אילו יכלה, לייזה פאנלים הייתה "כותבת רק לילדים"

לחגית ביליה, שמוכרת לכם יותר כבלוגרית האוכל לייזה פאנלים, אין מדיח כלים. התוצאה היא שכל מכשיר שהיא מפעילה במטבח – כמו המג'ימיקס שבו היא מכינה לי קפה קר – מציף את הכיור על גדותיו. אבל לה לא אכפת. "אני מתה על זה", היא מצהירה, "אני שמה לי מוזיקה במטבח ועושה כיף. אני כל כך נהנית מבישול, כשאני הולכת לשוק ויש איזו כרובית, חציל יפה או קישואים קטנים, אני מתה מזה. בא לי ישר לקחת אותם הביתה ולשחק איתם במטבח. מה שיבוא אחר כך, בשטיפת כלים, הוא לא שיקול בכלל".

גם בספר הילדים החדש שלה, "ספר מצחיק טעים", שראה אור לאחרונה, היה לה חשוב להעביר את ההנאה הזו מהמטבח. במרכז העלילה מילי ונח, שני ילדים מתוקים שעובדים בבית תמחוי ונהנים מכל רגע. הם שרים את התפריט, מגישים את המנות על גלגיליות, ובונים קשר עם האנשים שמגיעים לאכול בו.

"ארוחה זה לא רק כיף לאכול, כיף להיות שותפים בהכנה שלה. אני אומרת לילדים שלי בארוחות שישי: 'זה לא אני מבשלת לכם, אנחנו עושים הכול יחד'. חשוב לי להרגיש שלא רק אני טרחתי. הילדים עורכים שולחן, אחד מהם עוזר לי לחתוך סלטים. כשהבן שלי יהלי היה פה, הוא היה עובד איתי במטבח שעות, זה היה הזמן שלי ושלו".

יהלי, בנה הגדול של ביליה, בן 28, מתגורר היום באוסטרליה עם אשתו. בבית נותרו רויו (16), דניאל (15) ודריה (11). היא נשואה לגיא, והמשפחה גרה במרכז תל־אביב. עד שדריה נולדה, ג'נגלה ביליה בין הקריירה התובענית כמנהלת הקריאייטיב והפיתוח ב"נגה תקשורת" לבין הבית. אחרי הלידה היא החליטה שמיצתה את עבודתה כשכירה ושהגיע הזמן להתמסר לבית ולגידול הילדים.

בקורונה אנשים פתאום התמודדו עם המטבח, כאלה שלא היו בו מעולם. היו ימים שהיה לי מבול הודעות, והייתי צריכה להיות מאוד מדויקת ונגישה לכולם ולהחזיק להם את היד

שנתיים מאוחר יותר הרגישה ריקנות, ופתחה בלוג בשם "לייזה פאנלים" – שם שמייצג את הקונפליקט בין חיי הזוהר (ע"ש לייזה מינלי) לאלו של עקרת הבית. התגובות היו נלהבות, ובקצב מהיר יחסית הוא החל לצבור תאוצה. בבלוג היא מפרסמת מתכונים לאוכל ביתי וטעים, מוליכה צעד אחר צעד גם את המתקשים במטבח, ומלווה כל מתכון בסיפור קצר עם קצב ושפה ייחודיים שמתארים את חייה הטעימים והמשעשעים של עקרת הבית לייזה פאנלים, שחבויה בתוך ביליה.

"לא יודעת איך זה קורה אצלי בבית, אבל בערך בגיל 15 כל אחד מהבנים שלי בתורו שורף לי סיר חמין, באופן הבא: הם חוזרים ביום שישי מאוחר מבילוי לילי, הם מורעבים, ריח החמין מסחרר אותם, הם דולים מהסיר ביצים, תפּחי אדמה (הטעות במקור) ושעועית, ותמיד משאירים את הסיר ללא מכסה. כשאני קמה בבוקר אני מוצאת סיר חמין חרוך. הניצולות היחידות מספינת החמין השוקעת הן הביצים. שלושה בנים, שלושה סירי חמין חרוכים, לפני חודש בדיוק זה קרההתמודדו עם הבן הקטן שלי".

