בתוך החברה החרדית, צביקי פליישמן ורחלי גוטליב־רושגולד כבר מזמן לא אנונימיים, אבל אחרי שהופיעו בתחקיר של אילנה דיין על מעלליו של יהודה משי־זהב, הפכו השניים להיות ידועים גם בציבור הכללי. רבים תהו מנין בא האומץ של שני צעירים מהמגזר לחשוף את מעשיו של איש ציבור מקושר ומוכר כל כך, ומי נותן להם רוח גבית לפעול בתוך חברה שמרנית כל כך. "אם רק היית יודעת אילו אנשים לקחתי ברכב ומול אילו רבנים ישבתי", מגלה רחלי, "רבנים מהשורה הראשונה. אני לא יכולה לומר שמות כי הם לא מעוניינים שנגיד, אבל כשאנחנו צריכים עזרה, בסופו של דבר אנחנו מקבלים אותה".
הכול התחיל בתחילת שנת 2015. הפעילה החברתית אביגיל היילברון פרסמה בפייסבוק פוסט בנושא הטרדות מיניות במגזר החרדי, בעקבותיו התחילו להגיע אליה פניות של נפגעים. היילברון פתחה עמוד פייסבוק תחת השם "לא תשתוק" יחד עם יעקב מתן שאף העניק לעמוד את שמו. אליהם הצטרפו צביקי ורחלי ויחד הם ניהלו את העמוד במשך מספר שנים. בהמשך צביקי ורחלי נטלו את הובלתו. תחילה שימש הדף מעין תא וידויים, ואליו הגיעו עדויות של גולשים על הפגיעות המיניות שעברו. אך ככל שנקפו השנים הוא התפתח והפך לארגון שכיום פועל תחת עמותת מגן, העוסקת בכל הקשור לפגיעות מיניות בחברה הדתית והחרדית – עמותה הנתמכת על ידי תרומות, והשניים מכהנים כסמנכ"לים שלה.
"יש ארגונים מערכתיים, אבל אנחנו סוג של ארגון גרילה", מצהיר צביקי. "אנחנו לא רואים בעיניים", מצטרפת רחלי, "יש ארגונים שבאים בשמונה בבוקר, פותחים את האור והמזגן ובארבע מפילים את העט. אנחנו משוגעים, ואני אומרת את זה בגאווה".
כמה משוגעים? צביקי מתאר התנהלות שלא תבייש אף משרד חקירות מכובד. "לא פעם מצאתי את עצמי יושב בלילות משמונה בערב עד חמש בבוקר לחכות למישהו".
באמצע השיחה שלנו, בזמן אמת, אני מקבלת הצצה קטנה לעבודתם המשותפת, כאשר רחלי מקבלת שיחה עם דיווח על מקרה של אדם המוכר להם מפגיעות אחרות. "איך ידעתי שזה הוא", קורא צביקי, "איזה חושים יש לי".
"מאז שחברנו לעמותה הפכנו להיות הרבה יותר מסודרים", מסבירה רחלי, "יש לנו תוכנה שהיא כמו עץ שנבנה סביב כל פוגע. ברגע שנכנסים למערכת יש לנו כבר את כל המסמכים שלו, ואם הוא רשום גם על מקרים אחרים, הם יעלו. המקרה שצביקי מדבר עליו אירע עוד לפני שהתחלנו עם התוכנה, ולכן התיעוד פה כל כך חשוב".
רחלי: "היום כשמישהו עובר פגיעה מינית יש לו כתובת מאוד ברורה. אנחנו ממש הדור שעושה את השינוי, ביצענו פניית פרסה מחברה שותקת לחברה מדברת"
התחקיר שהתפרסם על יהודה משי־זהב, כמו גם המשך השתלשלותו הטרגית, העלה שאלות רבות בעניין האופן שבו יכול אדם להסתובב במשך שנים בתוך הקהילה כאשר רבים לא יודעים על מעשיו.
מבחינה סטטיסטית, אתם יודעים לומר אם במגזר החרדי יש יותר פגיעות מיניות מאשר במגזר הכללי?
