אנחנו נוסעים שעות ברכב המרוץ ששכרנו בלאס־וגאס. טיילנו שבוע באזור הגרנד קניון, וכעת אנחנו בדרכנו ללוס־אנג'לס. הנסיעה עוברת במרחבים עצומים, ריקים מנפש חיה, ובכבישים מדוללי רכב. הנוף הוא ים תיכוני בעיקרו, עצי אורן וברוש נמוכים, יחד עם צמחייה לא מוכרת. גבעות משתפלות במזרח ובמערב. לפני כמה ימים דני, אחד החברים, אמר "איך לא שיכנו פה את היהודים, מה היה דחוף להביא אותנו למזרח התיכון הצפוף". וזה באמת נכון. כלומר גודל המרחב. ההרים פה היו מספיקים לשיכון מיליוני אנשים ברווחה. כשעמדתי על סף הגרנד קניון המדברי הבזיקו בזיכרוני פסוקי עדות המרגלים שנשלחו ממדבר פארן אל ארץ ישראל. "וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד…. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". איזו עדות משונה. ארץ ישראל, השדופה שבארצות – מהצפופות שבהן, נטולת מקורות השתייה ונהרות של דם זורמים בה לאורך הדורות, מצטיירת בתורה כארץ הרים ובקעות, ובעדות הזאת כארץ בעלת ערים גדולות וגבולות אינסופיים ושופעים – גם אם המרגלים מתכוונים לתאר את הארץ באופן שלילי.
אולי זו יותר משאלה מתיאור מציאות. אולי פסוקי השפע ואפילו פסוקי המרגלים מייחלים למה שהארץ הזאת יכולה להיות, ארץ של שלווה שבה אנשים יושבים תחת גפן ותחת תאנה.
זה לא מסוכן?
בחאן שבו ישנו בגרנד קניון, פגשתי באחד הערבים חבורה של פורטוריקנים שגרים בפלורידה. ישבתי באזור שיש בו אינטרנט ודיברתי עם חברים ובני משפחה. הם שמעו את העיצורים הגרוניים והחיכיים שלי ושאלו אם אני איטלקי. השבתי שאבא שלי נולד ברומא אבל אני בירושלים. הם התעניינו מאוד. חלקם אמרו ש"החלום שלהם הוא לבקר בירושלים" ושאני "מוזמן לבקר בפוארטו־ריקו אבל להיזהר מלהיכנס לבירה – כי מסוכן שם". סיפרתי להם שאמשיך לטייל בארה"ב במשך כמה חודשים ושהמשך הטיול עוד לוט בערפל. קבענו להיפגש או בירושלים או בפוארטו־ריקו, האפשרות הראשונה שתתגשם. לפני שנפרדתי מהם, אחד מבני החבורה – רופא מפלורידה – שאל אותי: "תגיד, לא מסוכן בירושלים?". קראתי בשתי אפליקציות החדשות שנותרו לי בטלפון שירושלים בוערת. שערבים מכים יהודים בשל יהדותם ושיהודים מכים ערבים בשל ערביותם. כבר עמדתי להסביר לרופא שבימים האחרונים, כמו במין מחזור שמיטה פנימי של לוח השנה הירושלמי, שוב נהיה מסוכן להסתובב בעיר ושוב מלחמות הדת והלאום המסואבות מאיימות על השלווה העדינה שהצליחה להשתקם שוב בשנים האחרונות, אבל השבתי לו שכשהייתי קטן היה מסוכן, אבל עכשיו זו עיר מתוירת ורגילה. למה להכניס את התסבוכת בשיחת חולין בארץ "אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה".
מלאכים ושדים
בלוס־אנג'לס שהינו רק יום. טיילנו מעט בעיר, כי חצי ממנה סגור עקב הגבלות הקורונה, וכך הלכנו לפארק שעשועים עם רכבות הרים שנועדו לענות את העולים עליהן. אני בכלל רציתי ללכת לאולפני יוניברסל כדי להתחקות אחר גיבורי הילדות שלי ובראשם הארי פוטר, אבל העלות הייתה כל כך גבוהה עד שהסכמנו בינינו שיש גבול עד כמה ניתן לפרנס את בעלי ההון.
מעניין לעניין בילינו בפארק השעשועים "סיקס פלאגס" מפתיחתו ועד נעילת שעריו. הפעם האחרונה שעליתי על רכבת הרים הייתה בכיתה ו' בסופרלנד וגם שם לא התלהבתי יותר מדי מהרעיון. עלינו על רכבת הרים שנשאה את שמו של "גוליית מגת" – וכשמה כן היא: סיוט מתמשך במשך דקה וחצי. לא הייתי מוכן לנפילה המתמשכת מגובה שישים מטר במהירות מאה קמ"ש. אחר כך נרגענו קצת, עלינו על כמה מתקנים פשוטים יותר שמדורגים ברמת ריגוש בינונית ולקראת סוף היום חזרנו לרכבות ההרים. אולי ידיעת הפחד ריככה את תחושות הגוף שמבין שהוא נלקח לקיצון. וזה דבר נפלא, האמת. שלפעמים אפשר ליהנות כמו ילד. בלי חוכמות ובלי מדרשים.
