"דרישה": השלב הבא בלימוד התורה לנשים כבר כאן

הכניסה לבית המדרש של ישיבת "דרישה" בראש־צורים שבגוש עציון היא חוויה מיוחדת, ודאי עבור מי שגדל בישיבות מהזן הקלאסי. עשרות נשים צעירות, חלקן רווקות וחלקן נשואות, יושבות ולומדות בבית מדרש שנראה ממש כמו בית מדרש של ישיבה. חלקן בחברותות, חלקן בקבוצות קטנות, לימוד חי, רועש, שמח מאוד. רק הקרוון שבתוכו יושב בית המדרש רומז לחלוציות של המפעל ולייחודיות שלו. ישיבה ראשונה שכולה נשים בארץ ישראל. את הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס), העומדת בראש הישיבה, אנחנו פוגשים בבית המדרש, שם היא נמצאת מרבית שעות היום. היא לומדת עם תלמידותיה בסדר יום אינטנסיבי מאוד, שלושה סדרים, שרובם, כנהוג בישיבות מאז ומקדם, סובבים סביב לימוד הגמרא.

אך למרות אווירת הלימוד האינטנסיבית ותוכנית הלימודים הישיבתית מאוד, הבחירה לכנות את המוסד החדש יחסית בשם "ישיבה" היא כמובן לא מובנת מאליה. "ישיבה" היא מילה שטעונה מאות אם לא אלפי שנים של משמעות, ומאז ומעולם לכל אורך גלגוליה הייתה מוסד גברי מאוד. "אני בעצמי הייתי במשא ומתן עם עצמי בנוגע למילה הזו. הלכתי ובאתי אליה הרבה זמן. היא לא באה ממקום של אגרוף. זה מקום מאוד רך ועדין ומלא מתיקות וחן. אחד מהאתגרים שעומדים בפני בתי המדרש לנשים הוא שבגלל שלימוד תורה אינטנסיבי, וכך אני מאמינה שנכון, הוא נפרד לגברים ולנשים, ובגלל שבתי המדרש של עם ישראל היו במשך אלפיים שנה נחלת הגברים, מאתגר מאוד לייצר קשר לעולם התורה כמו שהוא היה אלפיים שנה. הבחירה מה לומדים, איך לומדים, האם מישהו מבקר את מה שאני אומרת. התוצאה היא שבתי המדרש לנשים משתבללים בתוך עצמם. זה אתגר לכל בתי המדרש, והרצון שלנו כאן הוא להיות חלק מהדרך שבה עם ישראל למד תורה אלפיים שנה. השם הוא הסימן לבקשה הזו ולתפילה הזו".

"אם ניקח היום תאומים, בן ובת שסיימו תיכון. אם הבן ירצה ללכת ללמוד כמה שנים בישיבה, ההורים יפרגנו וכנראה גם יסכימו לממן את לימודיו. אצל אחותו התאומה שנה אחת של לימוד תורה תיחשב ללגיטימית. מעבר לזה תמיד יהיה קווץ'"

איך הרצון לבנות עולם ישיבתי בא לידי ביטוי?
 "אנחנו לומדים מסכתות קלאסיות. אנחנו מעודדים את הבנות לכתוב, כי דווקא כשלומדים בנפרד הכתיבה מאפשרת לייצר שיח ולהעמיד את הדברים לביקורת. פעם בשבוע יש לנו שיעור כללי שלפעמים אני מעבירה, ולפעמים אנחנו מביאים לכאן ראשי ישיבות. הרב מדן היה כאן, הרב שרלו היה, הרב וילק היה כאן, הרב אמנון דוקוב. המטרה היא לא להביא כוכב אלא לייצר את הקשר הזה. להטמיע את ההבנה שהתורה לא נולדה לפני ארבעים שנה כשבית המדרש לנשים נפתח אלא התחילה ממשה רבנו והרצון שלנו להיות חלק מזה. הכינוי ישיבה מוליך למחשבה שהמקום הזה הוא הכי אוונגרדי שיש, אבל מבחינתנו הרצון הוא לבטא את התחושה שאנחנו הכי מסורתיות שיש".