העובדה שהיית עקרת בית לא פגעה  לך בחדוות הבישול? לדוגמה, יש משהו בהכרח של בישול אינטנסיבי אחת לשבוע, לשבת, שלפעמים מוציא את החשק. את לא מזדהה עם זה?
"בכלל לא, בשבילי זו התכוונות, זו אהבה. אני שמה מוזיקה. עושה את השוק לשבת כבר ביום חמישי. לוקחת גם את גיא, כי הוא צריך לסחוב לי. אני כל כך נהנית מהדבר הזה, מהשבת".

במעוז החלות

בבלוג של ביליה תמצאו רק אוכל כשר. "אני אוהבת מסורת, אני חושבת שצריך לכבד אותה. ההורים שלי לא דתיים, אבל מאוד שמרו. ראיתי אותם צמים למשל, זה לא נראה לי זר, אלא יפה, אז אני צמה גם בעצמי. גם סעודות שבת זה לא משהו שבעטתי בו".

די שונה מהנוף התל־אביבי של היום.
"התל־אביבים החדשים גם אוהבים את זה. אני ותיקה, אבל אני חושבת שהרבה אוהבים מסורת. כשהילדים היו קטנים והייתי יוצאת איתם באופניים ביום כיפור, הייתי מתה. את יודעת איך זה, כאב ראש, חולשה. הייתי רואה את כל האמהות הצעירות ואומרת לעצמי 'אלה גם כן, שותות, מעשנות, לא אכפת להן', וזה לא נכון. עם השנים גיליתי שכל כך הרבה גם צמים, כל כך הרבה לא מוותרים על סעודת שישי.

"ואני רואה גם המון קרבה. אני לא מדברת על קיצוניים לכאן או לכאן, שזה תמיד כואב. פתאום היהדות, שהייתה מאוד קשוחה, הפכה ליותר גמישה. היא מחברת ומאפשרת. גם במוזיקה, בטלוויזיה, פתאום את נחשפת לאחר, ואת מבינה שכולנו אותו דבר".

כיום ביליה היא אחת מבלוגריות האוכל הבולטות בישראל, הישג לא מבוטל בתקופה שבה התחום חווה פריחה, לא מעט בזכות הרשתות החברתיות.

איך את מרגישה עם התחרות?
"אני קנאית. ברור. זה נראה לי הכי טבעי בעולם. קנאת סופרים תרבה חוכמה, וקנאת בלוגרים תרבה בישול. אני מסתכלת אצל אחרים ושואלת 'איך לא חשבתי על זה קודם?!' אבל אני באמת מאמינה שלכולם יש מקום. זו קנאה טובה. את לא יכולה להיות לבד, כי אחרת את בוואקום. אני תמיד אומרת לילדים שתחרות היא דבר נהדר. זה תחום שבו כולם סביבך מדהימים, זה מאתגר ומשפר ומשכלל אותך, וגם אותם זה משפר כי גם את מדהימה, וצריך לזכור את זה".

כשכתבתי את דמות השף אסף פאסון חשבתי על יונתן רושפלד. אני זוכרת שראיתי אותו במאסטר שף וחשבתי שהוא אדם איום. ואז ראיתי גם את אסף גרניט ושפים מחו"ל, ואמרתי שלשפים יש בעיה. הם ממש חולים על עצמם, ולא רואים אף אחד אחר

ביליה היא חברה טובה של בלוגרית האפייה קרן אגם, שבעצמה מתחזקת דף פעיל עם מאות אלפי עוקבים. אגם פתחה את הבלוג שלה בזכות ביליה, שלחצה עליה לנסות ואף פרסמה בשמה מתכון. אגם היא ממובילות טרנד אפיית החלות לשבת, שצבר תאוצה במהלך הסגרים האחרונים.

