מחופים ים־תיכוניים ומעצי זית ואֵלה נמוכים שניבטו מבעד לחלון המכונית, עברנו תוך דקות ספורות לנהוג בין צוקים תלויים על חוף הים ובין יערות עבותים עשירים בעצים בעלי עלווה רעננה בצבע של אביב. בתחילת הנסיעה מלוס־אנג'לס על כביש 1 לכיוון צפון על חוף הים, התלוננתי באוזני החברים ואמרתי שעם כל הכבוד למה שאמרו לנו, הכביש הוא לא יותר מנחמד. נראה כמו נוף שגרתי באיטליה ואפילו לפעמים בגליל.
חמש דקות נסיעה צפונית מסנטה־ברברה התברר שטעיתי. עד כה הנוף הנשקף מן הדרך המהירה שלאורך חופו של האוקיינוס השקט היה המרהיב ביותר שראינו. הנוף השתנה בערך כל שעה לאורך היום. צבע החול נע בין זהוב לשחור וצבע המים בין טורקיז בהיר לכחול שחרחר.
רק עוד פעם בחיים ראיתי הרים כל כך עוצרי נשימה על פני המים. זה היה באזור נסתר מישראלים ביוון, בחצי האי פיליון – מקום משכנו של בית הקיץ של האלים, על פי המיתולוגיה היוונית, וגם החוף שבו צולם הסרט מאמא מיה. הטיול עצמו היה טעון בסף רגש גבוה מהרגיל, ונוף היערות הנושקים למים היה התרופה היחידה והיעילה עבור כאב הלב וההכחשה המתמשכת.
הנוף בנסיעה ובעצירות החזיר אותי לטיול ההוא. האזנתי לרחש הגלים המערביים ביותר שאי פעם ראיתי, עצמתי עיניים ונזכרתי בחוף בפיליון. מזג האוויר מהאוקיינוס השקט אמנם קריר יותר, אבל השמש המלטפת דומה. רק הרכב המטיילים, רעש התיירים וההבדל בין המסעדות השתנה. את מסעדות הדייגים על החוף והציידים על ההר, החליפו מסבאות שמגישות קפה עלוב ורשתות קניות ענקיות.
מוסף בנוסח רומא
באוקלנד התארחנו בקהילה היהודית המקומית. יהודי אדיב ומתוק אירח אותנו בביתו ונהג איתנו כבני בית ממש. הוא חלק איתנו מקרר, הציע לנו מיטות ודאג לנו אפילו ליציאה עם חברים בני גילנו. אשתו שהתה בארץ כדי לעמוד לצד בתה היולדת, וכך התלווינו אליו לארוחות בבתי חברי הקהילה.
פגשנו יהודים גם בלוס־ אנג'לס ובדרכים אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה שהינו במחיצת יהודים כמונו – ציונים דתיים או דתיים לאומיים מרקע ליברלי מאוד. הקהילה הייתה מגוונת אבל מארחינו השונים דמו לנו מאוד. כמעט בכל משפחה יש ילד או ילדה שנחלצים חושים ועולים לשרת כחיילים בודדים. רבים מבני הקהילה אף מתכננים לעלות בשנים הקרובות לארץ, ומכל מקום הם חשים שותפות גורל, בין שהם ימנים תומכי ליכוד וטראמפ ובין שהם שמאלנים תומכי ביידן ומרצ.
בבית הכנסת, אחרי ששמעו שאני מגיע ממוצא איטלקי, ביקשו ממני להתפלל מוסף במנגינה בנוסח רומא. אני חושב שזו אולי הפעם היחידה בהיסטוריה שיהודים באוקלנד שמעו בעיר מגוריהם תפילה במנגינה של הקהילה הקטנה שלי.
השכונה של היהודים שאירחו אותנו נראית כאילו יצאה ממגזין שמשווק ריהוט גן. גובה הדשא בכל החצרות זהה, הבתים 
צבועים בגווני פסטל בהירים והרחובות שקטים גם בשבת וגם במהלך השבוע. מרחק של חצי דקה הליכה מגבול העירוב של הקהילה (שעובר כמובן בבית מארחינו) מתחילה אוקלנד האמיתית. עיר מתקדמת כיאה לעמק הסיליקון, אבל גם רוויה בעוני, בחסרי בית ובפשיעה – בקיצור, עיר אמיתית. תושבי השכונה יוצאים אל העיר עצמה, אבל תושבי העיר האחרים לא נכנסים אל השכונה. כאילו העירוב היהודי משמש גבול או גדר שמונעים מהם להיכנס ולחזות בעושר.
לצד בתי השכונה המטופחת מוצבים שלטים פרוגרסיביים המביעים תמיכה בבני קהילת הלהט"ב, בנשיא ארה"ב ג'ו ביידן ובמחאה שהחלה בארה"ב בעקבות מותו של ג'ורג' פלויד בידי שוטר לפני שנה. מארחינו מספרים שבשיא ההפגנות צבא ההמון גם על גבול השכונה. השלטים לא נתלים מהמרפסת או נפרשׂים לגובה הדלת. גודלם כ־50 סמ"ר והם מוצבים על שני שיפודים דקים במיוחד בחצרות הבתים. אמרתי לחברים שנראה כאילו התושבים רוצים רק לצאת ידי חובה במריחת המשקוף והמזוזות בדם, כמו בני ישראל בזמנו, וכך מנסים לשלם מס מינימלי על העושר ועל היותם פריבילגים. נכון לשלב זה, שבו דעכו המחאות, הנחת שלט מינימלי בחצר נראית די משתלמת.