האם את מתחברת לרצון לייצר לימוד תורה נשי בעל אופי מחודש?
"הדיבורים האלה לא מדברים אליי. אני לא מביעה עמדה אם יש דבר כזה פסיקה נשית או לימוד תורה נשי. זו שאלה שתתברר באופן רציני כשתהיה תורה ופסיקה שנושאת אותה אישה, ואז אפשר יהיה לבדוק את זה. אני קודם כול רוצה לגרום שיהיו נשים גדולות. אחר כך נבדוק מה זה יצר. זה יהיה מבחן אמפירי שאני באמת סקרנית כלפיו, אבל החידוש, שלא המצאתי אותו, הוא להגיד לבנות: אתן יכולות להיות נשים גדולות".

לא לכל אחת

הרבנית גודינגר מודעת לכך שהמסלול הישיבתי שהיא מציעה לא מתאים לכל אחת, אבל היא בכל זאת מבקשת להוביל שינוי. "אם ניקח היום תאומים, בן ובת שסיימו תיכון, אם הבן ירצה ללכת ללמוד כמה שנים בישיבה ההורים יפרגנו וכנראה גם יסכימו לממן את הלימודים. אצל אחותו התאומה שנה אחת של לימוד תורה תיחשב ללגיטימית וההורים גם יממנו אותה. מעבר לכך תמיד יהיה קווץ'. תמיד תישאל השאלה 'מה את עושה עם זה' וגם שאלת המימון תהיה לא פשוטה. את הנקודה הזו הייתי שמחה לפרוץ. להיות עובד ה' זה אתגר, אז בואו נשנה את זה. חצי מבית המדרש כאן הן בנות שלא מתכוונות לעסוק בזה בחייהן והן משקיעות בזה כמה שנים. זה מצליח לייצר נשים שהאופק התורני נפתח להן. נשים שמבינות שהתורה היא גדולה וצריך לגדול לתוכה, לא לעשות אותה נוחה למשתמש".

הרבנית גודינגר גדלה ביישוב בית־אל בבית שהיה בית תורני מאוד אך עם רקע אירופי. אביה, נתן דרייפוס, הוא בוגר ישיבת מרכז הרב שגם היום בפנסיה משקיע את עיקר זמנו בלימוד תורה ישיבתי. אחיה הגדול, הרב שלמה דרייפוס, הוא ר"מ בולט ומוערך בישיבת הר המור, המרכזית בין "ישיבות הקו" הנחשבות לזרם החרד"לי הקיצוני ביותר.

"הכיוון היום הוא תוכניות הלכה, בכל המדרשות. יש לכך סיבות, אבל זה מייצר נשים שיודעות הלכה ברמה טובה אך הרקע הלימודי הבסיסי שאצל גברים הוא אלמנטרי חסר להן. לכן כאן אנחנו מתמקדות בלימוד גמרא בעיון, בעמל, בעבודה קשה ובלי קיצורי דרך"

"השילוב בין הצד התורני ובין האירופיוּת שהייתה בבית שלנו הביא לכך שלצד החינוך התורני שקיבלנו הייתה גם אהבת דעת ואהבת השכלה, והחיבור הזה מלווה אותי עד היום. דברים שבעולם באים הרבה פעמים בנפרד – בבית שגדלתי בו היו בהרמוניה, בלי להסתבך.

