"ברגעים הקשים בטורטיות ננוחם"
הדירה: ארץ ישראל, בין אילת לדן, מרפסות למול הנופים.
ההיכרות: יהב ומבשרת יצאו יחד לשביל. איתן, חגי ועידו יצאו יחד, וצוריה יצאה לבד. בערך ביום השני הבנות נפגשו בחניון, וצוריה הצטרפה ליהב ולמבשרת. בסוף אותו השבוע נפגשנו כולם בתחנת אוטובוס בנאות־סמדר, ומשם הכול היסטוריה. מעבירים יחד כבר חודשיים את כל השביל, בלתי נפרדים.
שבתות: מתארחים אצל מלאכי־שביל. בעיקרון לא חוזרים הביתה, חוץ מבליל הסדר, וכשהשביל עובר באזור הבית קופצים לגיחה קטנה. לוקחים את הזמן כדי לא לסיים את השביל מהר מדי.
שכנים: יתושים, נמלים, פרות, גמלים, צבים, זבובים. אפשר לומר שהקשר איתם הוא קשר דם.
שטיפת כלים: בניצוח מבשרת. חול זה הסקוטש של הטבע, וכשרוצים להרתיח מים לקפה אחרי האוכל, מנגבים את הסיר עם הלחם. שיטה לגיטימית שאנחנו שוקלים לאמץ גם בשגרה. בערך פעם בשבוע, כשמגיעים לברז נורמלי, שוטפים כמו שצריך.
תנאים: אם חשבתם ששביליסטים לא אוכלים כלום, אצלנו זה סיפור אחר. כל ערב כולל מנה בשרית טובה: עוף במעשנה, פויקה, חומוס־בשר ועוד. ברגעים הקשים בטורטיות ננוחם.
וידויים: למבשרת יש קטע שפעם־פעמיים ביום היא אומרת "יש לי וידוי". הווידויים שלה הם בסגנון המשחק NEVER ("בחיים לא אכלתי סטייק", לדוגמה), ואנחנו דואגים שהיא תשלים במהלך השביל את כל החסכים האלה.
דייטים: השביל הוא סיור לוקיישן אחד ארוך. ואם מישהו/י מנסה להתחיל, התירוץ "תפוס/ה" תמיד עובד.
סכסוכים: מאיפה להזמין המבורגר לארוחת ערב, וכמה שעות עברו בינו ובין הגלידה.
היחס: הגענו למסקנה שאנשים מתייחסים לשביליסטים כמו לחיילים, היתרון במקרה שלנו זה שיש לנו יותר שמחת חיים.
מקלחות: מעשה שהיה, עלינו על טרמפ והנהג שאל אותנו אם אנחנו שביליסטים. ענינו בגאווה שכן, אז הוא אמר: "מריחים". ואנחנו חשבנו שהתיק הגדול הוא מה שמסגיר אותנו.
