הצצה מאוחרת/כנרת בדיחי
יוצרי "כבר מאוחר" מצליחים להעביר את חוויית הרווקות המאוחרת באופן מדויק, רגיש ומטלטל
ממרחק של יותר מעשור, סוגיית הרווקות המאוחרת כבר לא בוערת. אחרי סרוגים, אחרי "התופעה", אחרי הרעש ואינספור הצלצולים, נשארו החיים עצמם. סדרת הרשת "כבר מאוחר" של חי אפיק ומאיר קליינר מישירה מבט אל הלב המדויק של הדברים: איך חיים בשלום עם דרך לא זזה.
המצלמה של אפיק רגישה ומדויקת, וקליינר, כמו שאר המשתתפים, חושף בכנות יוצאת דופן את חדרי הלב. בפרקים בני כמה דקות מצליחים היוצרים להעביר רגעים מלאי רגש ומעוררי מחשבה. הם מפנים מקום לשתיקות ולמבטים ארוכים למצלמה, שמעבירים את השאלה אל הצופה. כשמונולוג של גיבור אחד עובר ב־voice over ללוות גיבורה אחרת, אתה מבין שהחוויה האישית־אינטימית היא בעצם משותפת מאוד.
בעולם הרץ שלנו, שכל דבר פתיר בו בכסף או בראבאק, הסדרה הזאת נחה ברווח שבו אין מה לקדם. אני מוכן לשמוע כל עצה, אומר חנניה, אבל אחי, אתה יכול להיות איתי רגע במקום שיש בו פשוט חוסר אונים?
הסדרה הזאת שווה יותר מביקורת קצרה. היא סנונית ראשונה על הפוסט־רווקות, שנוגעת בדבר עצמו ממרחק שמאפשר אסתטיקה ותובנות. בפרק האחרון, שנקרא "הבעיה", אומר קליינר: הרי אחרי שמתחתנים העולם כבר לא חושב שמשהו לא בסדר, וכשיש ילד אחרי שנה אף אחד לא זוכר שדיברו על זה בכלל. אז אולי אין "בעיה"?
נכון. הנושא הוא קושי. והתמודדות. ואמונה שמתבגרת עם השנים, עם שפה דתית שמתפתחת בנפש ("השם יתברך, זה הגיוני?!"). מאחר שזה לא מרד של בני עשרה, זה קורה בלי לעשות הנחות, אבל גם בלי לשבור את הכלים. איכשהו נפרשת הבנה שהבחירה עדיין נכונה, גם אם הדרך תקועה או מצריכה שבילים עוקפים.
קשה לדעת אם הסדרה הזאת תעניין את מי שלא נחשף לרווקות המגזרית. היא לא ריאליטי תזזיתי ואפילו לא דרמת דוקו. אבל מי שמוכן לקחת רגע להרהר על החיים, ימצא בה מסמך מטלטל ורגיש, עדין ונוקב, שמפלח את הלב אבל מצליח להשאיר אותו שלם.
עבודה עברית/חנן ברנדס
"עובדים על זה" מחבר בין יוטיוברים צעירים לפעילים חברתיים, ומאפשר שיח ישיר וחשוב על כל מה שבוער
היצירה הדוקומנטרית של האחים הימן – תומר וברק – תמיד הייתה אוהבת אדם. לא משנה באיזה נושא בחרו להתעסק, בין כבמאים ובין כמפיקים, הסרטים והסדרות שלהם תמיד נעטפו בצבעים חיים, שמחים ומרגשים. זה היה מתבקש, אם כך, שיוטיוב תפנה אליהם לשיתוף פעולה שכולו אהבה לאוכלוסייה המקומית.
"עובדים על זה", סדרת הרשת שיצרו יחד, ושודרה גם בערוץ HOT8, הפגישה בכל פרק בין יוטיובר צעיר לפעיל חברתי מעולמות שונים מהותית. התוצאה היא תיעוד קצר, מדויק וקולע של צדדים שונים בחברה הישראלית שסוף־סוף יושבים לדבר, להיפגש באמת; מתוך הבנה הדדית שאם אנחנו רוצים שמשהו ישתנה כאן, חייבים לעבוד על זה.
האחים הימן היו זרים לקונספט של סדרת רשת – עד כה עבדו על סדרות טלוויזיה ובעיקר סרטי קולנוע ("מיסטר גאגא" שלהם הוא הסרט הדוקומנטרי הישראלי הנצפה ביותר בכל הזמנים). אבל החיבור לאווירה הקלילה של תוכן רשת יצרה משהו רלוונטי מאוד לתקופה. פרקים בני מספר דקות, קצר ולעניין, שדווקא הזריזות שלהם מאפשרת שיח ישיר, שתוקף מיד וביעילות את הנושאים הבוערים. התוצאה היא הרבה יותר מ"סדרת רשת" – היא מסמך חשוב.