מתי הרגשת שהתורה בוערת בך?
"למדתי בבית־אל ובאולפנה בעפרה ותמיד ידעתי שאני רוצה ללמוד תורה יותר ברצינות. וכך, אחרי השירות הלאומי הגעתי למדרשה במגדל־עז, שם מצאתי מרחב שפותח שמיים ופותח שערים ללימוד תורה ולמדתי שם שלוש שנים. בתקופה שלמדתי שם זכיתי ללמוד אצל הרב ליכטנשטיין. הייתי מהמייסדות של השיעור הזה כי הייתי חברותא של הבת שלו. היא רצתה שנלמד אצלו והוא לא הסכים שנבוא לשיעור בירושלים, ובמקום זה הוא בא ללמד אותנו במדרשה. אני חושבת שאצל הרב ליכטנשטיין ישבתי בפעם הראשונה מול מישהו שהשיעור שהוא העביר לנו לא היה שונה משיעור שנתן במקום אחר כי הועבר לנשים. מבחינתו לא היה חשוב מי ישב מולו, הוא לימד את התורה כפי שהיא, וזה יצר אצלי אמון מאוד גדול באפשרות שלי לגדול. כמובן שזה גם היה קשה וכשאני מסתכלת אחורה אני מניחה שהבנתי כנראה 50 או 60 אחוז ממה שהוא אמר, אבל יותר ממה שלמדתי אצלו ללמוד, למדתי להאמין שאני יכולה ללמוד. אני חושבת שזו המתנה הכי גדולה שקיבלתי מהרב ליכטנשטיין".

סימני דרך

התחנה הבאה של הרבנית גודינגר הייתה ב"מתן", שם למדה ארבע שנים בתוכנית המכון התלמודי העיוני שייסדה הרבנית מלכה בינה, תוכנית שהיא מגדירה "אחת מפריצות הדרך הכי משמעותיות שעולם לימוד התורה הנשי יצר". לאחר כעשר שנים של לימוד תורה אינטנסיבי עברה הרבנית גודינגר לעולם החינוך, מתוך רצון ליצור שינוי במסלול הלימודים התורני של בנות צעירות, "הבנתי שאני פתחתי דף גמרא בפעם ראשונה בחיי בגיל 20 ואמנם התפתחתי בזה יפה והשקעתי בזה, אבל אם הייתי מתחילה בגיל 14 היכולות שלי היו גבוהות יותר.

זה הביא אותי לפלך, שם הייתי עשר שנים שבהן התפתחתי וגם קרו לי דברים מעניינים מבחינה רוחנית. הבנתי שהעבודה הכי קשה בחיים דתיים זה איך ביראת שמיים לא מצמצמים את השמיים לגבולות היראה, אלא בונים כלי יראה שמתאימים לעוצמה ולרוחב של השמיים. הרבה פעמים משרטטים שני ציורים, או שיש רק שמיים או שיש רק יראה, והרוחב מייצר אתגר שמלווה את החיים שלי עד היום. איך חווים עולם שהוא רחב ואמיץ ופוגש את המציאות על כל גווניה ומרחביה, ומתוך זה המפגש עם א־לוקים הופך להיות הרבה יותר משמעותי. באותן שנים ההתפתחות שלי הייתה הרבה פחות בלימוד והרבה יותר במפגש עם המציאות והעולם".

במהלך שנותיה בפלך סומנה הרבנית גודינגר לראשונה כפורצת דרך, כאשר מונתה ל"רבנית בית ספר" במקום הרב בני לאו שעזב את התפקיד, ובעקבות המלצתו.

איך הרגשת כשהרב בני המליץ עלייך כמחליפה?
"כשמיכל עיר־שי, שניהלה את פלך באותה שנה, הציעה לי את זה אני זוכרת שפשוט צחקתי. בעולם של לפני עשר שנים זה נשמע לי כמו בדיחה. אז הלכתי להתייעץ עם שלמה, אחי הבכור, והוא ענה לי, 'רעיון מעולה'. כשאמרתי לו שהתשובה שלו מפתיעה אותי הוא אמר לי משהו עמוק מאוד: כאשר התפקידים החינוכיים המרכזיים במוסדות חינוך לבנות נמצאים בידי גברים זה יוצר דיסוננס מובנה, כי הדמויות שמייצגות את האפשרות לקחת אחריות ממשית על החיים הרוחניים הן תמיד כאלו שהבת לעולם לא תוכל להיות בעצמה, ולכן זה רעיון נהדר. אחרי שקיבלתי את ברכת הדרך ממנו באמת מילאתי את התפקיד הזה כמה שנים".