צביקי: "יש מחקרים שמדברים על זה שיש יותר, יש גם מחקרים שטוענים אחרת. ההסבר קשור במנגנון החברתי ובהגנה שמתאפשרת לפוגע. אם בציבור הכללי פדופיל לא יכול לפעול שלושים שנה בלי שמישהו ידע, בציבור החרדי הוא כן".
כלומר, זה לא שיש יותר פוגעים, אלא שכל פוגע צובר יותר קורבנות?
"בדיוק. יש יותר נפגעים".
רחלי: "פדופיל שפוגע בתל־אביב החילונית, אחרי עשרים ילדים הוא ייעצר. אנשים לא חושבים על הפרנסה שלו ועל הילדים שלו, לא חושבים על כך שזה חילול השם, לא חושבים על זה שזה לשון הרע או 'מויסר'. פדופיל שפועל במודיעין־עילית יפגע ב־150 ילדים ורק אז הוא ייעצר. בגלל שיש כל כך הרבה ילדים שמסתובבים בלי השגחה צמודה, בגלל שהילד בן השמונה שומר על הילד בן השלוש. ברגע שיודעים על מישהו דואגים אולי שהפגיעה תיפסק, אבל לא מבינים את המשמעות העמוקה – שחייבים לשים אותו מאחורי סורג ובריח, שאין תקנה אחרת לפדופילים".
רבים תהו על התזמון של יציאת התחקיר על יהודה משי־זהב, תחילה בעיתון הארץ ובהמשך בתוכנית עובדה, כל זה פחות משבועיים לאחר שפורסם על ההחלטה להעניק לו את פרס ישראל. "אני יודעת עליו כבר מ־2017", אומרת רחלי, "פנו אליי נפגעים וסיפרו שפגע בהם".
אז למה לא דיווחתם כבר אז?
"כי אנחנו לא עושים שיימינג. גם עכשיו אני יכולה להגיד לך שיש לנו אנשים שהם פצצות מתקתקות. אנשים ידועים בחברה החרדית שאנחנו יודעים שפגעו מינית, חשוב להבין שכשנפגע מגיע אלינו עם מידע על פגיעה גם אם מדובר באדם מוכר או חשוב, קודם כול אנחנו כאן עבור המפגע, ואם כרגע מה שחשוב לתהליך האישי שלו זה לעבור טיפול קודם או שהוא זקוק רק להקשבה זה מה שנעשה, גם אם הטיפול המשטרתי יתעכב או לא יתרחש, וגם אם לא יתפרסם לעולם.לפעמים לאחר תהליך טיפולי הנפגע אוזר אומץ ובשל להגיש תלונה או לצאת לתקשורת, וגם אז אנחנו תומכים בו ככל שנדרש".
"לא דיווחנו גם כי הם מאמינים בנו", מוסיף צביקי, "הם יודעים שאנחנו נטולי אינטרסים ולעולם לא נעשה שום דבר שמנוגד לרצונות שלהם. לעולם לא נטייח או נהיה כנועים לאיזשהו לחץ".
את הפסיכולוגיה שעומדת מאחורי התודעה של הנפגעים רחלי מתארת כך: "כשנשים חרדיות הולכות לגן המשחקים עם הילדים, הן לא מדברות על הפגיעות המיניות שהן או הבעלים שלהן עברו. זה לא נושא שהוא בשיח. אני זוכרת שהיה לנו מקרה של רב בתלמוד תורה שפגע. פנתה אלינו אמא מבית מספר 32, ואמא אחרת מבית מספר 34 באותו רחוב. ברור לנו שהן מכירות זו את זו, אבל הן לא דיברו על זה. ככה נוצר מצב שכל נפגע בטוח שהוא היחיד שנפגע.
