הדחייה המתבקשת של משחקי טוקיו בשל משבר הקורונה, שפורסמה רשמית בסוף מרץ בשנה שעברה, הייתה מכה מוראלית לאלפי ספורטאים שעבדו במשך שנים ארוכות בדרך לרגע השיא בחייהם המקצועיים. בניגוד אליהם, היו גם כאלה שראו בכך הזדמנות לשפר עמדות ולמצוא את הדרך לקבוע את הקריטריון שיעניק להם את הכרטיס הנכסף למשחקים שיֵצאו לדרך ב־23 ביולי השנה. אחת מהן היא האצנית מאור טיורי, שחיה בשנים האחרונות בקולורדו, ארה"ב, ובסוף אפריל קבעה בפעם השנייה בקריירה את הקריטריון האולימפי לתחרות המרתון. היא עשתה זאת במרוץ צ'סשייר עילית באנגליה, כשסיימה שנייה בין הנשים ובמקום ה־40 הכללי. "היה מרגש מאוד להשיג את הקריטריון, עבדתי על זה קשה מאוד, וחלמתי זמן רב לייצג את המדינה בטוקיו", היא מספרת. "בשנה האחרונה הרגשתי שאני בכושר טוב, ועוד לפני שדחו את המשחקים היה תסכול וחוסר אונים, כי מרתון רוטרדם, שבו הייתי צריכה להשתתף במטרה לקבוע את הקריטריון, בוטל בגלל הקורונה, ופשוט לא ידעתי מה לעשות. ברגע שהודיעו על הדחייה, קיבלתי מרחב נשימה. זה נתן לי עוד שנה להתאמן, בענף שמבחינת סיבולת משתפרים ככל שמתבגרים, וגם הזדמנות אמיתית להגיע למשחקים".
סיפור הגעתה של טיורי לטוקיו הוא מורכב ויוצא דופן מכמה סיבות. הראשונה היא שכדי לעמוד במטרה היא שיפרה את שיאה האישי בלא פחות מ־13 דקות, כשהעמידה אותו על 2:29:03 שעות. "ההחלטה ב־2018 להקשיח את הקריטריון במרתון באופן משמעותי (הקריטריון לריו עמד על 2:45 שעות, ולקראת טוקיו ירד ל־2:29:30, ד"מ) הוציאה לי ברגע את כל הרוח מהמפרשים", היא מודה, "ועדיין, אני אוהבת כל כך את מה שאני עושה, שהיה לי מספיק חשוב להתאמן ולהתאמץ כדי לנסות לעמוד במטרה החדשה. באותם ימים התחלתי לעבוד עם מאמן חדש בשם סטיב ג'ונס, שאמר לי שאני חייבת לשים את עצמי בפוזיציה שהכול עדיין אפשרי, מה שעזר לי להתכוונן בצורה הנכונה, גם בעבודה היומיומית וגם בטיפול עם הפסיכולוגית שלי, ומתחרות לתחרות למדנו והתקדמנו. לפני חצי שנה שיפרתי את השיא בחצי מרתון ביותר משתי דקות, תוצאה שמאוד הפתיעה אותי, נתנה לי להבין שאני בכיוון הנכון והחדירה בי מוטיבציה להמשיך לעבוד".
"זה דבר אחד לקבוע את הקריטריון ולהיות חלק מנבחרת, ודבר אחר לסיים את התחרות ולקבל חותמת רשמית שאתה אתלט אולימפי לכל דבר"
מאמנה של טיורי, סטיב ג'ונס, הוא אתלט עבר וולשי בן 65, ששבר בשנות ה־80 את שיא העולם במרתון, ובנוסף זכה בכמה מהמרוצים היוקרתיים ביותר בעולם. "מעבר לעובדה שהוא המאמן שלי, ג'ונסי הוא חבר טוב, אנחנו מדברים על החיים ועל דברים שמעבר לריצה ואני שמחה הוא חלק מהחיים שלי. יש בו הרבה חוכמת חיים ואני לומדת ממנו הרבה", היא משתפת. "הגעתי אליו ממאמן שהקשה עליי לחיות את החיים שאני רוצה ואחרי תקופת הסתגלות הדדית פיתחנו הבנה ואמון. הוא סומך עליי שלא אעשה שטויות כי הוא יודע כמה כל זה חשוב לי, ומצד שני נותן לי את החופש שאני צריכה. הגישה שלו מאוד עזרה לי להתקדם ואני מאמינה שגם תעזור לי להאריך את הקריירה".

