בבוקר יום ראשון היהודי המתוק שאירח אותנו באואקלנד שילח אותנו לדרכנו עם כל טוב אוצרו, אחרי ארוחת בוקר דשנה שכללה לחם טרי, ביצים טריות, סלט טונה וביצים ומיץ תפוזים אמריקני. הוא בירך אותנו לשלום, וכך יצאנו לדרך אל הפארק הלאומי ביוסמיטי. שוב, כמו בחוף הים, הפקפקנות שלי לא ידעה שובע. שוב אמרתי לחברים שהנוף נחמד אבל "מה כבר יהיה יותר יפה מהחופים האחרונים שראינו", ושוב התבדיתי ברגע.
עלינו בכביש צר ומפותל, שבחלקו יש מעבר רק לכלי רכב אחד, ועברנו דרך הרים עמוסים בעצי אורן גדולים וצפופים. אחרי כארבע שעות נסיעה הגענו לכניסה ליוסמיטי. מרגע שנכנסנו לפארק ועד הרגע שיצאנו ממנו ארבעה ימים לאחר מכן, המראות פשוט תקפו לנו את העיניים. הטבע בפארק הוא לא רק יפה – הוא מרהיב, אפילו אלים. המפלים התלויים, ההרים האין סופיים הצבועים בסגול, אפור וירוק משגעים את העין. כשעלינו על אחת הפסגות בפארק באחד הימים לא הצלחנו להבדיל מתי מתחיל עמק ומתי מתחיל הר ומתי ואיפה הם נגמרים ולאן הם פונים. יוסמיטי מעניק תחושה של גדול עלינו. העולם עצמו, היכולת לתפוס משהו בחושים אנושיים נראית כל כך עלובה כשעומדים על הפסגה שם.
דני ואבידן אמרו שזה מדד טוב לאופטימיות ופסימיות. כלומר איך מסתכלים על נוף או על פלא של הטבע; "מה רבו" לעומת אוי ואבוי לנו כמה קטנים וחסרי משמעות וחסרי תוחלת אנחנו מול העוצמות האלה, וכמה העוצמות הטבעיות של כדור הארץ עלובות ביחס לשמש ולשביל החלב וליקום הנצפה ולזה שאינו. אנחנו כמובן בצד השני והמיוסר. יראים מהעוצמות ומשבריריותו של האדם בחיים הקצרים האלה. דני אמר ש"זה לא מקום להביא אליו בת זוג מרוב שהכל צועק פה". יוסמיטי לא מאוכלס בנחלים נעימים ומפכפכים שאפשר לשבת לידם תחת עצים נעימים. אין בה נוף רומנטי ומרגיע. יש בה רעש תמידי של עוצמת המים היורדים במפלי נוואדה, ונוף מחודד ושבור.
אולי דווקא יש בזה משהו רומנטי. נוף שבור ובת זוג שבורה גם היא, שתרפא או שתתיימר או מה. אי אפשר לדעת. הראייה שבאים לפה זוגות וחלקם אפילו מחזיקים ידיים ומפגינים אהבה מול הטבע הזה. אולי זאת אפילו אמירה הפגנתית.
הכי אחי
במסלולים של יוסמיטי פגשנו לראשונה ישראלים במהלך הטיול. לא יורדים או יהודים שיודעים עברית עקומה, אלא ישראלים ממש עם סנדלי שורש וחולצות של יחידות קרביות בצה"ל. בכלל, בטיול אין הרבה תיירים וגם לא הרבה צעירים אבל יוסמיטי כנראה משמש אבן שואבת גם כשארה"ב רדומה. הישראלים הולכים בצעדים גבריים תמיד, עם נעלי טיולים עדכניות שקיבלו ביחידות ועם חיוך מרוח על הפנים. כשפגשנו ישראלי בפעם הראשונה צהלנו לעברו וטפחנו על השכמות ההדדיות כדרך שגברים ישראלים טופחים על השכם. אחד מהישראלים, יונתן, אפילו טייל איתנו כמה ימים.
הנוכחות של ישראלים בטיול הדגישה את מה שהרגשנו מתחילת הטיול. אנחנו מדברים בקול רם מאוד. אפילו כשאנחנו בשקט אנחנו עדיין מדברים בקול רם. אנשים לאורך המסלול שואלים אותנו מאיפה אנחנו כי הם מסוגלים לשמוע מרחוק את זרות הלשון. אבא שלי תמיד דאג שנלחש כשטיילנו בעולם. "אף אחד לא צריך לדעת מאיפה אנחנו באים ומה אכלנו לארוחת בוקר, אפשר לדבר בשקט ועדיין לשמוע אחד את השני", היה אומר. אני חייב להגיד שאני מאוד משתדל לקיים את הלכות הנימוסים שלמדתי מאבא, אבל כשאני בסביבת חברים זה קשה. השיחות מתוחות בין קצוות שונים ולא נגמרות אף פעם.
למרות חוסר הנימוס (היחסי) השיח בינינו עושה את שלו. אנשים ניגשים אלינו מדי יום ושואלים מאיפה אנחנו, מהיכן הגענו ולאן אנחנו הולכים. ואנחנו משיבים להם ושואלים למקורם ולדרכם וכך מתפתחות שיחות ואפילו חברויות קצרות טווח
האנשים שפגשנו הגיעו מרקעים שונים. חלקם ממוצא מקסיקני, חלקם יהודים דוברי יידיש וחלקם סתם אמריקנים או קנדים דורשי טוב. הם נהגו בטבע כמו מאהבים, ולא השאירו פיסת לכלוך, אפילו לא זבל אורגני על הרצפה. אשה אחת, תומכת ביידן והאריס לפי המסכה שלבשה, אמרה לנו שזה בסך הכל מה שהיא יכולה לעשות "כדי להגן על החיות שמארחות אותנו כל כך יפה אצלן בבית". יכול להיות שזה יכול לעבוד גם אצלנו.