הסיפור של משי־זהב, אומרים השניים, התחיל הרבה לפני ההכרזה על פרס ישראל, אבל לפני כן לא היו נפגעים שהיו מוכנים לדבר על זה. צביקי: "בהתחלה היו לי כל מיני חלקי מידע על משי־זהב מיד שנייה ושלישית, ברמה של טיפים, אבל אף אחד לא דיבר איתנו ואמר 'יהודה משי־זהב פגע בי'. לפני כמה חודשים התקשרה אליי שירה אלק מהארץ ושאלה אותי מה אנחנו יודעים על משי־זהב. אמרתי לה שאנחנו יודעים שהוא פוגע, ושאני יודע שאם אעזוב את כל עיסוקיי ואתעמק בדבר הזה אצליח, אבל אם היא עוזרת לי פה ואנחנו עושים את זה יחד יש יותר סיכוי שנגיע למשהו. עבדנו על זה הרבה מאוד זמן, טלפונים ופגישות, ירינו לכל הכיוונים עד שבסוף היא הגיעה לנפגע אחד ואני הגעתי לנפגע. נפתח איזשהו פרץ, הגענו לעדויות, וכשהוא קיבל את ההודעה על פרס ישראל אני זוכר שהנפגעים דיברו ואמרו שקשה להם לראות את זה. אבל לא חשבנו להוציא את התחקיר בזמן שהוא יצא, פשוט מהצד העיתונאי היה איזשהו לחץ, הבנו שעוד גופי תקשורת עובדים על הנושא והם רצו לקבל בלעדיות. זה לא קשור לפרס ישראל בשום דרך".
180 מעלות
צביקי, בן 31, פסיכולוג בהכשרתו, הוא גרוש ואב לשני ילדים. הוא חב"דניק שגדל בקריית־מלאכי ולעת בגרותו יצא לשליחות בעולם. הוא למד לרבנות, ולאחר מגורים של שנה בניו־יורק שב לארץ. כיום הוא מתגורר בירושלים. רחלי בת 34, גרושה ואם לשלושה, מתגוררת בבית־נקופה, אחות במקצועה עם תואר שני במגדר. היא גדלה בשכונת הר־נוף הירושלמית למשפחה מחסידות גור.
מהרגע שחברו לעמותת מגן, צביקי נטל על עצמו את החלק של החקירות. "אני מקבל כל מיני מקרים חדשים, חלקם חצי מפוענחים או כאלה שהגיעו למשטרה ולא קרה איתם דבר".
רחלי: "אפילו רבנים מאוד חזקים, מתתי־הקהילות הכי שמרניות, משתפים איתנו פעולה ושמחים שיש מי שעושה להם את העבודה. יש לנו תמיכה רחבה הרבה יותר משאפשר לדמיין"
מבחינתו, מטרת הארגון היא קודם כול להעלות את המודעות: "אם דיברנו על זה שהמנגנון הקהילתי גורם לפוגע לפגוע יותר, גם בצד השני הנפגע נפגע יותר. הוא יודע שהוא צריך לשתוק, הוא חושב שהוא עשה משהו רע, הוא מרגיש אשמה מאוד גדולה. מישהו נגע לו באיברים המוצנעים והוא שיתף פעולה, אולי הוא גם נהנה מזה, אולי הוא אפילו הגיע לסיפוק מיני ולכן הוא מרגיש הרבה אשמה. חשבנו שהמודעות היא בעצם המפתח לשינוי, להבין מה זה פגיעות מיניות ואיך מתעסקים איתן. זה היה הטיקט שלנו עד היום. אבל כיום המצב אחרת לגמרי. הוא התהפך ב־180 מעלות. אני לא חשבתי שזה יגיע לכאלה רמות. באמת עשינו שינוי בעולם החרדי, גם במגזרים הכי קיצוניים".
רחלי: "אם פעם הכתובות היו מאוד מתחת לפני השטח והיית צריך מאוד להתאמץ בשביל למצוא, היום – כמו שיש כתובת לחולי סרטן, כשמישהו עובר פגיעה מינית יש לו כתובת מאוד ברורה. אנחנו ממש הדור שעושה את השינוי, ביצענו פניית פרסה מחברה שמאוד שתקה סביב הנושאים האלה לחברה שמדברת עליהם".
ואפשר להניח שהשינוי הזה לא עבר לכם כל כך בשקט?
"יש יותר דיבור כזה מאשר מה שקיים באמת. כלומר, רבים מתארים לעצמם שאנחנו נתונים לאיומים ולהפחדות, אבל אני באופן אישי נתקלת רק בשמחה שאנחנו עומדים בחזית. אפילו רבנים מאוד חזקים במגזר החרדי, שמגיעים מתתי־הקהילות הכי שמרניות, משתפים איתנו פעולה ושמחים שיש מי שעושה להם את העבודה שהם לא יכולים לעשות. יש לנו תמיכה רחבה הרבה יותר ממה שאפשר לדמיין".
