עם התעוררותה של המודעות לנזק שהאדם גורם לסביבה, החלו להישאל שאלות עומק, ובהן מהו הגורם שעיצב את תפיסת העולם המזלזלת בטבע. היו שהאשימו בכך את המהפכה החקלאית, ואז את המהפכה התעשייתית, ואפילו את הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט, בטענה שאמרתו הידועה "אני חושב משמע אני קיים", הפכה את כל מה שמחוץ לקופסת הראש לזניח ועל כן לאובייקט לניצול.
אך יותר מכול הופנתה האצבע המאשימה לעבר תורת ישראל עם האל המופשט, הזכר, שגירש את אלות הפריון. האל שציווה לכרות את החורשות שבהן התקיימה העבודה לבעל ולעשתורת, האל שציווה "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ".
במענה לטענות כלפי יחסן של הדתות השונות לטבע, החלו נציגי הדתות להתגונן ולחשוף פנים בלתי מוכרות במשנותיהן, שדווקא מקדמות שמירה על הסביבה. הנצרות החלה להבליט את דמותו של הקדוש פרנציסקוס מאסיזי, שהרבה לדבר על הטבע ושסופר עליו כי היה משוחח עם הציפורים. דוברי היהדות נהגו להבליט את הפסוק שבו האל מעניק לאדם את גן העדן בתוספת הציווי "לעבדה ולשמרה", את האיסור "בל תשחית", את חוקי השמיטה ואת האופי החקלאי של מועדי ישראל.
אחד החיבורים הבולטים שמנקה את היהדות מהאשמותיה של האקו־אנטישמיות, הוא ספרו של דוד אברם, "הקסם החושי: תפיסה ושפה בעולם לא־רק־אנושי" שהופיע בניו־יורק בשנת 1996. ד"ר אברם, אקולוג, פילוסוף וקוסם, עטור פרסים ומלגות, מחפש את האשמים בכיוון חדש לגמרי, ומגיע למסקנה שהקולר תלוי בהמצאת הכתב. לדעתו המנומקת היטב, המצאת הכתב היא הגורם האמיתי להתנתקות האדם מן הטבע. לפני המצאת הכתב, כשאדם רצה לפנות אל משהו גדול ממנו, לשפוך את ליבו או לרומם את רוחו, היה נושא עיניו אל ההרים. גם כדי לחקוק אירועים חשובים בזיכרון השבט, היה עליו לחבר שירים בעל פה, שנקראו קבל עם ועדה. אך ברגע שעמד לרשותו הכתב, החל האדם לכתוב את הגיגיו ולעיין בהם, ואז נוצרה מופנמות ורפלקטיביות מסוג חדש; מעתה יכול היה האדם לשוחח עם עצמו, תוך התעלמות ממה שקורה בחוץ.
החדשה" מאת ג'פרי ויגודר.
כיוון שהאל"ף־בי"ת הראשון נוצר באזורנו, לכאורה אפשר היה להאשים את העברים גם בכך. אך כאן ההפתעה; האל"ף־בי"ת העברי שמר על קשר עם כתב הציורים שקדם לו, הפיקטוגרמות, שתיארו תופעות בעולם הממשי. כשעברי כתב את האות ג', לדוגמה, הוא ראה לפניו גמל; וכשכתב את האות ק', ראה לפניו קוף. כלומר, האל"ף־בי"ת העברי עדיין לא ניתק את האדם מן הסביבה הטבעית. נתק זה בא כשהיוונים אימצו את האל"ף־בי"ת. אצל היוונים הפכה האות אל"ף לאלפא ושוב לא ייצגה ראש של שור; האות גימ"ל הפכה לגמא ושוב לא העלתה על הדעת גמל, וכך הלאה. מעתה היו האותיות סימנים צליליים מוסכמים בין בני אדם, ללא קשר לאלמנטים הטבעיים שהן ייצגו בעבר.
