יונתן דובוב מסכם עשור ב"גולה" ומחשב מסלול מחדש

בימים אלה מחפש יונתן דובוב, האיש שמאחורי מתחם התרבות והפנאי "גולה", את האדם שייקח ממנו את השרביט אחרי עשור וינהל את המוסד שהפך בית יוצר לאמנים דתיים. דרישות התפקיד? "שידע לתמרן בין העולמות ובין חומר לרוח, ושידע שבניגוד להנחה הרווחת – מדובר בג'וב שבו היום מתחיל בשמונה בבוקר ואתה לא חוזר הביתה לפני שתיים בלילה".

עבור דובוב, הקמת ותחזוק הגולה היו בגדר שליחות של ממש. "מורי ורבי אורי אורבך ז"ל, שאגב המציא את השם 'גולה' ותרם רבות להקמתה, אמר לי פעם שיש שלושה מוקדים שמשפיעים על החברה בישראל – פוליטיקה, תקשורת ותרבות, ומאז אני מנסה לשים רגל בכל אחד מהתחומים. אנשים מחפשים דיכוטומיה – או מעונב או מגניב, צעיר או מבוגר. אבל אני בן אדם של 'גם וגם'. יום אחד בחליפה ויום אחר בטריקו, דתי במשפחה של חילונים, רוסי במגזר של דתיים. איש מעשה בעולם של רוח. והיופי הוא שלא צריך לבחור".

אחת הסיבות לעזיבה של דובוב היא המינוי שלו לתפקיד מנכ"ל מרכז יעקב הרצוג, זרוע התרבות של תנועת הקיבוץ הדתי. ביום שלאחר ההכרזה על המינוי, הטלפון שלו קרס מההודעות. מהשר רפי פרץ ועד למנכ"לית נשות הכותל – אין כמעט אדם על הספקטרום הדתי־לאומי שלא התקשר לברך.

כאדם שחי כבר עשור תרבות יהודית, אתה חושב שהיא התפתחה לאורך השנים באופן מספק?
"לא, אבל היא בדרך. צריך שהקהל יחליט שהוא מגיע להופעות, מתייצב בתערוכות ונותן גב לאמנים, והאמנים מצידם צריכים להפסיק לפחד ולצלול למים – להיות חלק משמעותי מעולם היצירה בלי רגשי נחיתות, לכתחילה ולא בדיעבד. אחרי שזכינו לנציגים משמעותיים בצבא, בעולם המשפט ובתקשורת, הגיע הזמן שתתפתח פה סוף־סוף גם אליטה תרבותית. לא רק בשדה של המוזיקה אלא גם באמנות פלסטית, בתיאטרון".

דת לא מסרסת יצירה?
"להפך, דת היא מקור ההשראה הכי גדול שיש. פעם תרבות יהודית הייתה לפתוח ספר תנ"ך, להלחין כמה פסוקים, והנה יש לך אלבום. השינוי המשמעותי התחיל עם עדי רן ואחריו בא אהרן רזאל, כשהם התחילו ליצוק לתוך הטקסטים גם אינטרפטציה אישית. עכשיו 'פשוטים' של עקיבא זה שיר השנה בגלגלצ. חנן בן־ארי זמר השנה כשהוא שר על הוויה דתית אבל גם על האישי, על קשיים ואכזבות. הכול מתמזג בטבעיות".

"תרבות היא כלי שמעצב התנהגות, ניסינו לעשות שינויים ולאתגר את הגבולות אבל ברור שאחרי עשור אי אפשר להישאר אותו דבר"

למה זה כל כך חשוב בעיניך?
"תרבות זו הנדסת התודעה הכי משמעותית שיש. אלף דברי תורה של רבנים לא ישפיעו כמו שיר אחד מצליח כמו 'סדר העבודה' של ישי ריבו. אני זוכר שישבתי בלייב פארק בראשון עם עוד 12 אלף איש בקהל, אותו ישי ריבו שבהתחלה היו לו ב'גולה' הופעות לפני שלושים איש. זה היה מחזה מדהים – לראות בשורה הראשונה אדם חרדי עם פאות ליד בחורה בגופייה ושניהם שרים כל מילה ומילה – 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'".