צביקי: "גם במהלך התחקיר על משי־זהב אנשים אמרו לי 'תיזהר על החיים שלך, הוא בן אדם אלים', אמרתי להם שאני לא מפחד. אין ארגון שעושה את מה שאנחנו עושים, גם בציבור הכללי, אגב".
רחלי: "אם היית יודעת אילו משפחות מתוך מאה שערים, דוברות יידיש בלבד, נעזרות בנו. צביקי יותר בתחום של החקירות, אני פחות בקטע הזה, אבל אם בשתיים בלילה נפגעת החליטה שהיא כן רוצה להתלונן וזה תיק מאוד רגיש, אז בשתיים בלילה התקשרתי ואמרתי 'היא מוכנה' ובאותו רגע הגיעה חוקרת. בדרך כלל החקירות נעשות בתחנת המשטרה, ופה הגיעה חוקרת איתי לסלון הבית שלה והקלטתי את העדות בסלולרי שלי".
כמו במקרה של משי־זהב, לעיתים הפגיעות מגיעות מצד דמויות נערצות על הקורבן – רבנים גדולים, מורים ומחנכים.
מן הסתם עולה השאלה איך יכול להיות שאדם צדיק כל כך חוטא באופן אפל כל כך.
צביקי: "זו שאלה קצת מיתממת. כמו לשאול איך הדתיים גונבים. הפוגעים יכולים להיות אנשים פשוטים וגם אנשים שיש להם כוח, ואם יש להם יותר כוח נוח להם יותר לפגוע ולתת דרור לרגשות החולניים שלהם. בוודאי שיש משבר ותחושה של בגידה. כשילד נפגע על ידי המורה שלו, המבוגר הזה שפוגע בו בעצם מייצג את א־לוקים. אחרי שכל הזמן אומרים לך 'תכבד את המבוגרים', פתאום האיש עם הזקן הלבן פוגע בך, ברור שיש פה פגיעה יותר עמוקה, לא רק פגיעה, אלא גם סתירה קיומית".
רחלי: "זאת הזדמנות מצוינת לדבר על זה רגע. בכל פעם שמתגלה אדם מפורסם שפגע, אנשים מזדעזעים, אבל כאשר סבא פוגע בנכדה שלו לא פותחים עם זה מהדורות, למרות שהייתי מאוד שמחה אם זה היה קורה. כשאדם כמו יהודה משי־זהב נתפס, זאת הזדמנות לדבר על כך שרוב הפגיעות המיניות לא מגיעות מצד איזושהי מפלצת אפלה שמגיחה מאיזו סמטה חשוכה בשעה שתיים בלילה. ב־80 אחוז מהמקרים הפגיעות באות מצד מישהו שמוכר לך כילד, מישהו שהוא לא סתם שטן, אלא יכול גם להיראות מאוד נחמד ומאוד טוב.
בין קירות הבית
חלק מהמקרים הללו צפים דווקא בחוגי הבית שרחלי מעבירה. "קורה שם דבר מדהים", היא מדווחת, "הרבה פעמים אנשים מפנימים מול עיניי שהם עברו פגיעה מינית. לא מזמן העברתי חוג בית בבית־שמש, הסברתי להם שהילדים שנפגעים הם לא בהכרח מוזנחים. זו הרבה פעמים יכולה להיות הילדה הכי מושקעת, זו שנשלחת כל בוקר לבית הספר הפרטי ועומדת מתחת לבית ומחכה להסעה, ואמא שלה למעלה בקומה הרביעית מכינה סנדוויצ'ים, ולא עובר שם נהג משאית ערבי, עובר שם האבא של החברה הכי טובה שלה. כל בוקר הוא חוזר מהתפילה, וכל בוקר הוא אומר לה 'הי מתוקה, מה שלומך'. היא עונה לו בשיא הרוגע, הרי הוא אבא של החברה שלה, הם אוכלים יחד ארוחות שבת.
