חודש אחרי ששלחה את כתב היד של ספרה הראשון לכל הוצאות הספרים האפשריות בישראל, קיבלה שרי אלפי־ניסן מייל מאחת מהן. "זו הייתה הוצאת ספרים מאוד גדולה, שלא חתמתי בה בסוף", היא מספרת, "והעורכת הראשית כתבה במייל שהם מאוהבים בדמות הראשית, בסגנון, בספר בכלל – ורוצים להוציא אותו לאור. בשלב הזה הייתי אמורה לשמוח, כמובן. אבל זה קרה רק בדיעבד. בפועל, עברתי התקף חרדה. לא סתם הרגשה קטנה של חרדה, אלא התקף ממש, כולל חוסר יכולת לנשום. הייתי בהלם מרמת החשיפה שעומדת להיות למה שכתבתי לבד על המחשב. כשראיתי לפני שבועיים את הספר מופיע ברשימת רבי המכר של "צומת ספרים", כבר לא הייתי בהתקף חרדה – להפך. ממש שמחתי ואני רוצה מאוד שיקראו אותו כמה שיותר. אבל המעבר הראשוני של הספר למישור פומבי היה הלם".
אם תרצו – זהו סיפור חייה של שרי אלפי־ניסן בקליפת אגוז: זמרת מוערכת שכנראה לא תציינו ברשימת חמישים הזמרות הישראליות האהובות עליכם, שחקנית קומית שרגע אחרי הפריצה הגדולה בטלנובלה מצליחה לקחה צעד אחורה מהתחום, וסופרת שחוטפת התקף חרדה כשהיא מתבשרת שיש מי שמוכן להוציא את ספרה לאור. וזה לא שאלפי לא מכירה את עולם הבמה והתרבות מקרוב. אביה הוא מספר הסיפורים הנודע יוסי אלפי, ויש לה גם אח שאולי שמעתם עליו, גורי שמו. אבל אליהם עוד נגיע. קודם, נחגוג איתה קצת את צאת ספרה הראשון, הרומן הקומי "כדאי שתשבי" (הוצאת מודן).
הגיבורה, שמספרת את הסיפור בגוף ראשון, היא דפנה – רווקה תל אביבית בת 29 שעדיין לא החליטה מה תעשה כשתהיה גדולה. כשסבתה איילין, אישה בריטית אצילית וחדת לשון, עוברת תאונה, דפנה היא היחידה שיכולה לבוא לסעוד אותה. בדרך היא גם סועדת את עצמה באמצעות יחסים מורכבים עם שתי חברותיה הטובות שכבר התבססו בחייהן, אקס נוירוטי, ועוד דמויות הסובבות את חייה ומפגינות רמה כזו או אחרת של חוסר תפקוד.
אז פתאום בגיל 37 החלטת לכתוב ספר?
"זו לא הייתה החלטה".
מקרה נוסף של "הספר כתב את עצמו"?
"אבל זו האמת. אני אדם כותב כל חיי ומגיל מאוד צעיר. אני כותבת טור דו־שבועי על הורות, כתבתי לטלוויזיה, ולמרות זאת כשהספר היה מוכן זה בהחלט הפתיע אותי. זו חוויה אחרת לחלוטין מכתיבה של כל דבר אחר. ספר נראה כמעט כמו ישות בפני עצמה, וזה שוק. בתקופת הכתיבה לא אמרתי שאני כותבת ספר, בעיקר כי אי אפשר לומר את זה בלי להישמע רציני עד אימה. כשהוא יצא, אנשים היו המומים. מה, איך לא סיפרת? כאילו לא הייתי בהיריון ופתאום אני עם תינוק".
כתיבת ספר היא דבר מאוד בודד לעומת עשיית מוזיקה, למשל.
"נכון. כשהייתי באמצע הספר בערך, ואף אחד עוד לא ידע עליו, פניתי לשכנה שלי, הסופרת רינת פרימו. יש לנו שיחות מעבר לגדר החיה שמפרידה בין הבתים שלנו, וכל שנה הגדר קצת מתגבהת ואנחנו צריכות קצת יותר להתאמץ. אמרתי לה – 'אני כותבת משהו ולא יודעת מה זה, את יכולה לקרוא?', היא ענתה – 'תסיימי'. אני אחת שעומדת במטרות. אז ישבתי עוד חצי שנה, סיימתי ושלחתי. אחרי שבוע היא אמרה לי – 'בואי תעברי את הגדר'. חששתי קצת ושאלתי אותה אם היא חושבת שזה ספר. היא אמרה 'ברור, ואפילו ספר נהדר'. 'ומה עכשיו', שאלתי. 'עכשיו תשלחי לכל ההוצאות, רק תדעי שזה עניין של חצי שנה לפחות'. אמרתי לעצמי, אין שום בעיה, יחזרו אליי עוד חצי שנה, יגידו לא, והכול סבבה. ואז אחרי חודש קיבלתי את המייל, ואת התקף החרדה, והכול באמת היה סבבה".