לצד מוסדות כמו מכללת אמונה ומעלה, בשנים האחרונות נפתחו בתי ספר, חממות ופלטפורמות כמו פרדס ומזמור אבל עדיין אנשים חוששים לבחור במסלול הזה. למה?
"להיות רואה חשבון או הייטקיסט כל אחד יכול, אבל בשביל להיות יוצר לא מספיק רק כישרון, צריך המון־המון אומץ. אתה הכי חשוף שיש ומול כל העולם. לא סתם הרבה אמנים חוטפים התקפי חרדה או זקוקים לחומרים שירגיעו אותם. כשאתה נמצא מאחורי הקלעים רגע לפני העלייה לבמה, שם אתה רואה איך כולם מפחדים, גם הכי מנוסים שיש. למשל אפילו מישהו כמו אביתר בנאי, זה עדיין לא טבעי לו – הוא מגיע הכי מוקדם, עוד לפני הסאונדמן, ויושב לומד תורה. עושה באלאנס זריז, לוקח צ'ייסר קטן של וודקה ויוצא החוצה. חצי שעה לפני ההופעה הוא חייב שקט אז הוא פשוט מסתובב למטה לבד, בשכונה שצמודה לגולה. שתי דקות לפני ההופעה חוזר, שותה עוד צ'ייסר ועולה לבמה".

כדי לסייע לאמנים דתיים באשר הם, הקים דובוב את קבוצת "מאחורי הקלעים": "הקמתי אותה כי הרגשתי מאוד בודד", הוא מתוודה. "בתעשייה כולם מכירים אחד את השני מהקליקה התל־אביבית, אבל לדתיים אין את ה'נחמה וחצי' שבה הם יכולים להיפגש, להתמנגל וליצור ביחד. אחד מיצהר, השני ממצפה־רמון, השלישי מעכו. אז הקמתי קבוצת ווטסאפ, שבה אפשר להתייעץ, לדחוף אחד את השני לגשת למכרזים, לוועדות של משרד התרבות, ואנחנו עורכים גם מפגשים".

הייתי בטוח שאני תימני

הסיפור של יונתן דובוב מתחיל במקום הכי לא צפוי שיש: קישינב, מולדובה. הוא נולד בבריה"מ לפני 34 שנה למשפחה חילונית למהדרין. בגיל שנה וחצי עלה עם אמו, סבו וסבתו ארצה. את אביו, שנפטר כשנה קודם, דובוב מעולם לא הכיר.

"הייתי אמור להיות בכלל איזה מהנדס מאשדוד, כזה ששונא את היהדות והחרדים, מצביע ליברמן קלאסי", הוא צוחק, "אין דבר יותר לא הגיוני מזה שאני דתי. אבא שלי לא היה רב, סבתא שלי לא הייתה מתנדבת ב'אמונה'. אנחנו משפחה מאוד קטנה, אין לי אחים, בני דודים, אין ייחוס, אין קשרים. היהדות בנויה על 'והגדת לבנך', אבל אצלי לא היה מי שילמד אותי".

העובדה שמשפחתו בחרה להשתקע דווקא בפתח־תקווה, שינתה את מסלול חייו. "עד גיל שמונה גדלתי בשכונת שערייה והייתי בטוח שאני תימני. הגננת שלי הייתה מארחת אותנו בשבתות ועד היום אני יודע את ההבדלים המדויקים בין סגנון התפילה הבלאדי לשאמי. קלטו אותנו שם באמת, לא בקטע מיסיונרי כזה ש'נראה לכם מה זה להיות יהודים'. פשוט פתחו לנו את הדלת וקיבלו אותנו כמו שאנחנו. לא הייתה שם שום התנשאות או אמירה מה הדרך הנכונה".