מכה רגשית חזקה
סיבה נוספת שהופכת את ההישג של טיורי למיוחד במינו, היא העובדה שהמרתון באנגליה היה הראשון שבו השתתפה אחרי ארבע שנים תמימות, מאז אליפות העולם ב־2017. לדבריה, "זה היה שילוב של נסיבות וחוסר מזל. הייתה תקופה של כמעט שנתיים שסבלתי מפציעות ולא יכולתי להתחרות, ואז הגיעה הקורונה והכול בוטל. בדצמבר האחרון, עשרה ימים לפני שהייתי אמורה להשתתף במרתון באריזונה, חליתי בעצמי בקורונה, והדרך לשם נחסמה בפניי. לא סבלתי מתסמינים קשים בעקבות המחלה, אבל המכה הרגשית הייתה חזקה מאוד, כי לוקח כמה חודשים טובים להתכונן לריצת מרתון, וכשהרגשתי שאני שוב בשיא שלי, עצרו אותי פתאום ולא נתנו לי להביא את עצמי לידי ביטוי. זה היה רגע נוראי וקשה, שלקח לי פיזית חודשיים להתאושש ממנו. כל תקופת הקורונה הייתה חסרת ודאות וניסיתי ליהנות ממנה כמה שאפשר".
גם המסע לתחרות באנגליה, שהתקיימה בעיירה פולפורד, דרומית לליברפול, הפך למורכב במיוחד. "כל הדרך לתחרות הזו הייתה סיוט אחד גדול", נזכרת טיורי. "בתחילת אפריל עדיין לא ידענו אם התחרות תתקיים, אבל קניתי כרטיס טיסה ובחרתי להאמין שכן. שבועיים לפני המועד התחרות אושרה רשמית, ארזתי את הבית לחודש, אבל כשהגעתי לשדה התעופה נאמר לי שבדיקת הקורונה שעשיתי לא מתאימה לדרישות של גרמניה, שם הייתה לי טיסת המשך לאנגליה, ושלחו אותי בחזרה הביתה. לא היה לי זמן אז הזמנתי מעבדה פרטית הביתה, ויום לאחר מכן עליתי על הטיסה המיוחלת. כשנחתּי באנגליה נכנסתי מיד לבידוד". את כל המסע הזה עושה טיורי כשהיא המפיקה, המארגנת והמממנת של כל התהליך. "אתלטיקה זה עסק מאוד יקר, ובשנים האחרונות מימנתי אותו בעצמי, באמצעות עבודה בחצי משרה במשרד ליחסי ציבור, בנוסף לעזרה מההורים וזכיות כספיות ממרוצים שונים", היא מספרת. "ברגע שמשיגים את הקריטריון האולימפי מקבלים החזר על חלק מההוצאות, ועכשיו אני אמורה לקבל תמיכה מסוימת מאיגוד האתלטיקה ומהוועד האולימפי. בגלל שאין לי סוכן, אני זו שצריכה למצוא את התחרויות, את הנהלים ואת אנשי הקשר ולגרום לזה לקרות, ולשמחתי יש לי את הצוות המקצועי שלי, וכמה חברים טובים שעליהם אני סומכת ומאוד עוזרים לי. החלום שלי הוא להשׂתכר יום אחד מהאתלטיקה באופן הולם, והלוואי שזה יקרה".