לכתב העברי ישנה תכונה נוספת שעושה אותו קרוב לעולם התופעות יותר מכל כתב אחר, והיא היעדר אותיות המייצגות את התנועות, ה־VOWELS. הכתב העברי היה כולו עיצורים, מה שהצריך היכרות עם העובדות וההקשר כדי לדעת מה כתוב. הקורא היה קורא אקטיבי־פרשני־משתתף, היוצר את הטקסט תוך כדי קריאה (זה נכון כמובן עד היום בכל טקסט עברי שאינו מנוקד). ה־ VOWELSהן אופני הגייה, צורות נשימה למעשה, ה"צובעות" את העיצורים. אם נחשוב על כך שהתנועות אָה, אֶה, הוֹ, הוּ, אינן אלא דרך של הוצאת אוויר־רוח, ייתכן כי הקשר בין נשימה לנשמה, בשפה העברית, הפך את ה־VOWELS לקדושות ורוחניות מכדי להיות מיוצגות בסימן. עובדה זו בפני עצמה, אומר אברם, יש בה כדי להדהים את האקולוגים; גם לאחר שהומצא האל"ף־בי"ת, העברים השאירו מקום לנשמת העולם ונשארו משתתפים אקטיביים בפענוח הכתוב.
על דבריו של דוד אברם ניתן להוסיף, אם נתייחס לקבלה, שלא רק בין האותיות פיעמה נשמת העולם, אלא גם לאותיות עצמן יוחס כוח לברוא עולמות. וכשהחלו מחשבים גימטריות, התברר כי א־לוהים והטבע חד הם. עובדות אלה צריכות להיות ידועות יותר. היה טוב גם לו קם דובר של החסידות, שידגיש את הקשר לטבע אצל מחוללה הבעש"ט, ואצל רבי נחמן מברסלב.
אך בעיקר אני מבקשת להתמקד כאן בקשר בין הספר המכונן של אבי התנועה האקולוגית, הנרי דיוויד ת'ורו, ובין אברהם מאפו, מחבר הרומן העברי הראשון.
השפיע על בן־גוריון
"אהבת ציון", הרומן הידוע של אברהם מאפו, איננו סיפור אהבה סתם. זהו בראש ובראשונה סיפור אהבה בין אדם למקום, בין הסופר לארץ ישראל. כמו הנסיך באגדות, בא מאפו ומעיר בנשיקה את הארץ התנ"כית הנושנה, הופך אותה לנסיכה יפהפייה המתעוררת משנתה באמצע כרם ירוק, לעת בציר. בזכות כתיבה מאהבה גדולה הופך הסיפור לדמיון מודרך, שבו הקורא לא רק קורא את המילים כי אם חווה את הארץ ואת חיוניותה. כל זאת על רקע חיי היומיום האפורים, הרחוקים מאוד מהטבע, ברוסיה ובארצות אירופה האחרות. הופעת הרומן "אהבת ציון" ב־1853 הייתה מהפכה גדולה בעם ישראל, לא פחות מהופעתו של "ווֹלדֶן" מאת הנרי דיוויד ת'ורו, שנה לאחר מכן, ב־1854 באמריקה.
הנרי דיוויד ת'ורו, הנחשב היום לאבי התנועה האקולוגית, היה איש צעיר שסיים אוניברסיטה יוקרתית ולא רצה ללכת בדרך המקובלת של כניעה למשרה מכובדת. הוא חשב שזה יהיה ויתור על החיים, וראה במסלול כזה "חיים של ייאוש שקט". הוא החליט לערוך ניסוי: אולי לא חייבים להתפרנס? אולי אפשר לחיות פשוט בחיק הטבע, ולהשאיר פנאי לרוח להתבטא? ת'ורו בנה לעצמו בקתה על שפת אגם, גידל את מזונו, כתב ושאב חיוניות ממארג החיים שראה סביבו. כעבור שנתיים החליט כי הניסוי עלה יפה – אכן אפשר לחיות כך. המוטו שלו היה "עשה את חייך פשוטים!". על הניסוי הזה כתב את הספר "וולדן", שכותרת המשנה שלו היא "חיים ביער". הספר תורגם לעברית, ויצא לאור על ידי מוסד ביאליק.
(וושינגטון).
גם ב"וולדן" וגם ב"אהבת ציון" מוצגים חיי הכפר כחיים הנכונים, והטבע כשילוב של חגיגה חושנית, דרך לתיקון האישיות ואף דרך להתקרב לעבודת האל בלב טהור. ספרו של ת'ורו יהפוך לימים לטקסט המכונן של המהפכה האקולוגית, ממש כשם שהטקסט של מאפו יהיה אחד הטקסטים המכוננים של הציונות, זו שהייתה בראשיתה חזון התחדשות האדם באמצעות קשר ישיר, רגשי והיסטורי, עם פיסת אדמה מסוימת. בין גדולי האומה שהזכירו ספר זה כמקור השראה לפעילותם הציונית נמנה אף דוד בן־גוריון.