"ככה נוצר ביניהם קשר, ויום אחד הוא עובר ואומר לה 'הייתי בסופר והבאתי לך שוקולד כי את כזאת מתוקה ואני יודע מהבת שלי שאת אוהבת את זה'. נוצר שם איזשהו קשר, ותוך כדי טיפוח מערכת היחסים הזאת מתרחשת פגיעה. ברגע שהיא מתרחשת הוא כבר השיג שליטה מלאה על הילדה. היא תפחד לספר לאמא שלה, היא תרגיש אשמה ולא צנועה, היא תרגיש שזה לשון הרע, הרי הוא אבא של חברה שלה.
"אני מספרת את הסיפור הזה, ומולי מישהי אומרת 'זה קרה לי'. והיא ממשיכה ומספרת על שכן שאמר לה 'יש ממך ריח של פיפי, את לא רוצה ללכת ככה לבית הספר, בואי אני אעזור לך', ואז הוא פגע בה".
לא במקרה הגיעו השניים דווקא לתחום הזה. רחלי עברה פגיעה מינית בילדותה. "בזמן אמת לא היה לי שמץ של מושג שקוראים לזה פגיעה מינית, הייתי בת תשע והייתי בטוחה שזה קרה רק לי בעולם הזה. הפגיעה הייתה מצד אדם מוכר למשפחה, והיא לא טופלה כמו שצריך. לא כי ההורים שלי לא רצו לטפל בעניין, אלא כי הם בעצמם לא ידעו איך מטפלים בנושא הזה, והם התייעצו עם אנשים שגם הם לא ידעו איך מטפלים בו".
וביקשו ממך להסתיר?
"לא היו צריכים לבקש, היה ברור שאני לא מדברת על זה עם אף אחד. היום אני מרגישה שאני עושה שליחות לא רק עם הילדה הפנימית שבי שנפגעה, אלא גם עם אמא שלי, שהייתה מלאת רגשות אשם, ולשמחתי, בעקבות הפעילות שלי סגרנו מעגל ויכולנו לדבר על זה. הסברתי לה שאין בי כל כעס או האשמה. אני מבינה שזה היה מחוסר ידע. היום אמא שנולד לה ילד הולכת לטיפול בטיפת חלב, מזמינים אותה לקורס של עזרה ראשונה שתדע מה לעשות אם הילד שלה נחנק. אף אחד לא מדבר באופן רשמי עם הורים ומסביר איך לטפל אם הילד שלהם מספר על פגיעה".
צביקי: "שילמתי על זה מחירים רגשיים, נפשיים ומשפחתיים. ועדיין אני מרגיש שכל יום שאני עושה את זה יש לי זכות עצומה"
צביקי נחשף לנושא כשהיה מדריך בישיבה בברוקלין. "היו שם נערים שנפלטו מכל מיני מסגרות, והתרחשה שם פגיעה מינית של המנהל בנערים. היה איזה ארגון שלמעשה נלחם למען הילדים האלה, ובשבילי זה היה מאוד חדש. כשהגעתי לארץ נכנסה בי רוח אקטיביסטית, וכל הזמן חשבתי למה אין דבר כזה בישראל, למה לא נלחמים".
המקרים שמגיעים לפתחם יכולים להיות פגיעות מצד אנשים מפורסמים או אנונימיים לגמרי, והשניים מתעקשים שלכולם הם מתייחסים באותה רמה של רצינות. "יש איזשהו סיפור מאוד גדול שנמצא תחת צו איסור פרסום. בסיפור הזה לקחתי כמה צעדים קדימה. פתחתי בעצמי את התיק במשטרה כי לא היו נפגעות שהעזו, עשיתי את זה על פי עדות שמיעה, ולקחתי סיכון גדול. הלכתי רחוק ורק בזכות זה נעצרה פוגעת. היא הולכת לרצות כמה שנים טובות בכלא, ואני מקווה שבקרוב יוסר הצו ואוכל לתת יותר פרטים".
בכלל, הם מודים, פגיעות על ידי אישה הן נדירות יותר, אבל לאחרונה יש יותר לגיטימציה להתוודות עליהן, כפי שקרה למשל במקרה של מלכה לייפר, מנהלת בית ספר חרדי במלבורן שהוסגרה לבסוף לשלטונות האוסטרליים.