התחנה השנייה של הרבנית גודינגר כמלמדת הייתה מדרשת לינדנבאום, שם חלחלה בה ההכרה שהיא מעוניינת לשוב להתפתח בצד הלימודי, אך גם ההבנה שבמסגרות הלימוד הקיימות עבור נשים הדבר יהיה קשה. "רוב הנשים שלומדות תורה הן בשלבים ראשוניים, ולכן ההוראה מפתחת כישורים חינוכיים ופדגוגיים, אבל היא לא מצמיחה לימודית את מי שמלמד", מסבירה הרבנית גודינגר את התובנה שיצרה אצלה את הדחף הראשוני להקמת הישיבה. "הרצון להניע את עצמי ולהניע את העולם הוא זה שגרם לי לרצות להקים את הישיבה".

אבל הרצון להקים ישיבה לא הגיע אליה רק מהחוויה האישית. אל החוויה הזו הצטרף רצון ללכת "נגד הזרם" הנוכחי בכל הנוגע לתוכניות מתקדמות ללימוד תורה לנשים. "הכיוון היום הוא תוכניות הלכה, בכל המדרשות. יש לזה סיבות, אבל זה מייצר נשים שיודעות הלכה ברמה טובה אך הרקע הלימודי הבסיסי, שאצל גברים הוא אלמנטרי, חסר להן. לכן כאן אנחנו מתמקדות בלימוד גמרא בעיון, במסכתות הישיבתיות, בעמל, בעבודה קשה ובלי קיצורי דרך".

עליית השיח הציבורי על מקומן של נשים בעולם הדתי באה יד ביד עם התרחבות הדיבור על פמיניזם בחברה הדתית. איפה את ביחס לזה?
"זה דבר שעברתי איתו הרבה תהליכים. היום אני עומדת במקום שלא זורק אבן לבאר שאני שותה ממנה. ההבנה שלי היא שהרבה מאוד דברים שאני עושה לא יכולתי לעשות בזכות נשים שלא בהכרח אני רוצה להיות חברה שלהן או ללמוד איתן בבית המדרש, אבל הן פרצו דרכים שבזכותן אני יכולה לשבת וללמוד. לכן דברים שפעם הייתי אומרת, כמו שמהפכה טוב לה לבוא מבפנים ולא מבחוץ – היום אני מבינה שזו אמירה קצת תמימה. אני מכירה תודה לפריצת הדרך שהביאה התופעה היותר אגרסיבית שפרצה דברים בעוד תחומים. עם זאת, יש בי הבנה שאני כשלעצמי אדם שהחיבור למסורת שלו מאוד יקרה לו. גדלתי בבית מרכזניקי, אני גרה היום בבת־עין, ואלה מקומות שהנושא הפמיניסטי לא נוכח בהם ולכן הוא גם לא חלק מהוויית החיים שלי, אבל אני לא בהכחשה וממש לא בבוז כלפי הפמיניזם, אלא בהרבה כבוד. האופן שבו הוא השפיע על חיי מעורר שאלות עומק אמיתיות, למשל האם ההשפעה יכולה לקרות רק בדרך הזו. אני מאמינה מאוד בשותפות מלאה של נשים בחיים הדתיים, בחיי קהילה דתיים ובעולם בית המדרש. אז מי שמסתכל עליי יאמר שאני פמיניסטית, וזה נכון, אבל הפמיניזם שלי הוא כזה שמגיע מאוד מבפנים, עם מאמץ להיות חלק מהמושג של 'א־לוקינו וא־לוקי אבותינו'. אולי זה נראה כאילו אני עובדת על עצמי, אבל ככה אני מרגישה".