משחקי טוקיו יהיו האולימפיאדה השנייה של מאור, שבחודש מאי 2016, בריצת המרתון הרשמית הראשונה שלה, קבעה את הקריטריון להשתתפות במשחקי ריו. "ברגע שחציתי את קו הסיום שקבע שאשתתף במשחקים, זו הייתה תחושה עילאית, באמת, פשוט הייתי בשמיים ושמחתי כל כך. חלמתי על זה מאז שהייתי צעירה, כולם אמרו לי שזה יקרה, וברגע אחד הרגשתי שכל העבודה השתלמה ושכחתי את כל הדברים הפחות טובים", היא נזכרת בהתרגשות. "בשנה לפני שקבעתי את הקריטריון עברתי תקופה פחות טובה, אישית ומקצועית, וזה הגיע למצב שהחלטתי שאם אני לא מגיעה לאולימפיאדה, אז עדיף כבר לעזוב הכול. גם ככה אני לבד ורחוק ולא מרוויחה כסף, אז בשביל מה כל זה. כשניגשתי לתחרות התחושה הייתה שאני הולכת על כל הקופה והיה מדהים עבורי לעמוד ביעד הזה". וכך, זמן קצר לאחר ההישג כבר מצאה את עצמה טיורי בכפר האולימפי בריו, שם סיימה את התחרות במקום ה־90, בתוצאה של 2:47:27 שעות. "אלו היו המשחקים הראשונים שלי, הכול קרה מאוד מהר, היה חם מאוד במהלך הריצה ולא ידעתי למה לצפות מבחינת מיקום או תוצאה. שמחתי שהייתי שם כנציגה של ישראל ושהצלחתי לסיים את הריצה, מה שגם לא תמיד מובן מאליו", היא מספרת. "החוויה כולה הייתה כיפית עבורי. טקס הפתיחה היה מאוד מרגש ופשוט שמחתי להיות בכפר האולימפי ולפגוש אתלטים מכול העולם. הכפר הוא מקום עם הרבה אנרגיות, שמחות ועצובות, והייתי צריכה ללמוד בעשרה ימים לא לספוג אנרגיות פחות טובות. יש לא מעט אתלטים שמגיעים אחרי הרבה שנות הכנה ולא מצליחים כמו שקיוו, וזה גורם להרבה עצב. מה שעברתי שם הייתה עבורי הוכחה שכל הדברים שעבדתי עבורם השתלמו. זה דבר אחד לקבוע את הקריטריון ולהיות חלק מנבחרת, ודבר אחר לסיים את התחרות ולקבל חותמת רשמית שאתה אתלט אולימפי לכל דבר".

"לא סבלתי מתסמינים קשים כשנדבקתי בקורונה, אבל המכה הרגשית הייתה חזקה מאוד. הרגשתי שאני בשיא ועצרו אותי פתאום. זה היה רגע נוראי וקשה"
אילו ציפיות יש לך מעצמך לקראת טוקיו?
"קשה לי כרגע להציב מטרות ספציפיות לאולימפיאדה, כי אני עוד בתהליך התאוששות מהמרתון הקודם וקשה לי עדיין להעריך באיזה כושר אגיע לטוקיו. אני מאמינה שבעוד מספר שבועות אדע יותר בנוגע למטרות שארצה להשיג. תנאי האקלים שם יהיו לא פשוטים, כמו בארץ, חמים ולחים, והתחושה שלי היא שהמטרה תהיה מיקום טוב יותר מאשר השגתי בריו, פחות מאשר התוצאה".
סוג של אהבה־שנאה
מאור טיורי, בת 30, נולדה וגדלה בכפר־סבא, והיא אחות בכורה לשני אחים. אמה אירית היא עוזרת מנהלית באוניברסיטת תל־אביב ואביה גדעון היה בעצמו אתלט ורץ למרחקים ארוכים. הספורט היה חלק מחייה מהרגע הראשון. "עד גיל עשר תמיד הייתי חלק מפעילות ספורט כלשהי – התעמלות, קרב מגע, טניס. המורה שלי להתעמלות ראה בי פוטנציאל, וביקש ממני בכיתה ד' לרוץ בתחרות, שבה ניצחתי, ואז הוא שלח אותי לחוג ספורט מקומי, וזה פשוט הצטרף לשאר עיסוקי הספורט. כשהייתי בת 12 ההורים אמרו שצריך להחליט מה אני רוצה לעשות, כי אי אפשר הכול יחד, ובחרתי באתלטיקה", היא נזכרת. "עם השנים התחלתי לנצח בתחרויות, ובגיל 16 זכיתי באליפות ישראל בריצה ל־5,000 מטר לקדטיות, שבה גם שברתי שיא ישראלי. זו תחושה עילאית לשבור שיא, תמיד כיף להצליח והרגשתי שהספורט בחר בי ופשוט המשכתי".
