ירושלים של מעלה: היופי טמון בסך כל שכונותיה

פעם ועכשיו

את שנות חיי הראשונות העברתי בעיר הבירה, וכך גם את העשור האחרון. בזמן שבין התקופות גדלתי באחד היישובים שבסביבה, וירושלים הייתה העיר ״שלנו״, העיר שאליה נוסעים לקניות, לסידורים, לבילויים, לבקר את הדודים ואת סבא וסבתא. אבל עם כל שנותיי בעיר ועם תחושת הבית שהיא נותנת לי, יש מקום שרק בזכות המלצה של חברה למסע הצילומים הזה הגעתי אליו – הרובע המוסלמי. רובע שוקק חיים גם בצהרי היום המעורר חשק עז להגיע אליו כתיירת. עלינו על גג ההוספיס האוסטרי ומצאנו את עצמנו בגובה העיניים עם הר הבית. במרפסת שם, על גג ההוספיס, נפרשת ירושלים העתיקה והמתחדשת לכל מלוא קו האופק ולפניו, מרחיבה לב ועיניים. התאהבתי.

נוף מולדתי

בית המשפט העליון עומד לו גבוה מעל כנסת ישראל, צופה פני הסינמה סיטי, קריית הממשלה וגן סאקר. עם מלווה אישית ואיש ביטחון שפתח לנו את הדלת, הגענו לגג שמעולם לא חשבתי לעלות אליו.

כולם מכירים את החרוט המפורסם שיושב שם למעלה, אבל עם כל חיבתי להיכרות מקרוב של דברים שתמיד ראיתי מרחוק, הנוף מסביב גנב את כל ההצגה. הירוק של גן הוורדים וגן סאקר, הגגות של נחלאות, הבניינים הגבוהים והמנופים שמעידים על עיר בתנופת בנייה – יכולתי לעבור לגור שם על הגג, רק בשביל הנוף.

אנקדוטה: פגשתי את השופטת בדימוס דליה דורנר בלי לדעת שזאת היא. מגיעים לביקור במקום? המלצה שלי: תעשו שיעורי בית.

שכונת חיים

זוג חברים שלי גרים בבניין עם מספר קומות מרשים בשכונת טלביה. ניצלתי את ההזדמנות ואת העובדה שלא נפגשנו יותר מדי זמן, וקפצתי אליהם. כלומר, לגג. אל דאגה, הצלחנו גם לסגור קצת פערים. בכל זאת, חברים.

את כל ירושלים כמעט רואים משם. הר הצופים והעיר העתיקה, גשר המיתרים והבניינים בכניסה לעיר, ואיך אפשר שלא – גם הולילנד. אבל הבתים, על גגותיהם האדומים והעצים המקיפים אותם סביב, שניצבו במרחק נגיעה, הזכירו שירושלים היא סך כל שכונותיה. שהיופי טמון בה, בכל פינה, בכל רחוב, בכל שכונה. צריך רק להסתכל.

שחר של יום חדש

שכונת ארנונה, חמש בבוקר. רק אני ונהג המונית ברחובותיה הריקים של ירושלים, כשבחוץ עוד שורר החושך. פחות מעשר דקות אחר כך אני כבר בכניסה לבניין שאחי גר בו, בקצה השכונה הירושלמית. מעלית אחת ו־15 קומות אחר כך, והנה אנחנו על הגג כשסביבנו 360 כיווני אוויר. עדיין חשוך, אבל עם קצת סבלנות ועם הדקות שחולפות בשקט, השמיים מתבהרים לאיטם ותופסים גוון אפור־ורוד שכזה, האורות המלאכותיים הולכים וכבים, והעיר נגלית לפנינו במלוא פארה, רגע לפני שהמולת היום תציף אותה.

מעל הראש שלי

בריכת המים, הדשא, בית הקפה והבניינים של הגן הטכנולוגי במלחה מקבלים את פניי כל יום.

אני מגיעה בבוקר מהכניסה הראשית, ויוצאת בערב מהמגדל במרכז המתחם. מגדל בגובה 17 קומות, שאני מנצלת לרוב רק שלוש מהן. המגדל הזה היה נקודת הזינוק למסע הצילומים, ופתח את העיניים כמו שרק גובה כזה יכול לעשות.

וידוי: כבר שש שנים שאני עובדת במקום, וזו הפעם ראשונה שעליתי מעל קומה 4, במעלית או במדרגות. הגעתי לקומה העליונה והאחרונה, ואז עליתי עוד קומה או שתיים. עם קצת פרוטקציה ולא מעט סקרנות הגעתי לגג שצופה לאזורים המוכרים־פחות והתעשייתיים־יותר של העיר שחוברה לה יחדיו. וגיליתי שדברים שרואים משם בגובה, לא רואים מכאן קרוב.