בעקבות האסון הנורא שאירע השנה בהילולת ל"ג בעומר במירון, קיבלנו תזכורות רבות על האסון הקודם שאירע באותו זמן ומקום לפני 110 שנים, בשנת תרע"א (1911). במהלך ההדלקה קרסה מרפסת ועליה חוגגים רבים, והתמוטטה על אלה שעמדו תחתיה. 13 איש נהרגו, בהם ילדים, ועשרות נפצעו. עיתונות היישוב עברה במהירות מזעזוע לחיפוש אשמים והסקת מסקנות, אך לכל אחד מהעיתונים, שייצגו קבוצות שונות, היו מסקנות שונות. אלה מזכירות במידה רבה את התגובות שראינו בשבועות האחרונים, מצד קבוצות ואישים שונים בחברה הישראלית בת ימינו.
נפתח את סקירתנו ב"הצפירה", עיתון פרו־ציוני שנדפס בוורשה, ושביקר בחריפות את התנהלות המקום. בעיקר הדגישו שם את אחריותם של עסקנים ספרדים מצפת לאסון ואת התנהלותם הכלכלית הבלתי הגונה. "כל הבניין נמצא ברשות הספרדים חכמי צפת", נכתב, "והם מאספים את כל הנדרים והנדבות הרבים של האורחים ומחלקים אותם ביניהם, והבניין הוא עזוב, ואין משגיח עליו שיהיה בתיקונו".
על המרפסת שקרסה נאמר כי "עוד לפני שבועות אחדים העירו את אחינו הספרדים, שמקום הציון הוא ברשותם, על המעקה הרעוע, שיתקנו אותו. ורק מרשלנות יתרה הגיע הדבר לידי קרבנות אדם. באמת בושה היא זו, להתרשל להוציא תיקון קל, שצריך לעלות לעשרה פרנקים, במקום שהם הספרדים, מרוויחים מזה שנה שנה איזה מאות נפוליון". הכותב המשיך והעיר שאפילו לאחר האסון, שבו נפגעו אשכנזים, "אנשי צפת אספו תכף ביניהם כסף לעזור לנפצעים וליתומים ולאלמנות… והחכמים הספרדים לא נקפו אף באצבע קטנה לטובת הסובלים באשמתם".
עיתוני היישוב החדש, "האחדות" ו"הפועל הצעיר", שראו אור מטעם שתי מפלגות הפועלים של אותם ימים, פועלי ציון והפועל הצעיר, הזכירו את האסון במיקום שולי בעמודים הפנימיים, בשונה משאר עיתוני היישוב שבהם האסון הופיע בכותרות הראשיות. ניכר שהם לא ראו בו אסון "שלהם". הדבר לא מנע מ"הפועל הצעיר" לפרסם דברי ביקורת חריפים בעקבות האסון. ברוח הדברים שנאמרו ב"הצפירה", הטענות נוגעות לרדיפת בצע וחוסר אחריות.
על פי "הפועל הצעיר", ההסבר לכך שהממונים על הקבר נמנעו לערוך תיקון, למרות האזהרות, הוא: "כשהקדושה נהפכת למשא ומתן, לעסק של תגרנות, שמחליפים אותו במטבעות השוק, אז מתגלה כל הכעור שבאדם". לטענת הכותב, הממונים הספרדים היו "שבעים רצון מזה שהאסון נגע רק באשכנזים", והוא המשיך לתאר רדיפת בצע גם בהקשר לקבורה:
"כתגרנים מומחים עמדו החכמים הספרדים על דמי אחיהם האשכנזים ודרשו מעות קבורה בעד הנהרגים. במירון החזיקו החכמים הספרדים חזקת יד ומשלשלים את כל ההכנסה הרבה לתוך כיסם הם, אף על פי שנדיבים אשכנזים השתתפו תמיד בבניין מירון. ולא די היה להם בהכנסות המרובות שהכניסה להם ההדלקה של השנה הזאת, שהייתה עשירה באורחים נדבנים, רצו עוד למכר במיטב הכסף קרקע מצומצם לאלה האנשים האומללים שנהרגו".
גם בדבריו על ההתמודדות לאחר האסון המשיך הכותב להדגיש את רדיפת הבצע של אנשי היישוב הישן: "מספרים שמשנוררים פרטים, ממוסדות הישיבות ותלמודי התורה נשלחו תלגרמות למאות ומכתבים לאלפים ובם הם מגדילים את האסון עשרת מונים כיד דמיונם השנוררי הטוב עליהם".
אם נסכם, מעבר לביקורת הרבה, מסקנת העיתונים הציוניים הייתה שיש "להוציא את המוסד מידי החכמים ולמסרו בידי ועד של אנשים הגונים מכל המפלגות, והם יקבלו לידם את הממון הרב של הנדרים, ויתקנו את הבניין וישכללו אותו, שלא יהיה עוד למקום הריגה".