"אני בחיים לא אפיתי חלה", מתוודה ביליה, "לפני שנה מאסטר שף הזמינו אותי לאפות חלות עם הפיינליסטים. אמרתי להם: 'חבר'ה, בואו, בחיים לא הכנתי חלה'. חשבתי על זה שאם הייתי מתמודדת במאסטר שף, ואחת המשימות הייתה להכין חלה, אז הייתי מכינה, אבל לא הייתי יודעת לעשות את הקליעה. אני מסתכלת על נשים שקולעות. אלוהים, איך הן עושות את זה?"

מאוד מפתיע.
"אני גרה במעוז החלות של תל־אביב. דקה ממאפיית 'לחמים', דקה מ'המוציא לחם'. ואני הכי אוהבת את החלות של ויז'ניץ. אני נהנית מזה שאני מכינה לשבת את הכול, ואת החלות אני קונה כל פעם ממישהו אחר".

כתבת פעם שאת לא אוכלת בחוץ.
"אני אוכלת בחוץ לפעמים, אבל זה פחות טעים לי. לפעמים בא לי שיפנקו אותי, הבעיה היא שאני מאלה שאומרות 'אוי, הם היו צריכים להוסיף את זה'. אז אני לא באמת נהנית".

יש לא מעט אנשים שבזמן הקורונה, כשאי אפשר היה לאכול בחוץ, היו אבודים. הרגשת את זה בבלוג שלך?
"לדעתי העמודים שמתעסקים באפייה היו אלה שפרחו בעיקר. אנשים היו צריכים נחמה, ולחם ומאפים זו נחמה. תמיד אנשים מתעניינים יותר מה יש לקינוח, או איך לאפות שמרים. אף אחד לא רוצה באמת שתלמדי אותו לעשות חריימה. הרבה יותר מגניב לראות בורקס עם גבינה מאשר דג בתנור. בבלוג שלי למשל יש הכי הרבה כניסות למתכוני מאפים. המתכונים ללחם פצפצים, עוגת שוקולד מנצחת ועוגת בננות אוסטרלית קיבלו הכי הרבה כניסות.

"בתקופת הקורונה אנשים היו כל הזמן בבית עם הילדים שלהם, ואני הרגשתי שאני צריכה להיות איזו קצינת מטבח. היה לי מאוד חשוב להיות נגישה לכולם, לומר: 'חבר'ה זה לא סיפור, בואו איתי, תראו'. קיבלתי גם כל מיני שאלות בסיסיות – איך עושים פירה, איך מכינים אורז. אנשים פתאום התמודדו עם המטבח, כאלה שלא היו בו מעולם.  היו ימים שהיה לי מבול הודעות, והייתי צריכה להיות מאוד מדויקת ונגישה לכולם ולהחזיק להם את היד בעצמי. אין לי מישהו שמתַפעל את זה".

למה את לא לוקחת מישהו שיעזור לך בזה?
"כי זה לא אני, זה שקר. מה שכן, בגלל שנהיה לי עומס, אני עונה רק לשאלות ששואלים אותי על בישול. לא איפה קנית את הכפכפים, או בני כמה ההורים שלך. אבל כן – בקורונה היו כל כך הרבה שאלות שהרגשתי שעבדתי הכי קשה בתקופה הזו. ולצד כל זה, יצא לי בדיוק ספר הבישול השלישי, אז בכלל היה טירוף".

אני קנאית. ברור. זה נראה לי הכי טבעי בעולם. קנאת סופרים תרבה חוכמה, וקנאת בלוגרים תרבה בישול. אני מסתכלת אצל אחרים ושואלת 'איך לא חשבתי על זה קודם?!' אבל אני באמת מאמינה שלכולם יש מקום

למרות ההצלחה והסיפוק הרב שהיא שואבת הן מהבישול והן מהכתיבה, ביליה לא מתחייבת לגבי ההמשך. "אני לא יודעת כמה זמן אני אחזיק בזה, אני רואה עכשיו שהילדים גדלים והדינמיקה משתנה, אז אני לא יודעת לומר מה יהיה. עכשיו זה נכון לי. אני לא באה ממקום מקצועי, אני לא אומרת 'נבשל לבלוג'. מה שיש לי בראש זה שאני רוצה לבשל לבית, שיהיה צהריים לילדים, ועל הדרך אני מעלה לסטורי. הרבה פעמים אני מעלה את מה שאני מכינה, ואנשים מבקשים ממני מתכון, ואני אומרת – לא תמיד אני צריכה לפרק את זה ולפרט, אני נותנת השראה".