"ברגע שהודיעו על דחיית האולימפיאדה, קיבלתי מרחב נשימה. זה נתן לי עוד שנה להתאמן, בענף שבו משתפרים ככל שמתבגרים, וגם אפשרות לקבל הזדמנות אמיתית להגיע למשחקים"
ההישג של טיורי הוביל אותה בגיל 16 גם לנבחרת ישראל ולתחרות בינלאומית ראשונה במרוצי שדה, שהתקיימה באיטליה. "נהניתי להתחרות מול הבוגרות כבר בגיל צעיר והרגשתי שיש לי את היכולת להתמודד מולן. זו הייתה תחושה מאוד טובה וממלאת". על עצמה היא מעידה כי "אני מאוד תחרותית ופרפקציוניסטית, והמאמן שלי צוחק שלרצים למרחקים ארוכים תמיד יש איזו שריטה, שאנחנו לא באמת אנשים נורמליים". בגיל 18 התגייסה לצבא, שירתה כמורה חיילת על תקן של ספורטאית מצטיינת, ובגיל 19 זכתה באליפות ישראל בריצות ל־5,000 מטר ולעשרה קילומטר בכביש, בנוסף למדליית כסף בריצת 1,500 במסגרת משחקי המכבייה. היא המשיכה לאסוף תארים מקומיים, וב־2015 הפכה לראשונה לשיאנית ישראל לבוגרות, לאחר ששברה שיא ותיק בן 13 שנה של נילי אברמסקי בריצה ל־5,000 מטר. איסוף התארים והמדליות לא נעצר, ובאותה שנה זכתה בשתי מדליות כסף יוקרתיות במשחקים האירופיים בבאקו ושוב באליפות ישראל ב־1,500 מטרים. "לדעתי יש לי עדיין פוטנציאל גדול גם בריצות למרחקים קצרים שעדיין לא מימשתי, גם כי לא היו תחרויות בתקופת הקורונה, וגם כי התכוננתי בעיקר למרתונים", היא מסבירה. "קשה להגיע לאולימפיאדה בכל מרחק ריצה שהוא, אבל הקושי במרחקים הקצרים גדול יותר, ומבחינת האופי שלי כרצה, יש לי יתרון בריצות ארוכות יותר, הבנתי שיש לי שם סיכוי גדול יותר לקבוע קריטריון ובחרתי ללכת על זה".

עם השחרור מהצבא מצאה את עצמה בצומת דרכים. "הבנתי שהדרך היחידה שלי להמשיך להתקדם ולהתפתח עוברת דרך קולג' בארה"ב, ואחרי הרבה התלבטויות ומחשבות התחלתי את התהליך לקבלה לאוניברסיטה שם". ב־2010 השלימה את המהלך לאחר שקיבלה מלגת לימודים באוניברסיטת סן־פרנסיסקו, שם גם סיימה לימודי תואר במדעי האימון והספורט. "המעבר לארה"ב שינה לי את החיים באופן משמעותי וחיובי", היא קובעת. "סן־פרנסיסקו היא עיר מדהימה וזו הייתה חוויה מאוד מעשירה ומלמדת. למדתי תרבות אחרת, הכרתי חברים מכל העולם, ובפעם הראשונה התאמנתי במסגרת קבוצה, מה שיצר דינמיקת עבודה בריאה שעזרה לי בהתפתחות כאתלטית וכאדם. המעטפת המקצועית שקיבלתי שם הייתה ברמה גבוהה מאוד, עם כל מה שאתלט צריך. זה עזר לי ללמוד להתנהל באופן מקצועי יותר ולימד אותי גם הרבה על עצמי".
לאחר ארבע שנים שבהן ייצגה את האוניברסיטה במרוצי שדה ומסלול סיימה טיורי את לימודיה, ושוב הייתה צריכה לבחור את השלב הבא. "בסיום הלימודים הרגשתי שעדיין לא מימשתי את הפוטנציאל שלי, מצאתי בקולורדו מאמן עם עבר אולימפי שעבד עם קבוצה, ומבחינתי זו הייתה האופציה הטובה ביותר, וגם מה שהוביל אותי לריו", היא משחזרת. "מאז אני שם ואוהבת את החיים בקולורדו, שמצד אחד קלים יותר מאשר בארץ, ומצד שני מספקים מאוד מבחינה ספורטיבית – אתה רץ במקום יפה, עם תנאי גובה, מוקף בסביבה תומכת מאוד לספורטאים ואנשים מבינים את אורח החיים שלך".