"אם לא אנחנו, האישה הזאת עדיין הייתה יושבת בעמנואל בבית שלה ושותה כוס קפה", מבהירה רחלי. "ישבתי בשגרירות אוסטרליה, וביקשו ממני שנעשה כל מה שאנחנו יכולים. דיברתי על זה עם כל מיני עסקנים והם אמרו לי 'נשמה, התיק הזה גמור, אין מה לעשות בו'. לקחנו חוקרים פרטיים בעשרות אלפי דולרים, ואם לא האמונה העיקשת שלנו בצדקת הדרך היא הייתה נשארת כאן בשלווה. לייפר הרי שוחררה בטענה שהיא פטורה מלעמוד לדין, בגלל חוות דעת שטענה שהיא לא כשירה נפשית. בדרך כלל אנשים כאלה נמצאים במחלקות סגורות. הרי במקרי רצח שולחים אנשים לבדיקה פסיכיאטרית, ולרוב הם כשירים לעמוד לדין. רק במקרים מאוד קיצוניים, כאשר מוכח שהם פסיכוטיים לחלוטין, מאושרת אי־כשירות. הבאנו למשטרה חומרים שמראים שהיא חותמת על שיקים, משלמת חשבונות בדואר, נוסעת באוטובוס, חיה חיים חופשיים, הוכחנו להם שהיא סופר־כשירה לעמוד לדין.
"יש פה אמירה שהיא לא רק כלפי מלכה לייפר, אלא כלפי כל המשת"פים שיושבים בעמדות כוח. והאמירה היא שזה נגמר, יש כאן גוף שלא נותן הנחות יותר. לא משנה מי אתה ובאיזו עמדת כוח אתה, גם אם אתה פוגע וגם אם אתה עוזר לפוגע, אין לך מקום יותר פה".
לצערם, לא אחת הם נאלצים לבצע את עבודת המשטרה במקום המשטרה עצמה.
"הגיע לארץ מחו"ל גוי שברח לכאן והתגייר", נזכר צביקי. "הוא נצמד לאיזו משפחה ופגע בילדה בת החמש שלהם ובעוד שתי ילדות. הוא ישב פה בארץ 19 שנה, עבריין נמלט שנמצא ברשימת 50 האנשים הכי מבוקשים בעולם. משטרת מודיעין עילית שלחה לו זימון לחקירה, כאילו שהוא איזה מעלים מס, ואחרי שעשינו מעקבים מה מתברר? שהוא עבר אירוע בריאותי ונמצא בהוסטל של הביטוח הלאומי. כלומר – למדינה חסרה היכולת לזהות שיש אצלה בן אדם שמצד אחד היא משלמת עליו כל חודש עשרות אלפי שקלים על שיקום, ומצד שני הוא מבוקש. הצלחתי להגיע לאיזשהו מידע עליו וממש עשינו לו 'כיפה אדומה'. חיכינו לו עד שיצא, וכשהוא הגיע התקשרנו למשטרה. זה משהו שהמשטרה הייתה יכולה לעשות ביום עבודה אחד".
המחיר הנלווה
אבל בצד העבודה הם חווים גם לא מעט תסכול. "ברור שלראות במשך חמש שנים את יהודה משי־זהב מתראיין וחוגג מעל כל במה אפשרית ולדעת שהוא אדם רע שהרס את החיים להמון אנשים זה מתסכל", מודה צביקי, "יש עוד אנשים שאנחנו יודעים שהם פוגעים ברמה קיצונית. אנשים סדיסטים ממש, ואי אפשר לגעת בהם. מכל כיוון שלא תבוא אתה נתקל בחומה. או שאנשים לא רוצים לדבר, או שהם עשו כל מיני אופרציות כדי שיגנו עליהם בצורה כזאת או אחרת".
ולמה בעצם לא לעשות שיימינג?
רחלי: "כי אנחנו לא פועלים נגד החוק. מפחיד אותי לחיות בעולם שבו לא ישמרו על החוק. מה יקרה אם נאשים סתם אנשים? אנחנו לא רוצים להגיע למקומות האלה".
יש אנשים שמנסים להשתמש בכם לרעה?
צביקי: "כן. אנחנו חווים מקרים של ניצול לרעה, בהחלט. כמו שהמשטרה חווה, אגב".
רחלי: "אבל לא הרבה. ברוך השם אנחנו גם יודעים איך לזהות את זה".