"בחורים ובתולות יחדיו"
לעומת זאת, העיתונות החרדית והדתית הביטה על האסון במשקפיים שונים לחלוטין. ב"המודיע", שבועון שיצא לאור בפולטבה מטעם אגודת ישראל החרדית, תוארה ההשתלשלות כך:
"ביום ל"ג בעומר מתקבצים ובאים מרוב מדינות הספרדים וגם איזה אנשים מפולין ומכל ארץ ישראל לכפר מירון להלולא דרשב"י, ומעולם לא נתמעך אדם שם… והנה בשנים האחרונות שבאו להקולוניות אנשי רוסיא ועושים כל תועבה בפרהסיא, התחילו לבוא גם כן למירון ויהיו לשמצה בעיני יראי ה'. ובשנה הזאת באו בחורים ובתולות יחדיו ומנגנים ומשוררים, והעיקר משוררות השירים המיוחדים להציונים. ותמיד בעת ההדלקה שנעשה על הגג עומדים שם צפופים עם רב ולמטה בחצר קהל גדול… ובשנה הזאת נתאספו הבחורים והבתולות, מקושטות בחוצפה יתירה על הגג, וכיוון שנעשתה ההדלקה התחילו הבתולות לשיר השירים שלהן. ברגע הזה באה רוח סערה גדולה מאד וברגע נשברה מעקת האבנים והתחילו נופלים האנשים ביחד עם האבנים על העומדים למטה".
אם כן, לדעת הכותב ה"המודיע", אורח חייהם המתירני של החלוצים הציונים הצעירים, הוא שגרם לאסון. לדבריו, אפילו "הגויים הערבים אומרים שהצדיק אינו רוצה שיבואו היהודים הללו בפריקת עול לטנף את החצר שלו… אוי לעיניים שכך רואות ולאוזניים שכך שומעות!"
גם ב"חרות", עיתון ספרדי ירושלמי, נכתב כי "מקום התנא הקדוש השוכן כבוד במירון – נעשה מקום של פריצות לאנשים ריקים ופוחזים, אנשי בליעל, הנוהגים שם בקלות ראש יתרה. ביחוד בשנה זו רבה הפריצות… ועתה, החובה מוטלת על כל ראשינו וגדולינו, לקדם את פני הרעה הזאת, לשים לב אל התוצאות של כל מאורע או מקרה וללמד מהן, ולקיים מה שנאמר ושכנתי כבוד בתוככם".
ומדיבורים למסקנות. ב"מוריה", עיתון חרדי מתון שיצא בירושלים, נכתב כבר בפרסום הראשון על האסון כי "הרב גאון חזקיה הכהן, שהיה גם הוא בין הבאים להשתטח על הציון הקדוש, נתן גם הוא את אמריו בבכי, ואמר כי בבואו לביתו יגזור אומר אשר לשנה הבאה לא תסע עוד שום אשה למירון".
אמר ועשה: "לרגל האסון הגדול שקרה בל"ג בעומר… היתה ביום כ"ג אייר בבית הכנסת של האר"י ז"ל בצפת אספה גדולה, שבה השתתפו כל רבני העיר וגדוליה, והוכרז חרם גמור, ששום אשה, נערה או זקנה, לא תלך למירון ביום ל"ב, ל"ג ול"ד בעומר, הימים שבהם רבים שם האורחים מכל ארצות המזרח, ואפילו הנשים שיושבות בקביעות במירון לא תבאנה בימים הנזכרים אל חצר בית הכנסת. כך קבלו הנאספים באיסור חמור, שלא ינגנו ביום ל"ג בעומר בכלי זמר".
החרם נגד הגעת נשים אכן התקיים במשך שלוש שנים, עד שבוטל ב־1914 לאחר מאבק של כמה נשים.
מקום של קיבוץ גלויות
חילופי ההאשמות הבוטים והמסקנות השונות כל כך מן האסון, ממחישים עד כמה מקרה אסון עשוי לחשוף פערים, מחלוקות ומשקעים בין קבוצות שונות. הדברים חושפים עוינות בין ספרדים לאשכנזים, ויותר מכך בין דתיים לחילונים, כשאלה רואים באסון תוצאה של פריצות מצד בני היישוב החדש, ואלה רואים בה תוצאה של זלזול, שחיתות ורדיפת בצע מצד הממונים על המקום – בני היישוב הישן.
נסיים בדברים שנכתבו ב"חרות", בנוגע להצעת אנשים מצפת, בלהט האסון, לבטל את ההילולה:
"האם להמשיך עוד להבא את מנהג ההדלקה במירון או לבטלו כליל? לפי דעתי אסור לבטל מנהג קדום כזה שנתחבב כל כך על בני עמנו, ושמאות ואלפים יהודים באים מכל קצוי ארץ ליום החגיגה הזאת, עד שכמעט נדמה בעיני המקום הזה כמקום של קבוץ גלויות. כי שם רואים מכל העדות ומכל המפלגות, ומכל חלקי עמנו המפוזרים בגולה. וממילא חגיגה כזו היא לא רק יקרה בעיני העם כי אם גם קדושה ונהדרה ולכן צריכה היא להתקיים תמיד, לדורי דורות".
ד"ר דבורה גלעדי היא תלמידת פוסט־דוקטורט במחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר־אילן