מה את הכי אוהבת להכין?
"אין דבר כזה, כל פעם זה משתנה אצלי, אני מאוד אוהבת ללהטט עם ירקות, אבל אני גם אוהבת לאפות ולמלא ולקצוץ ולערבב – אוהבת מאוד את המטבח. הוא מרגיע ומרגש אותי, הוא מסעיר ומחדש לי. אני אוהבת להכין משהו שאף פעם לא הכנתי או להכין משהו שיושב לי בראש, ולהצליח. הכי אני אוהבת כשהילדים מבקשים ממני סלט. זה הכי משמח אותי".

דחיפה מאהרוני

למרות ההגשה היפה וצילומי האוכל המגרים שלה, ביליה מחשיבה את עצמה כבחורה חסרת טעם. "הטעם שלי הוא בחוסר טעם. יש לי אינטואיציה. אני מבינה מה זה צילום טעים, לא מה זה צילום אסתטי. אני לא אצלְחֵת, אני אוהבת סירים. אני מבינה מה זה מטבח שמזמין אותי, לא מה זה מטבח יפה. יש הבדל. המטבח שלי לא יפה, הוא מזמין. הוא אומר לך 'את יכולה להיכנס, להרגיש בבית, לשטוף כלים אם בא לך'.

"גם לק ותכשיטים אני לא יכולה לשים, זה מגעיל אותי. נשים שמבשלות עם ציפורניים, מה זה? אני לא יכולה שיהיה עליי משהו. אני מאוד נוגעת באוכל, וחייבת שיהיה נקי ושידעו שזה נקי. ככה הייתי רוצה שיבשלו לי. זה מזכיר לי, היום הייתי בפגישה, ואיזו מנכ"לית רצינית אמרה לי 'אני רוצה לגעת לך בידיים'. אמרתי לה, 'מה?!', אז היא ענתה: 'אני כל כך אוהבת את תנועות הידיים שלך'".

בריאיון לפני כמה שנים לעיתון זה, סיפרה ביליה על סירוב שקיבלה מהוצאה לאור על ספר ילדים שכתבה. "זה היה ספר עלילתי, וסירבו לי בשתי הוצאות, וזה ממש ביאס אותי ועזבתי אותו. במקום לתקן ולדייק, שחררתי אותו. יש דברים שלא נועדו לצאת".

האהבה לכתיבה תמיד הייתה שם?
"הניצוץ שהדליק את האהבה שלי לכתיבה היה הספר 'הילד הזה הוא אני' שיצא כשהייתי בת עשר. הערצתי את יהודה אטלס, הכתיבה שלו סחפה אותי. ההומור, הכנות, כל כך הזדהיתי עם הילד שבספר, שמיד ישבתי וכתבתי גם ספר. קראתי לו בשם הנורא מקורי 'והילדה הזו היא אני'. אהבתי לפרסם בעיתון בית הספר שירים וסיפורים קצרים. בכיתה ה' הופעתי מול קהל רב עם שיר לשלום עם מצרים. גם בצופים, כשהייתי מדריכה, אהבתי להמציא שירים וללמד את החניכות שלי. הכי הפתיע אותי שאחרי שנים שאני כבר לא בצופים, השירים שהמצאתי ממשיכים לככב בשבט שלי. זו הצלחה בעיניי. מבחינה רשמית, אחרי הצבא למדתי קולנוע ושם למדתי איך לספר סיפור, איך לבנות דמות".