צביקי: "לכל תיק יש כמה חוות דעת, והוא עובר תהליך מאוד יסודי. אנחנו מאוד מרוצים משיטת הפעולה שלנו, והמקצועיות שלנו היא טוטאלית".
עד היום הצליחו בארגון "לא תשתוק" להעמיד עשרות פוגעים לדין, ובאמתחתם מידע שמכיל דיווחים על אלפי פוגעים. "הרבה נפגעים מתקשרים אלינו לא בשביל לעשות קלוז'ר פלילי או משפטי", מבהיר צביקי, "אלא כדי לקבל טיפול".
רחלי: "בסוף, הכול מתחיל ממודעות. צריך להבין שלדבר על פגיעות מיניות זה לא לדבר על מיניות, זה לדבר על מניעת אלימות. יש אלימות פיזית, יש אלימות רגשית, יש אלימות כלכלית ויש אלימות מינית. זה לדבר על 'ובערת הרע מקרבך', על פיקוח נפש, על ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. אנחנו חתומים על מהפכה, לא פחות. בעוד חמישים שנה ינעצו את הקיסם עלינו כמי שחוללו את השינוי. להגיד לך שהכול קורה באופן מושלם? לא. הלוואי שהייתי יכולה לפרסם פשקווילים על לוחות המודעות עם כל השמות, אבל זה נורא מסוכן. גם לפני כתבה שיוצאת בעיתון מצליבים מידע, ובדרך כלל יש בה כמה נפגעים, לא רק אחד".
מה אתם חושבים על חוק ההתיישנות?
צביקי: "הוא צריך בחינה מחדש. במדינת ניו־יורק החליטו בשנת 2020 שלא תהיה התיישנות על תביעות אזרחיות נגד פוגעים מינית. אני לא חושב שזה הפתרון, אבל אני כן חושב שזה חוק מיושן שצריך לבחון אותו מחדש, במיוחד אחרי המקרה של משי־זהב. אם לא היו מגיעות למשטרה תלונות שלא עברה עליהן התיישנות, הוא יכול היה לצאת מזה שוב שמח וטוב לב ולחזור לביתו".
רחלי: "צריך גם להבין שאנשי ציבור פוגעים בעזרת הכוח שהם צוברים. בעזרתו הם מגיעים לנפגעים. אני חושבת שהחוק הזה צריך להתבטל. אני בטוחה שזה יביא הרבה אתגרים, להוכיח דברים שקרו לפני הרבה מאוד שנים, אבל בעבירות מין אני לא רואה שום טעם בהתיישנות".
בשנים הראשונות הם עבדו בהתנדבות. כיום הם מקבלים סכום סמלי בלבד, שלא משתווה לכמות הזמן שהם משקיעים, ודאי שלא למחיר הנפשי שהם משלמים.
"שילמתי על זה מחירים רגשיים, נפשיים ומשפחתיים", מודה צביקי, "אבל זה כאין וכאפס. אני מרגיש שכל יום שאני עושה את זה יש לי זכות עצומה. ברמה הכי פשוטה זה להציל חיים של אנשים. אני גאה לשלם את המחירים האלה".
"אני מטופלת על ידי פסיכולוגית", מגלה רחלי, "אני מסתובבת בעולם בלי תמימות, ומקנאה באנשים שיש להם אותה. צביקי ואני מכירים את העולם התת־קרקעי וזה לא קל. יש לילות שאני בוכה על הכרית. אחרי הסיפור של משי־זהב ליוויתי נפגעים במשטרה ושמעתי דברים מאוד קשים, שברוך השם נחסכו מאוזני הציבור. היו דברים שרדפו אותי בחלומות. אבל זה מחיר שאני מוכנה לשלם בשביל עשיית הצדק, אני מרגישה שאני שליחה".
ומה לגבי הילדים שלך?
"גם הילדים שלי משלמים מחירים, ויש ימים שנקרע לי הלב. אני יודעת שהבטחתי שאופה איתם היום עוגיות, ובמקום זה אני מחבקת אותם ואומרת שאני מצטערת כי אני חייבת לצאת. הלב נקרע, אבל אני מקווה שיום אחד הם לא יבואו אליי ויגידו לי 'הצלת את העולם ושכחת אותנו', אלא 'איזה יופי שגם לנו יש חלק בשליחות הזאת'".