משם המשיך לבית הספר הממ"ד המקומי. "בבית הכנסת האשכנזי שהייתי הולך אליו כדי לפגוש את החברים, כל הילדים היו יוצאים החוצה לשחק בזמן קריאת התורה ובסופה האבות שלהם היו קוראים להם להיכנס לתפילת מוסף. לי אף אחד לא קרא. להפך, הייתי לוקח הרינג מהקידוש הביתה לאמא. כילד, החוויה שלי הייתה של זרות. להיכנס לתוך מרחב של טקסטים עתיקים ושל קודים שלא הכרתי. החלום שלי היה לדעת לשיר את כל זמירות שבת בעל פה. בסוף כיתה ו' אמא שאלה אם אני רוצה ללכת לחטיבה חילונית או לדתית ובחרתי ללכת למכינה בגבעת־שמואל".

 יכול להיות שבגלל תחושת חוסר השייכות היה לך חשוב כל כך לסמן כל וי מגזרי אפשרי?
"אני מאוד גאה להיות מגזרי. בזמן שכולם ברחו מהמגזריות והורידו את הכיפה, מרד הנעורים שלי היה לרצות להיות המשופם בסנדלי שורש. בניתי את היהדות שלי במו ידיי, בכל רגע בחיים שלי בחרתי בכיפה הזו. אז בכל פעם שיורדים על הגודל שלה או מכנים אותי 'לייט' – תודה רבה לכם אבל אני והקדוש ברוך מסתדרים נהדר, אין צורך שתתערבו לנו בקשר".

פצע צ'רנוביל

דובוב למד בישיבת ההסדר בעתניאל והתגייס להדריך בקורס "נתיב" בחיל חינוך. גם שם, במיזם שמסייע לבני העלייה הרוסית בהליך הגיור ומקרב אותם ליהדות, הוא נע בין העולמות: "החניכים בקורס לא ידעו שאני רוסי ומבין את כל מה שהם מרכלים עליי. בשבת שלפני סיום הקורס הייתי מביא אותם הביתה לפתח־תקווה, הם פגשו את אמא שלי ושם התוודיתי בפניהם שהבחור עם הכיפה הסרוגה שמרצה להם כבר כמה חודשים הוא בכלל רוסי. ההלם על פניהם היה מענג. הם גילו שדתי ורוסי זה לא אוקסימורון".

איך זה בעצם שאין כמעט דתיים רוסיים?
"המגזר הדתי־לאומי עשה עבודה מדהימה בהפגנות למען יהודי בריה"מ וכל ה'לט מיי פיפל גו', אבל אז, כשהחלום התגשם, מסך הברזל נפל והגיע הזמן לקלוט אותם – הציונות הדתית נעלמה. הקהילה האתיופית מונה באזור ה־100 אלף איש והקימו עבורם משהו כמו שלושים סניפי עולים. הרוסים מנו למעלה ממיליון איש – כמה סניפי עולים הוקדשו להם? מבטיח לך שלא תצליחי לנחש".

שישים?
 "שניים! באחד מהם הדרכתי ואת השני סגרו".

"המגזר הדתי־לאומי עשה עבודה מדהימה בהפגנות למען יהודי בריה"מ וכל ה'לט מיי פיפל גו', אבל אז כשהחלום התגשם, מסך הברזל נפל והגיע הזמן לקלוט אותם – הציונות הדתית נעלמה"

אתה שוכח שבניגוד לאתיופים, הרוסים הגיעו עם אתוס חילוני מובהק. "תורה ועבודה" לא ממש דיבר אליהם.
"נכון, אבל זה עדיין לא אומר שהם לא נפגעו מהממסד הדתי בארץ, שהכריז עליהם כלא־יהודים באופן גורף, או לפחות התנהל ככה. זה בדיוק מה שאנחנו מנסים לתקן בעידן הנוכחי שבו לא כל דוס רוצה לגייר אותם בכוח, ולא כל רוסי מתרחק מכל מה שקשור ביהדות".