"אצל הרב ליכטנשטיין ישבתי בפעם הראשונה מול מישהו שהשיעור שהעביר לא היה שונה משיעור שנתן במקום אחר כי הועבר לנשים. מבחינתו לא היה חשוב מי ישב מולו, הוא לימד את התורה כפי שהיא"

מערכת היחסים של הרבנית גודינגר עם אחיה, שהוא ר"מ בהר המור, היא כאמור קרובה. "אנחנו מדברים הרבה בלימוד", כפי שהיא מעידה, ובאופן כללי היא מרגישה קרובה לרבים באגף השמרני של המגזר, למרות היותה פורצת גבולות. "השאלה שאני שואלת היא שאלה אחרת, וממילא אני מתחברת גם לאנשים מהאגף הליברלי־כביכול וגם לאנשים מהגף השמרני. מה שמעניין אותי הוא הבערה לה'. לבערה הזו יש תמונה שמרנית ויש תמונה ליברלית, ואני מתחברת גם לזו וגם לזו".

להתחיל לדבר על קדושה

היא נשואה לדוד ואם לחמישה, ומתגוררת עם משפחתה, כאמור, ביישוב בת־עין שבגוש עציון, שבו רבים מהתושבים הם חוזרים בתשובה. אולם, כאשת חינוך במשך שנים רבות היא מצאה את עצמה עוסקת בתהליכים מגוונים העוברים על המגזר, ובעיקר על נערות ובחורות צעירות והתמודדויות שהן חוות. "יש אתגרים לא פשוטים, והרבה דברים שנראו לי ולבנות בגילי פשוטים בזמנו, היום כבר בכלל לא פשוטים והפכו לאתגר. אבל אני לא מתרפקת על העבר. העמדה הבסיסית שלי היא שהעולם היום הרבה יותר מעניין והרבה יותר מאתגר מהעולם שאנחנו חיינו בו, וזה דווקא מושך אותי להכיר וללמוד. הסטנדרטים השתנו בנושאים של צניעות, של התנהלות בין בנים לבנות, זה נכון, השאלה כמובן היא למה, ומה עושים עם זה. צריך להתחיל מהבנה מול מה עומדים, ובהרבה מקרים לא מדובר בתהליכי עומק אלא בדברים פשוטים. האופנה היא תותח כבד וקשה מאוד להתמודד נגדו. לצד זה יש כאן גם משהו עמוק יותר. צריך להבין שהמושג חופש, שבעיניי הוא דתי בשורש שלו ולא סותר דתיות, יוצר בימינו נפש שמחפשת חופש. החוויה של השמירה על ההסתרה והאיפוק היא חוויה קשה. יש דיסוננס עמוק בין חופש לבין הלכה. כמובן אין לי פתרון קסם שיעלים את המתח הזה, אבל אני חושבת שכשהמושג 'קדושה' יהיה נוכח יותר בעולם שלנו כמשהו צבעוני, חי, מעניין, הוא יזכך את המושג 'חופש'. זה לא יפתור את הבעיות אבל זה ייצור אטמוספרה שבה הקשיים הללו ייראו אחרת. אנחנו כמעט לא מדברים על קדושה. אנחנו מדברים המון על מחויבות הלכתית, אבל כל מי שעבר באוניברסיטה יודע שחובת נוכחות יש בשיעורים המשעממים, ואילו בשיעורים המעניינים אין חובת נוכחות. זה בעצם מספר שאנחנו חווים את החיים הדתיים שלנו כמשעממים. כשהחוויה תהיה אחרת, שיש פה סיפור מעניין, אז תיווצר סביבה שבה אפשר יהיה לעבוד".

