הדירה: בית ענק ומרווח במושב כפר־יעבץ בשרון, גינה עם זולה מושלמת לימים נעימים בחוץ. קל לשכוח שמדובר בדירת שירות של האגודה להתנדבות. והכי חשוב: צמודות למכולת.
היכרות: השירות הלאומי הכיר בינינו. באנו לעשות שנת שירות בכפר־יעבץ. כל יום עמוס מאד מתחיל ב־8 בבוקר ונגמר ב־11 בלילה, עם מנוחת צהריים קצרה באמצע.
החיים יחד: בהתחלה היינו די בהלם מההרגלים אחת של השנייה. כל אחת מגיעה ממקום אחר, ורגילה לדברים אחרים, וכשזה מתנגש בדירה של בנות זה מתכון לאקשן. הפתרון היה לוח תורנויות של אוכל וניקיון, ואנחנו בהשתדלות גם לעמוד בהן.
מסורות: בתחילת השנה הייתה לנו מסורת לשבת כל ערב לקפה ולשתף בחוויות שעברנו. עוד מסורת – צפייה משותפת בסרטים במחשב, ששודרגה לאחרונה לטלוויזיה. הצעד הבא: מסך ומקרן.
על המסך: שעת נעילה חד־משמעית. בתקופה ששודרה לא ויתרנו על צפייה יחד על המזרן הכי נוח, בחדר של הילה, עם ממתקים וכיבוד קל כמובן. גם אם השעה הייתה שתיים בלילה.
בגדים זו מזו: הארונות שלנו אמנם נפרדים אבל הבגדים ממש לא. לוקחות בהשאלה כבר כמעט בלי לשאול. המטרה העיקרית היא שנהיה יפות, והיא מקדשת את האמצעים.
בעל הדירה: נכנס לתחזוק הדירה (או שולח אנשי מקצוע) כשאנחנו ישנות או לא בבית. פעם מישהו נכנס להחליף נורה ודפק בדלת של אחד החדרים, ולא הבנו אם זה פורץ, ואם זה פורץ למה שידפוק לנו בדלת.
מקלחות: את התור למקלחת פותרים על ידי הכרזת ״ראשון במקלחת״. יוצא שמשעות הצהריים המוקדמות כבר מתחילות הקריאות כדי לנצח.
חפץ מיוחד: עציץ נענע שקיבלנו מהנוער והבטחנו שנגדל אותו יפה. הוא נבל אחרי שבוע, אבל אנחנו עדיין לא מאבדות תקווה שאם נמשיך להשקות אותו הוא יקום לתחייה.
הווי: לגור עם חברות שעוברות את אותן חוויות ובממשק עם אותם אנשים, חוויה שלא תחזור.