לא יודעת איך זה קורה אצלי בבית, אבל בערך בגיל 15, כל אחד מהבנים שלי בתורו שורף לי סיר חמין, באופן הבא: הם חוזרים ביום שישי מאוחר מבילוי לילי, ריח החמין מסחרר אותם, הם דולים מהסיר ביצים, תפוחי אדמה ושעועית, ומשאירים את הסיר ללא מכסה

ספרי לנו על הספר החדש.
"בניתי אותו בתהליך. כשהילדים היו קטנים, הייתי קוראת להם וממציאה בשבילם סיפורים לפני השינה, ואחד הדברים שאני אוהבת בסיפורים ובחיים הוא אנשים שעושים דרך, שמתחילים במקום מסוים ומסיימים במקום אחר. אנשים זה לא דבר שטוח. אחד הבנים שלי אמר לי פעם שיש איזה ילד ממש רע בכיתה. אמרתי לו שאין דבר כזה ילד רע. אין. יש לו סיבות, והוא יכול פתאום להיות החבר הכי טוב שלך. חשוב לי ללמד את הילדים שלי שאין חד־ממדיות. דרך השף אסף פאסון (גיבור הספר, אב"פ) רציתי להראות מישהו כזה נרקיסיסט, שכל מה שמעניין אותו זה עצמו, שלא רואה אף אחד, כולל את אמא שלו, והוא עובר איזה משהו שמאלץ אותו לראות יותר. ונראה לי שגם בסיפור ילדים הכי פשוט אפשר לספר את זה בלי לצאת דידקטי".

היו לך בראש שפים מסוימים? לא פחדת לקרוא לו אסף?
"אני חשבתי יותר על יונתן רושפלד. אני זוכרת שראיתי אותו במאסטר שף וחשבתי שהוא אדם איום. יכול להיות שבחיים הוא בנאדם מקסים, אני לא מכירה אותו. אבל המהות שלו בתוכנית והאופן שבו הוא היה נכנס באנשים, כאבו לי. ואולי אמרו לו בתוכנית 'תדבר, אתה בתפקיד הרשע'. אבל היה בו משהו קטן, זדוני ורואה רק את עצמו.

"ארז קומרובסקי גר פה ברחוב שלי. אני רואה אותו מטייל עם הכלבים שלו המון, ואני חוששת להגיד לו שלום. ואז ראיתי גם את אסף גרניט ושפים מחו"ל, ואמרתי  -לשפים יש בעיה. הם ממש חולים על עצמם, ולא רואים אף אחד חוץ מזה. וככה בניתי את אסף פאסון. שזה איזשהו משחק עם אסף אסון, עשה פאסון. ישב לי טוב ולא נכנסתי לפוליטיקות.

"מצד שני, ישראל אהרוני הוא איש חמוד. הוא תמיד ידבר איתך, ישאל לשלומך. הוא גם הראשון שגילה אותי. הייתי כותבת בפייסבוק את השטויות שלי, והיה לו ריאיון ב'לאשה' וביקשו ממנו המלצה לבלוג. ואז הוא אמר שיש איזו בלוגרית שממש מצחיקה אותו, ומבשלת טעים. ואני בכלל לא ידעתי שהוא עוקב אחריי. וברגע שהוא כתב את זה פתאום נהיה עוד בוסט, הוא נתן לי רוח גבית מאוד חזקה. הוא אדם מתוק ומפרגן".

כמנהלת הקריאייטיב והפיתוח ב"נגה תקשורת" במשך 12 שנה, ביליה כתבה ויצרה סדרות ילדים רבות. "אם הייתי יכולה הייתי כותבת רק לילדים. הכי כיף. ילדים מחזירים לך אהבה, מעריכים את מה שאת עושה. הם לא ביקורתיים. נגיד בספר 'קל קל קל' (ספר הבישול השלישי שלה, אב"פ) יש פרק לילדים, עם בדיחות קרש חיתוך לילדים. אני מקבלת עליו תגובות מילדים, שמקליטים את עצמם. אין דבר שיכול להחליף ילד מתגלגל מצחוק".

רגע לפני סיום הריאיון היא מייעצת לי להביא כמה שיותר ילדים – וליהנות מהם. "אם הייתי צעירה יותר כשהכרתי את גיא היו לי איזה שבעה ילדים, למרות שלא היה לי כסף לתת להם", היא צוחקת, "אין לי מה להשאיר להם חוץ ממתכונים".