קורה שהשנה, בחגיגות היובל לקיומם, הפכו המהפכנים השנואים לשעבר ליקירי הממסד. כמה מהם זכו במשך השנים לתעודות הוקרה שונות, ושולבו בגופים ציבוריים רבים. אברג'ל עצמו, למשל, הפך ברבות השנים ליו"ר של עמותות וארגונים רבים שעסקו במאבקים חברתיים. הוא אומר שעד היום הוא משתדל להגיע פיזית לכל הפגנה חברתית גדולה, בכל מקום בארץ, "מהנכים ועד האתיופים". זה לא קל, כי הוא כבר איש מבוגר וללא רכב פרטי, שמתגורר עד היום בשכירות בדירות של עמידר: דירתו בשכונת ארמון־הנציב בירושלים, ודירת זוגתו באשדוד. "במוסררה המחירים כבר יותר מדי יקרים בשביל אדם כמוני", הוא אומר. בעיניו המאבקים האלה הם תמצית קיומו והוא לא מוכן לוותר עליהם.
גם שכונת מוסררה דאגה להנציח את בניה המפורסמים. סמטה אחת בשכונה נקראת "סמטת הפנתרים השחורים", וסמטה אחרת נושאת את הכתובת "סמטת הלא נחמדים". בית הספר החרדי הישן שבו למדו ילדי מוסררה הפך לבית ספר פופולרי לצילום, שבו התקיימה לאחרונה גם תערוכה על פעילות הפנתרים. בשנת היובל הנוכחית התקיימו ועוד יתקיימו לא מעט כנסים המציינים ובוחנים את פעילותם. אחד מהם, הכנס שיזם יובל אלבשן במסגרת הקריה האקדמית אונו, נערך בבית הספר לצילום שבשכונה. אל הכנס הגיע גם ראש עיריית ירושלים, משה ליאון, שהדגיש בפני המתכנסים שהוא מזמין אותם לבקר בעירייה, "ואין שום בעיה שגם תדרכו על הדשא". אלבשן מספר שלפני כמה שנים ביקר במיאנמר, ונתקל בהפגנת מחאה חברתית: "קבוצה אחת של מפגינים משכה את תשומת הלב שלי עם שלט: We are not nice. עד כדי כך הגיעה ההשפעה של הפנתרים".
ומוסק מסכם ואומר: "לפני 50 שנה האפשרות שיבוא יום והפנתרים יקבלו יחס מחבק כזה הייתה ריאלית בערך כמו שמישהו יגיד לך היום שבעוד 50 שנה נוער הגבעות יקבלו פרסים ותעודות הוקרה מהממסד".