והרי קטע מנאומו של סִתְרִי, אחד מגיבורי "אהבת ציון":
אנכי , שוכן יער וכרמל, אגיד לרועים ולאכרים ישרם… יראת שדי תלין בכפרים, אף אם רחוקים המה מבית ה', הלא קרוב ה' בלבם ובפיהם, וידו נודעת להם בכל עיתותי השנה, בחריש ובקציר, בחוסר לחם וברוב תבואות, יש אשר ימנעו שחקים טל ומטר, ועיני האכרים נשואות לשמים ומיחלות לגשם נדבות, אשר יניף אלוהים לארצם העיפה למים; ויש אשר יזלו שחקים והריקו לאדמתם ברכת שמים מעל , עת יעטר אלוהים שנת טובתו… וקול תודה ורנה נשמע מנאות שׂדי, קול שמחת הקציר וגיל הבציר מרנין לב, ואספו דגן ותירוש, וישבעו מטוב ה', ויתרם יחלקו לעניי עם.
לינו בכפרים וראיתם את שוכניהם משכימי קום בעוד דממת ליל שלטת על הארץ, וההרים והגבעות מסירים לאט לאט את מסכת הקיטור והאופל, מכסה הלילה, אשר התכסו בה; אז הגברים יוצאים לשדה לפעלם, ונשיהם טובות המראה והבריאות כפרות הבשן, עושות בצמר ובפשתים, להכין מלבוש לבני ביתן, עד כה וכה והנה מראש גבעות, התומכות בגאותן שחקים תציץ השמש בְּהִלָה, וקול זמיר צפרים וכנף רננים נעלסה בנועם המאור הגדול, ישא אכר גם הוא רנה ותפילה לאל משושו, ותפילתו תעלה כענן הקטורת השמימה.
במקום אחר פורט גיבור הרומן על הנבל ושר:
אַךְ שַּׁלְוָה , אַךְ שֶׁקֶט בְּאֹהֶל רוֹעֶה
לָמָּה תִּטְּשֵׁהוּ? הוֹי רוֹעֶה רוּחַ!
על "אהבת ציון" כתב יעקב פיכמן בשנות החמישים של המאה הקודמת:
סּפר תמים זה נעשה לא רק חזון קדומים, כי אם גם קול קורא לחיים חדשים, קול מעורר לצאת ממעונות האופל הצרים אל האדמה הטובה והרחבה. ריח שדה וגנים עלה מתוך דפיו וקול כורמים ויוגבים הצהיל את כל פינותיו. געגועים על חן נעורים ועל חסד אהבה רננו מכל פרקיו, ומין המית נפש לאושר, לחיים מלאים, לשפעת שמש, שמלאה את הלבבות הצעירים חלום ושכרון. זה היה ספרה של התקופה. יצירתה המחנכת והמעוררת. היא פקחה את העיניים שוב לראות את ירק הארץ, נתנה שקט ללב, הרחיקה מן הכיעור והקטנות אשר מסביבה, והיא למדה גם לשנוא עד מוות את עדת החנפנים והצבועים, העומדים בינינו ובין מעיינות החיים.
עם רעיונות אלה של שיבה אל האדמה, העומדים בבסיס החשיבה הציונית, אי אפשר לטעון שאין ביהדות תכנים אקולוגיים, שניתן להחיות כדי לפגוש את המאה ה־21 עם אתגריה. בתקופתנו קמו אקו־תיאולוגים, הדורשים יסוד דת חדשה. הבולט ביניהם הוא תומס ברי, שבספרו "העבודה הגדולה" טוען שהדתות הגדולות כבודן במקומן מונח, הן עשו את עבודתן ונתנו את תרומתן לאנושות, אך אינן רלוונטיות למאה שלנו.
היום אנו זקוקים לספר קודש חדש, שיתאר את התהליך המדעי של היווצרות החיים ויעניק כיווני פעולה לקראת העבודה הגדולה העומדת בפנינו, והיא כינון מערכת יחסים חדשה של שמירה והזנה הדדית בין האדם לטבע. זאת כדי שנוכל לנפוח חיים חדשים בציווי "לעבדה ולשמרה", וכאזהרתם של חכמינו (מדרש קהלת רבה ז, א): "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך".