את השינוי מחפשת הרבנית גודינגר בכמה מקומות, ובין היתר היא מציעה להתחיל אותו מבית הכנסת ומהמראה שלו. "דוד אמר לי פעם על הרצון הנשי לפרוץ את המחיצה, 'מה נראה לך, שמהצד הזה של המחיצה קורה משהו מרתק? לא קורה שם כלום', ולמרבה הצער זה נכון. היום בית כנסת זה סיפור משעמם, וזה נכון גם כשמדברים על בתי ספר ואולפנות. אם ניצור תודעה שלהיות דתי זה דבר מעניין, היא תביא לחיים דתיים מעניינים יותר. החינוך שאנחנו נותנים לילדים הוא לא אותנטי. אנחנו יוצרים לילדים עולם לילדים. אני לא הולכת לבית כנסת כי אני רוצה שהילדים שלי יראו אותי הולכת לבית כנסת, אני הולכת לשם כי לי זה חשוב. היום המשימה של החינוך הוא להשאיר את הילדים בתוך המערכת, וזו לא המשימה שלי. אני שואפת לייצר חיים דתיים עמוקים בשביל עצמי. כשזה קורה, זה משנה. כמובן שזה לא  מביא מאה אחוזי הצלחה, אבל זה משנה את הסביבה שבה אנחנו פועלים".

כאחת שפוגשת הרבה בחורות צעירות, מה דעתך על תופעת הרווקות המאוחרת?
"קל לי לדבר על זה כי אני הייתי חלק ממה שמכונה 'בעיית הרווקות המאוחרת'. אני זוכרת את ההורים שלי כשהתחתנתי, אבן נגולה מעל ליבם. אבל אף אחד לא שאל, נניח, אם טוב לי בנישואין. התחתנתי – והנה נפתרה הבעיה. ואם טוב לי לא להיות נשואה, אז זה רע? אני לא רוצה לשבור את כל המערכות אבל אני רוצה לשנות את השאלה. בעולם הדתי רואים הרבה פעמים את שאלת האיכות כשאלת בונוס. קודם תהיי דתייה, תבואי לבית כנסת, ואחר כך ברור שאנחנו רוצים שתתכווני בתפילה, אבל זה הבונוס. קודם כול תהיי נשואה, איכות חיי הנישואין היא כבר הבונוס. אני חושבת שזה צריך להיות הפוך. אם תופסים את החיים באופן כזה – זה לא עושה חשק להיות שם, אני לא חושבת שא־לוקים רוצה אותנו ככה. אני כמובן כל הזמן שואלת את עצמי אם כשאני אעמוד למבחן כהורה עדיין אומר את הדברים האלה. אני רוצה להאמין שכן".

"אני זוכרת את ההורים שלי כשהתחתנתי, אבן נגולה מעל ליבם. אבל אף אחד לא שאל, נניח, אם טוב לי בנישואין. התחתנתי – והנה נפתרה הבעיה. ואם לא טוב לי? אני רוצה לשנות את השאלה"

אילו חלומות את מקווה שיתגשמו במפעל הישיבה בעשר השנים הבאות?
"החלום שלי הוא קודם כול שאם תראיין אותי בעוד עשר שנים השאלה למה קוראים למקום הזה 'ישיבה' לא תעלה שוב, כי זה יהיה ברור לגמרי למה. המטרה היא לייצר מקום שבו נשים יוכלו לגדול באמת. עד היום יש מעט מאוד נשים למדניות, שבאמת יודעות ללמוד ברמה גבוהה. אפשר אולי לספור אותן על אצבעות שתי הידיים. זה לא בגלל שנשים לא יכולות ללמוד כך אלא כי אין מסגרות שנשים יוכלו לגדול בהן. ולכן אלו שכן גדלו הן רק נשים פנומנליות, כי הן היו צריכות לגדול לבד. אני מקווה, ועל זה אני מתפללת, שפה אנחנו יוצרות מסגרת שבאמת תאפשר את העניין. כמובן שזה לא יהיה להמון נשים, אבל גם אצל גברים אני לא חושבת שזה מתאים לכולם. מי שכן מתאימה ומוכשרת יהיה לה המקום הזה שבו היא תוכל לצמוח ולגדול, ואז, כשיהיו לנו נשים גדולות, שיהיו בשיח עם עולם התורה שבחוץ, נוכל לשאול גם מה עשה לימוד התורה הנשי ואיזה חידושים הוא יצר".