שתפי אותנו ברקע לכתיבה.
"הטריגר מגיע ממשהו שקרה לי באמת. לפני שלוש שנים אמי עברה במעבר חציה ודרסה אותה מכונית. מהרגע הזה – שהיה יכול להיות הרבה יותר טרגי – מצאתי את עצמי מתחילה לכתוב קטעים שהפכו לחלק מהספר, במטרה לתמלל את מה שעובר עלינו ובעיקר כדי להצחיק את אמא שלי. והצלחתי. אחר כך קרה משהו שלא תכננתי. נוצרה הדמות של דפנה, והיא החלה לדבר מתוך הראש שלי בלי הפסקה. זו לא אני, אבל אני יודעת בדיוק מה היא שתתה בבוקר, מה אכלה לארוחת ערב ומה הצביעה בבחירות. פתאום מצאתי את עצמי יושבת מול המחשב ולא מפסיקה לכתוב את מה שהיא אומרת. מונולוג שהתפוצץ. לא היה כאן תכנון לכתוב ספר או חלום. כן, ספר שכתב את עצמו".
דמות האם בספר הוחלפה בסבתא איילין, ובאמת הייתה לך סבתא בשם איילין.
"אכן. היא אמא של אמא, שנפטרה כשהייתי בת 16. לא היו לנו יחסים קרובים כי היא גרה באנגליה והייתה מגיעה לכאן לחופשות קצרות אחת לשנה או שנתיים. אבל היא הייתה דמות מרתקת, ואישה שמאוד מעניין לספר אותה. אז העברתי אותה לתל־אביב, לימדתי אותה עברית והתחברתי אליה".
עד כמה שרי היא דפנה?
"מונולוגים פנימיים שלי לגמרי קיימים אצל דפנה, אבל אנחנו שונות. קווי הדמות שלי אופטימיים, ודפנה היא האלטר־אגו והיא קצת דאונרית. אבל אנחנו מנהלות דיאלוג ומזינות אחת השנייה".
מספיקה דמעה אחת
שרי אלפי־ניסן נולדה, גדלה וחיה עד היום ברמת־גן. בעלה, רובי, הוא דובר "הקרן לידידות" ויש להם שלוש בנות: לירי בת התשע, יהלי בת השש וחצי וגאיה בת השנה וחצי. משפחת אלפי־ניסן גרה במבנה כמעט חמולתי – באותו רחוב בשכונת רמת־חן גרה משפחתה הגרעינית, הוריה, ואחיה גורי עם משפחתו. הרזומה שלה בתחום התרבות והאמנות עשיר, אם כי בדרך כלל נעשה בשולי התעשייה: השתתפות בכמה מערכונים בתוכנית "שידורי המהפכה" של אחיה ושל אסי כהן; בדרמה הטלוויזיונית "שחקנית ספסל"; בתוכנית המערכונים "חכמולוגי" בערוץ לוגי; הגשת פינה בתוכניתה של עינב גלילי "באה בטוב". ב־2006 זכתה לחשיפה משמעותית יותר כשהשתתפה בטלנובלה "האלופה" כדמות קומית בשם אשלי קרינגטון. היא אוחזת בתואר ראשון בפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל־אביב, ובימים אלה היא משלימה תואר שני בפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת בר־אילן, שם היא גם מרצה לסטטיסטיקה.
בעולם אכזרי שכולו מיתוג ודרישה להתמקדות, את מתעקשת לעסוק בכמה תחומים מקביל.
"זה יישמע קצת פילוסופי, אבל בשבילי העבודה של האדם, כלומר ממה הוא מרוויח את הכסף, היא לא חלק מהמהות שלו. אנשים נוטים לחשוב על העבודה שלהם כחלק ממי שהם, אני נוטה לראות את עצמי כאדם בפני עצמו ולכן מאוד נוח לי לעשות מעברים שבחוץ יכולים להתפרש כמעבר בין תחומים שונים. כי הכול זה אני. אם היית צריך לפרק את היום שלי לגורמים, יש בו נגיעה של כל הדברים האלה באותו יום – כתיבה, הקלטה באולפן או הופעה, וכמובן בילוי של המון שעות עם שלוש בנותיי. גם הלימודים שלי באוניברסיטה הם חלק ממני, וכל הדברים מעשירים זה את זה".
אלא שאת אמנית, ואמן צריך את אהבת הקהל. את לא מרגישה שאת מפספסת קהל כי את לא מתמקדת במשהו אחד?
