המכנה המשותף הרחב ביותר כנראה בין המטיילים, ובעיקר בקרב אלו הצעירים, הוא הדרישה שהמדריכים יעבירו ידע, יעמיקו וילמדו אבל לא "יחפרו". נדמה כאילו הציווי הזה הוא חלק מעשרת הדיברות שבהם מדריך טיולים נדרש לעמוד. "מהר מאוד גיליתי שהפרטים הטכניים כמו ‘באיזו שעה הוא הגיע ומתי הלך‘ לא מעניינים עוד את המטיילים", אומר ז'אבו ארליך מדריך טיולים ותיק. "מה שמעניין את המטייל היום אלו דברים שהוא מרגיש ושמדברים אליו כמו תהליכים ומגמות ולאו דווקא התיעוד הכרונולוגי של האתר, אלא המשמעות של האתר לגביו ומה הוא יכול ללמוד ממנו על העבר וההווה והעתיד".
הוא טוען כי מאז ומעולם בני הנוער דורשים שלא "יחפרו" להם, רק שהבקשה הזאת מקבלת בראי התקופות כינויים שונים בסלנג העברי. עם זאת הוא מבקש להציל את כבוד הנוער וטוען כי הוא נפגש לא אחת עם נוער וצעירים שמבקשים דווקא לדעת ולשמוע יותר.
בני כהן לא רווה נחת מהמטיילים הצעירים: "האמת היא שאני הפסקתי לעבוד עם תלמידים ובני נוער כבר בשנת 1992, כי הם מבקשים ליהנות יותר מהחופש בשטח בלי לקבל מידע וידע בכל מה שקשור לארץ ישראל. אני מרגיש שהם מנותקים לחלוטין בנושא הזה ומעדיפים לעשות שטויות, ולכן אני מדריך רק קבוצות מבוגרים“. אולם, גם הוא שומע מחבריו למקצוע כי פני הדברים השתנו ו“הנוער דווקא מבקש לקבל ידע ומגלה יותר עניין".
"אני חושבת שהמטייל הישראלי היום הוא 'קליפי' יותר, ולכן תן לו את הדברים וההסברים לפי אייטמים קצרים", אומרת בר־מאיר. "עם הזמן ניסחתי משפטי הסבר ברורים מאוד ואני מקבלת יותר ויותר דרישה ממארגני הטיול שהם רוצים טיול שיהיה מלמד אבל קליל, ובלי המון המון לדבר. זה מסר ששומעים אותו המון פעמים – פחד שמגיע ממארגן הטיול, שמבהיר למורה הדרך שהקבוצה לא מעוניינת שיחפרו לה".