בשנה האחרונה, בעקבות סדרת הטלוויזיה "צ'רנוביל" שהציפה את טראומת פיצוץ הכור האטומי בקרב עולי בריה"מ, כתב דובוב טור חשוף שבו סיפר על ההיסטוריה הפרטית שלו. אביו השתתף בפעולות פינוי הפסולת הרדיואקטיבית ונפטר כתוצאה מכך זמן קצר לאחר מכן. הטור זכה לתגובות רבות: "זה עורר משהו אצל הישראלים. לא רק לגבי האירוע של צ'רנוביל אלא בכלל, פתאום נוצר עניין גדול בציבור הרוסי, להבין מה עברנו, להיפתח אל התרבות".

ובבית?
"זה פצע שאסור היה לחטט בו. בחברה הרוסית בכלל ואצלנו במשפחה בפרט".

מה זה הדרן

למרות שהוא נע בין עיסוקים רבים – בעל טור בעלון שבת, מנחה בערוץ 20, יו"ר צעירי הבית היהודי ועו"ד, "גולה" תמיד היה במוקד עשייתו. כשסגן ראש העיר דאז מוטי זפט התקשר אליו וסיפר שהוא רוצה להקים מועדון לחבר'ה סרוגים ברוח של ימינו, הוא הבין שמדובר במשימה בעלת חשיבות עליונה.

מועדון לחבר'ה סרוגים נשמע קצת צרבת.
"בראש שלי זה היה משהו בין זאפה תל־אביב לבית אבי חי. תרבות זה משהו שתמיד היה אצלי בדם. אני בא מבית המדרש העתניאלי שבו היא מושרשת חזק וגם כמובן מהבית. גם כשאמא שלי עבדה בשלוש עבודות ולא תמיד היה מה לאכול – מינוי לפילהרמונית חייבים".

למה צריך מקום שהוא בהגדרה מגזרי במקום לצמוח במועדונים הקיימים?
"יוצר חילוני מתחיל שרוצה להתקדם אחרי שהוא הוציא אלבום אז הוא מתחיל בצוללת או בלבונטין, עובר לזאפות ואז קיסריה ואז היכל התרבות – והנה הוא מצליח. לאמן דתי לא היה איפה להתחיל. פה לא כשר, לשם לא יגיע הקהל שלו. אם את אישה אז בכלל חסומות בפניך אופציות כמו להופיע מול נשים בלבד. נשאר להם בערך המתנ"ס הקהילתי, ושם זה נתקע. מעבר לזה שיצרנו במה שמעליה הם יוכלו להופיע בלי להתפשר, אנחנו גם עוזרים להם. כתבנו להם קומוניקטים, לימדנו אותם איך העסק עובד. ישי ריבו למשל התחיל אצלנו, המעצב שלנו עיצב לו פליירים, המנהל המוזיקלי שלנו היה הגיטריסט שלו (ועכשיו של עקיבא), ועד היום בהופעות בגולה אני משמש התאורן, ולא רק מטעמי חיסכון. אם פעם חנן בן־ארי יכל להופיע רק בגולה, היום גם הזאפה מוכנה לתת לו אוכל כשר".

וכפועל יוצא מזה גם הקהל כבר מכיר את הזאפה, ואופן הבילוי והסטנדרטים שלו השתנו.
"הקהל התבגר והיום הסכומים שהוא מוכן להוציא ממש הכפילו את עצמם. זה עדיין לא ברמה של המגזר הכללי אבל יש שיפור משמעותי".

"בתחילת הדרך הקהל לא ידע איך לאכול אותנו. היו אפילו הפגנות של הפלג השמרני נגדנו, קראו לי עוכר ישראל, שאני מכשיר את השרץ והורס את הנוער, ואני בכלל לא פניתי אל הנוער".

וכיום?
"גם לא תמיד פשוט. זה קהל שתמיד קונה בדקה התשעים, אתה יכול כמעט לבטל את ההופעה מרוב שריק ופתאום ברגע האחרון סולד־אאוט. גם קשה לו עם להזמין אוכל ואלכוהול".