"ולעשות את זה בשביל לרצות אנשים אחרים? אני המאושרת ביותר בעולם. אומרים שאני הסיוט של כל קואוצ'ר, כי המטרה של קואוצ'ר היא להביא אותך להיות מאושר, ואני רוצה להגיד – לא לפני שאומר חמסה־חמסה – שאני מאושרת. בניגוד לקואוצ'רים שחושבים במושגי חלומות, לי אין אחד כזה. אני חיה בחלום, נהנית מכל רגע ורוצה שלא ייגמר לעולם. אני רצינית. וכן, יש לי יחסי אהבה־שנאה עם קונספט החשיפה. מצד אחד אני רוצה מאוד שהאמנות שלי תגיע לקהל גדול, אבל אין לי עניין שאני כאדם אגיע לקהל גדול".
היום זה הולך יחד.
"אני יודעת, ולכן אנחנו פה בריאיון. אני רוצה מגע עם אנשים, אבל לא רוצה הערצה. וזה שאני לא מוכרת מאוד – בסדר גמור מבחינתי. לא עסוקה בלחשוב איך אני הופכת לסלב. המוזיקה שלי נוגעת, אני עומדת מול קהל ואנשים בוכים. מבחינתי עשיתי את שלי".
וזה קורה מול 80 איש, היה יכול לקרות מול 8,000.
"גם אם זה קורה מול אדם אחד שאומר 'ריגשת אותי' – מספיק לי".
היית כבר בתהליך של חשיפה ציבורית מוגברת כששיחקת ב"האלופה".
"והרגשתי לא נוח. מצד אחד, אם אנשים חושבים שאני שחקנית טובה ובא להם להצטלם איתי, זה מפרגן ומרגש. באמנות שנכתבת למגירה יש ממד שהולך לאיבוד, כי חלק ניכר מאמנות הוא הקהל והדיאלוג איתו. אבל היו שם דברים שגרמו לי לאי נוחות, ולכן קצת הורדתי הילוך מהמקום הזה".
אלקטרו–חאפלה
בימים אלה של שיח עדתי רוגש סביב הסדרה "סאלח פה זה ארץ ישראל", יש משמעות מיוחדת לזהות העיראקית שמטפחת אלפי־ניסן. אלבומה הראשון שיצא בשנת 2015 משלב בין מוזיקה עיראקית עתיקה למקצבים מודרניים (היא מכנה את הז'אנר "אלקטרו־חאפלה"), והיא מופיעה עם אביה במופע של שירים בעיראקית. אבל מתברר שזה לא משהו שהיה שם תמיד.
"כנערה, המוזיקה העיראקית נשמעה לי כמו יבבות", היא מודה, "הייתי נוסעת עם אבא באוטו והוא היה שם קסטות של מוזיקה עיראקית וזה היה מעיק. חופר. זו מוזיקה שצריך בשלות בשבילה, ממש כמו המוזיקה הקלאסית המערבית. עשיתי בגרות במוזיקה ואני מבינה את המשמעויות – המוזיקה הזו מורכבת לפחות באותה מידה – סולמות, תיאוריות ופרטי פרטים. רגע השינוי אצלי היה בחאפלה העיראקית שעשינו לקראת החתונה. הכרתי את רובי בגיל 22, והתחתנו בגיל 24. ואז החלטתי לעשות הפתעה לאבא שלי, לעלות על הבמה ולשיר שיר בעיראקית. הוא טוען שזה קרה בחאפלת יומולדת שישים שלו, ויכול להיות שהוא צודק כי אנחנו עושים חאפלה לכל אירוע. בכל מקרה, ידעתי שיהיו שם זמרים ונגנים ושאני עושה לו נחת. עברתי תהליך ארוך מנערה מרדנית למצב של לרצות לעשות נחת וכבוד להורים שלי".
היה קל לגדול כילדה במשפחה מזרחית?
"בעיר שלי, רמת־גן, גם ככה כולם היו עיראקים. מעולם לא חשתי בושה או משהו דומה בגלל העדה שלי. להפך – הצנעתי את החצי הבריטי אחרי שבשיעור אנגלית ראשון המורה שאלה מה שמך ואני עניתי במבטא בריטי מדהים. כל הכיתה צחקה בהיסטריה ומאז פשוט למדתי לעשות מבטא ישראלי וטעויות מכוונות כדי להצניע את המקום הזה. להיות עיראקי היה כבוד".
ולאיזו זהות גדלות הילדות שלך?