"מעבר להיותו המאמן שלי, סטיב ג'ונס הוא חבר טוב. אנחנו מדברים על דברים שמעבר לריצה ואני שמחה שהוא חלק מהחיים שלי"
השיחה עם טיורי מתקיימת כאשר היא בביקור חטוף של שבועיים בישראל. "האמת שהייתי חייבת לבוא לפה אחרי התחרות באנגליה, בגלל הנהלים של הקורונה, אבל אני מברכת שזה קרה כי כיף להיות בבית. ועדיין", היא מודה, "זה ביקור מאוד עמוס, אין לי כמעט זמן לנשום וכמעט לא פגשתי כאן חברים. מכאן אמשיך חזרה לקולורדו, להתחיל בהכנות לטוקיו, ואז אטוס למבדקים בסן־דייגו. ביולי אמשיך לאיטליה למחנה אימון של הנבחרת ומשם לטוקיו".
יש לך רגעים שפשוט נמאס מהאימונים ומהריצות?
"כל הגישה שלי לעולם הספורט התחרותי היא סוג של אהבה־שנאה, אני אוהבת לרוץ אבל לפעמים פשוט לא בא לי לעשות את זה. אבל זה חלק מהעניין. בסופו של דבר אני זו שמציבה בפני עצמי את האתגרים הגדולים ביותר, אלו חיים שאני בחרתי בהם והם נותנים לי הרגשה שיש לי מטרה. וגם אם יש הרבה ויתורים וקשיים, מבחינתי זה שווה את זה. אני עוברת הרבה תהליכים, לומדת על עצמי וגם עושה ספורט".
מה דעתך על התפתחות המרשימה של ענף הריצות הארוכות בישראל?
"זו התקדמות מבורכת. אחת הסיבות שעזבתי לארה"ב היא שלא היו לי מספיק יריבות אימון בארץ. אני חושבת שברגע שמרימים את הרף זה נותן מוטיבציה גדולה יותר לעבוד ואני מאוד שמחה על כל מה שקורה בענף בארץ".
יש לך קשר עם לונה צ'מטאי־סלפטר, שתייצג אותנו יחד איתך במרתון בטוקיו?
"בהחלט. כשאנחנו משתתפות באותן תחרויות בינלאומיות אנחנו נמצאות הרבה יחד, וגם עכשיו בארץ נפגשנו במכון וינגייט ואפילו הלכנו יחד לטיפול רפואי".
איך את רואה את העתיד המקצועי שלך?
"להשתלב בתחרויות המייג'ור מרתון (סדרת תחרויות מרתון יוקרתיות, ד"מ), ובתקווה להגיע גם למשחקים האולימפיים בפריז ב־2024. בנוסף אני רוצה גם להתחרות בריצות הקצרות יותר, לחמישה ולעשרה ק"מ".
על מה את חולמת?
"אני מאוד רוצה לעשות סקי ולרכוב על אופני הרים, אבל המשמעות היא להסתכן בפציעה וזה יחכה".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"אני מרגישה בהיי, מאושרת שהשגתי את הקריטריון, שמחה בהתקדמות שעשיתי בשנים האחרונות ושסוף־סוף אני רואה תוצאות לעבודה הקשה. יש בי תחושת סיפוק, כי אחרי ריו הרגשתי שזה לא הספיק לי, אבל המטרה הזו הובילה למטרות חדשות, וגם למכשולים שאני גאה שעמדתי בהם. הריצה מבחינתי היא חלק מהחיים, אי אפשר להפריד אותה. אני ב־4.8".
מאור טיורי היא ספורטאית בסגל "אתנה טופ טים", תכנית ייחודית לתמיכה בספורטאיות של הוועד האולימפי-היחידה לספורט הישגי, במסגרת המרכז הלאומי לקידום ספורט הנשים בישראל "אתנה" במכון וינגייט.