"זה קהל שתמיד קונה בדקה התשעים, אתה יכול כמעט לבטל את ההופעה מרוב שריק ופתאום ברגע האחרון סולד־אאוט. גם קשה לו עם להזמין אוכל ואלכוהול"

טוב, זה ידוע שדתיים אוכלים בבית.
"או מביאים לגולה אוכל מהבית! היינו צריכים ממש ללמד אותם איך מתנהגים. מתי קמים, מתי מוחאים כפיים, כנראה כי בשיעורי תורה רגילים לא למחוא כפיים. או מה זה הדרן.

"הקהל הדתי יותר מדי אידאולוגי, שלא לומר טרחני לפעמים. מחפש משמעות עמוקה בכל דבר. הוא לא בא רק כדי ליהנות, ישר ישאל מה המסר – אבל לא תמיד יש מסר, לפחות לא במישור הגלוי. גם ה'מה יגידו בבית כנסת' מאוד חזק. למשל חוץ מהנובי גוד שאני עורך בגולה, אני תמיד חוגג גם בבית שלי. יש המון אנשים שמגיעים למסיבה אצלי בבית אבל כף רגלם לא תדרוך בנובי גוד בגולה, כי זה בפרהסיה".

מה יהא עכשיו על הגולה, מבחינה מהותית?
"תרבות היא כלי שמעצב התנהגות, ניסינו לעשות שינויים ולאתגר את הגבולות אבל ברור שאחרי עשור אי אפשר להישאר אותו דבר. למשל שירת נשים – פעם זה היה נושא טעון שגרר המון ויכוחים, אבל שני הצדדים למדו שאני אילחם על זכותן של נשים לשיר גם רק בפני נשים וגם בפני קהל מעורב, כל אחת ובחירתה. אנחנו מועדון ההופעות היחיד בארץ שמאפשר לזמרות כמו רוחמה בן־יוסף או אתי אנקרי להופיע רק בפני נשים. פעם נטינו לכיוון הצד הצעיר והליברלי, אבל היום את יכולה לראות פה ערב אחד את נצ'י נצ' ולמחרת ערב לימוד להושענא רבא. אנחנו מנסים להרחיב, לחבר את הקצוות – מחבר'ה חילונים ועד חרדים חדשים, וכל אחד מרגיש בבית".

יש אמנים שלא אפשרת להם להופיע בגולה?
"תמיד יש התלבטות מהי תרבות יהודית, איך מגדירים אותה ומה הגבולות שלה. אני מאמין מאוד בחופש אמנותי ולעולם לא אצנזר טקסטים, אבל יש אמנים עם וייב מסוים שלא אביא, צורת ההגשה, קללות על הבמה וכאלו. יש לי אחריות והקהל סומך עליי".

לי תמיד הפריע בגולה שהוא לא ממש נראה כמו מועדון הופעות, יתר כמו בניין משרדים. לא הגיע הזמן לעבור לאכסניה מתאימה יותר?
"אני מודה שבהתחלה מאוד התביישתי במבנה, התפדחתי שחילונים יבואו לשם, אבל תמיד כשהם הגיעו זה הגניב אותם. היה ניסיון לעבור מקום אבל הוא לא צלח ויש משהו נחמד גם בתחושת השכונה שיש במקום. בכל מקרה, זה מה שיש ועם זה ננצח".

מה לגבי פתיחת גולות נוספות?
"אני מקווה מאוד שזה יקרה. בירושלים לצערנו היא נסגרה כי העירייה לא תמכה כמו שציפינו".

אז למה בעצם פרשת? הגעת למיצוי?
"הגולה כיום במצב טוב מאוד, וגם את הקורונה שרדנו יפה. הרגשתי שכבר נוח לי מדי, קל לי מדי. אני אוהב לאתגר את עצמי, וכשאני מרגיש מדי נינוח במקום מסוים אני מרגיש צורך לזוז.

אגב, צילה ואני עוברים לגור סוף־סוף בבית משלנו. אבל את תצחקי עליי כשאספר לך לאן".

גבעת־שמואל? פתח־תקווה?
"לשֶם".