"זהות הוא עניין חוצה גנטיקה. אם תבדוק את הבנות גנטית, אני בספק אם נשארו שם שרידים עיראקיים כי גם הסבתות העיראקיות היו חצי פרסיות. אבל אם תשאל את הגדולה, לירי בת התשע, היא תגיד לך – 'אני לגמרי שם'. היא מזמזמת פיוטים עיראקיים, מכירה מסורות משפחתיות, זה מה שקובע. שאלו אותה בבית הספר מה עשיתם בפורים. היא ענתה – שיחקנו קלפים על כסף. המורה הייתה בהלם. לעיראקים יש מנהג לשחק בפורים במשחק בשם 'דוסא', וזה מה שהיא מכירה, אז זה מה שהיא כתבה. או ממש עכשיו, כשנתנו להם שלושה עמודים מלאים בשאלות על אפיקומן. מה לעשות ואצל העיראקים אין אפיקומן. במקום זה יש מנהג מקסים – תולים לכל הילדים צעיפים של הסבתא על השכם בהצלב ובתוכם מצות. הם יוצאים מהדלת, ואז דופקים ומבקשים להיכנס. המבוגרים שואלים את הילדים מאיפה באתם, והם עונים 'ממצרים'. לאן אתם הולכים? לירושלים. ומי זיווד אתכם? אבא. ואז מתחילים לשיר 'מה נשתנה'. לקחנו את שלושת העמודים וענינו על כל השאלות באותה תשובה: 'אנחנו עיראקים ואין אצלנו במסורת אפיקומן'".
איך באה עוד לידי ביטוי המסורת העיראקית בביתכם?
"אנחנו עושים קידוש בכל שבוע, בדרך כלל כל המשפחה יחד. לאבא שלי חשוב יותר לשיר 'אשת חיל' בניגון העיראקי מאשר הקידוש. לפעמים בסוף מופע הוא שר אשת חיל לאמא שלי. אבל אנחנו לא מתייחסים לזה כמשהו דתי אלא תרבותי".
בעולם התרבות והאמנות הישראלי, שרובו אשכנזי חילוני, אין הרבה שמחוברים ליהדות שלהם ככה.
"יש דיכוטומיות בחברה הישראלית שיוצרות קיטוב. הייתי שמחה אם החשיבה לא הייתה האם אפשר לשים אותך בתוך קטגוריה א' או קטגוריה ב' – אלא בסוג של רצף. יש לנו הרבה קטבים במדינה, וצר לי על כך. אני משערת שלכולם צר על כך, השאלה היא מה אנחנו עושים עם זה. אני כאדם לא רוצה שיחשבו עליי קטגורית, ולכן אני לא חושבת על אחרים כך. החיים הם לא 'כן לא שחור לבן'. האדם מורכב. את הבנות שלי מפתיעות הגדרות כי הן לא חיות ככה. הייתי שמחה אם הייתה לנו הבנה שיש קווי דמיון אנושיים בין הרבה קטבים שקיימים אצלנו, ושהיינו חושבים קצת פחות בסיסמאות. לתת לאדם שמולך חופש לבחור את זהותו. העולם היום מאפשר את זה".
בשלב מסוים בשיחה עם שרי אלפי־ניסן, חייבת לעלות דמותו של אחיה המפורסם, גורי. למה? כי ככה זה. אחים מפורסמים הם ברכה וקללה כאחד. שרי יודעת את כללי המשחק, ולזכותה ייאמר שהיא זורמת עם התפנית הכה־צפויה בריאיון. אני שואל אותה אם יכול להיות שנוכחותם של אח וגם אב מפורסם גרמה לה לרצות לא להיות מפורסמת. היא משיבה בשלילה. "הנושא הזה עולה רק בראיונות. בחיים עצמם, חוץ מקוריוז לכאן או לכאן, אין לעניין המפורסמות שלהם שום קשר לחיי הפרטיים או האמנותיים".
מעצבן כששואלים על זה?
"לא. זו עובדה שהיא חלק מחיי. אני מאוד מעריכה ואוהבת אותם, אבל זה לא קשור למקצוע שלהם. אותה אהבה והערכה קיימת אצלי לאחי הגדול, בן, שהוא איש עסקים ולא מוכר בכלל בציבור, וגם לאמא שלי. בתוך הדינמיקה המשפחתית, למוכרות אין משמעות".
אם היה לי אח עיתונאי, אני משער שהייתי עושה השוואות ביני לבינו.
"אולי העובדה שגורי הוא אח ולא אחות עושה את ההבדל. אני כל כך שמחה בחלקי. באנגלית יש משפט שאומר – 'ספור את הברכות שלך'. הצורך לקום בבוקר ולשאול על מה אפשר להגיד תודה, ולא להתעסק בטפל".
מה חשבת כששמעת על הורדת תוכנית הטלוויזיה של גורי משידור?
"כולנו יודעים שהוא מכרה זהב של מחשבות יצירתיות, שתמיד מביא אותן לכדי מעשים ופעולה. הוא יוצר ועסוק כל הזמן. אם צריך לבטא את זה בדרך עיראקית פולנית, אז אנחנו לא דואגים לו".