סיפורים טובים באמצע הדרך/מיכל אורבך
יאיר אגמון מסיע אנשים בכבישי ישראל ולומד מהם על אהבה וחלומות. "הטרמפיסטים" תיכנס היישר אל ליבכם
כנוסעת מתמדת בטרמפים דרך אפליקציית וייז קארפול, צברתי נכון לרגע זה 5,222 קילומטרים, וכמעט לכל אחד מהם הצטרף מלל של סיפור שהאזנתי לו או שסיפרתי בעצמי. מניסיוני למדתי שמי שלוקח אנשים בטרמפים מתוך בחירה, ולא כי הוא גר ביישוב מרוחק, הוא לרוב מהזן שמוכן לשוחח ולקבל סיפור על חשבון הנוחות והשקט שבנסיעה לבד, והשיחות שצומחות מרתקות ומעשירות.
יאיר אגמון ואלעד שוורץ נוסעים בארץ עם האוטו של רחל, אמא של יאיר. הם אוספים טרמפיסטים, מסיעים אותם למחוז חפצם ועל הדרך מאזינים לסיפורים שלהם. הם יודעים לתמצת את המפגש לפרק של כחמש דקות שמשאיר חותם בזיכרון הצופים. מלווים אותנו אחר כך הפנים המאירות של כוכבה שלקחה אחריות על חייה והתגרשה, הפליאה של אסתר, החשש מפרופגנדה של מיכאל וההזמנה לקפה של פייסל – המדריך מ"דיאלוג בחשכה".
כל בן־אדם הוא סיפור. רוב האנשים מן הסתם מעדיפים לא להקדיש לכך מחשבה. פעמים רבות סיפור חיים של אדם זר יקפיץ בתודעתם את התמרור "טו מאץ' אינפורמיישן", כי לכאורה למה שזה יעניין אותנו, חיים של אחרים. סיכת הלב שעל חולצתו של אגמון מביעה את כוונתו לקבל כל אחד במלוא הקשב והאכפתיות. הוא גם מקפיד לשאול כל נוסע מה החלום שלו, לפני שהוא יורד מהאוטו. חלומו של סימון, שהצטרף לטרמפ ליד מתקן חולות, מנוסח במשפט שגם הסדרה מביעה בכל פרקיה: להישאר בעולם, באהבה.
הטרמפיסטית תובל מספרת שהיא נוסעת לטבריה כדי למצוא בית כנסת ולקיים התרת נדרים. כשאגמון שם על ראשו כובע צמר מקושט ומצחיק ומצרף לרכב שלו ושל שוורץ איש צוות נוסף והם מתירים לתובל את נדרה ברצינות גמורה מתוך מסך הנייד, האהבה הזו מחממת את הלב ומציפה את העיניים בדמעות.
ירושלים של מטה/אביטל בלס
"מדינת ירושלים" מציעה הצצה על תושביה הייחודיים של עיר הקודש באופן מקורי ואינטימי
גם גיבורי־על הם בכלל המצאה יהודית. ג׳רי סיגל וג׳ו שוסטר היו שני ילדי מהגרים יהודים ממזרח אירופה שניסו להתמודד עם הקיום היהודי בארה"ב דרך המצאת אלטר־אגו כל יכול: סופרמן. השרטוט הראשון של סופרמן נעשה על ידי שוסטר לאחר שאבא שלו נרצח בשוד מזוין, וסופרמן נראה בו מנסה להציל גבר מבוגר
משודדים. השם האמיתי של קלארק קנט, לפני שנזרק לכדור הארץ, הוא בכלל קאל־אל – כלומר קול אל. אפילו הנאצים היו מודעים לכך שסופרמן הוא דמות יהודית ובמגזין של האס אס הם השמיצו אותו בתור קונספירציה יהודית.
הפרק הראשון של "מדינת ירושלים", סדרת הרשת האיכותית והשונה בנוף של נתן אודנהיימר ותומר זמורה, מגלה שגם לעיר הבירה של ישראל יש גיבור־על. הסדרה, אשר כל פרק בה מגולל סיפור של דמות ירושלמית הזויה, אמיצה, או מסקרנת אחרת, פתחה את העונה הראשונה שלה עם פרק המתמקד בפארק וויין, המציג את עצמו כגיבור־העל של ירושלים. כבר מעל שש שנים הדמות המסתורית והמוכרת לפוקדי הבארים של ירושלים מסתובבת בעיר בחליפה אדומה ובמסכה על הפנים. במבט ראשון הוא נראה מוזר ואפילו מטריד, אבל תוך כדי הצפייה בפרק אנחנו מגלים מדוע החליט ללבוש מסכה, על מי הוא מגן, וכיצד העיר נראת דרך העיניים שלו.
פארק וויין אינו הגיבור היחיד של הסיפור. למעשה, הגיבורה העיקרית של הסדרה היא העיר ירושלים שבאה לידי ביטוי בכל פרק על הגוונים, הסיפורים הקטנים שבה, ועל הרבדים ותתי־התרבויות אשר רוחשים תחת פני השטח. כשמסתכלים על עיר מרחוק רואים המון אורות מנצנצים. אבל כשמתקרבים לאורות שבחלונות רואים שכל אור חובק סוד קטן. מדינת ירושלים מציעה מבט אינטימי ורגיש אל החלונות הללו.
