כבר שנים רבות מאוד שהודו היא יעד תיירותי מוביל עבור ישראלים רבים. מקומות כמו דרמסאלה, פושקר ורישיקש הם שמות מוכרים במדינת היהודים, אף למי שכף רגלו מעולם לא דרכה בתת היבשת. אלא שהמשותף לכל אותם מקומות ש“כבשו“ הישראליים הם היותם באזורה הצפוני של הודו, ודווקא הקטן יותר.
מסע אל מרכז ודרום הודו, החלק הארי של המדינה, שמצוי פחות ביעדי “הטיול הגדול למזרח“ של משתחררים צמאי חופש, מגלה הודו מרתקת, סוערת ויפיפייה. לקראת פסח בחרנו לצאת מעבדות לחירות, ואין חירות כמו נסיעה להודו: ויתרנו על ביקור בהודו הצפונית, הודו של מעלה, ויצאנו למסע של חודש ימים בדרום המדינה, הודו של מטה.
לצערנו, טיסתנו להודו נערכה טרם נחתם ההסכם החדש של ישראל מול חברת התעופה ההודית “אייר אינדיה“ (שלראשונה מאפשר לחברת תעופה להמריא בישראל ולחלוף בשמי סעודיה, ובכך לקצר משמעותית את אורך הטיסה למזרח). אנחנו בחרנו בכרטיס הטיסה הזול ביותר שמצאנו בחברת התעופה – תחזיקו חזק – אוזבקיסטאן אייר. מדובר בטיסה ארוכה עם קונקשיין מתיש בבירת אוזבקיסטאן, טשקנט, אך עלות הכרטיס שווה כמעט לזה החדש של אייר אינדיה.
לאחר נשנוש של ארוחת הצהרים הכשרה במטוס, הטייס מכריז על נחיתה, ועיר הבירה דלהי כבר נראית באופק. או אם נדייק, מבעד חלונות המטוס ענן צהוב של זיהום אוויר כבד, אשר בתוכו שוכנת דלהי. שדה התעופה המתקדם של הבירה אינו מעיד דבר וחצי דבר על העיר עצמה. היציאה מן השדה אל העיר משולה לאדם שבלילה חורפי חוטף כוס צ‘אי מסאלה רותח בפנים. אל דלהי צריך להתרגל, ההמולה שם רבה. כמו לנחות אל תוך מצעד הדגלים ביום ירושלים או לנסות להגיע לכיכר רבין ביום מרתון. זיהום האוויר הקשה חודר אל קני הנשימה ומבעיר את מערות האף.
לאחר מספר דקות בהייה של “מי נגד מי“ לקחנו נהג ריקשה (ויש האומרים טוק־טוק) אל בית חב“ד הממוקם במיין באזר. שוק ססגוני ונחמד, ואחד ממיני שווקים רבים בעיר שבהם ביקרנו. ספרים קוצצי שיער על המדרכות, פרות רזות שהחליטו לחסום כביש ודוכני סירי שמן ענקיים שבהם מטגנים מיני מתיקה מאוד לא מומלצים הם מסוג הדברים שדלהי תגלה לכם. לרוב, דלהי היא תחנת מעבר אל אזורים אחרים בהודו ולא נקודת עצירה, האנדרלמוסיה והלכלוך הקנו לה זאת ביושר.
הג‘ונגל של קוצ‘ין
מדלהי אנחנו יוצאים בטיסה אל הנקודה כמעט הכי דרומית של הודו – העיר קוצ‘ין, אשר באחרונה קוצר שמה לקוצ‘י. קוצ‘י היא עיר נמל גדולה מיוחדת במינה, אשר נחשבה בעבר ל“מלכת הים הערבי“. היא האזור הראשון בהודו שבו נחתו הפורטוגלים, ולכן גם נכבשה ראשונה. מפורטוגל נכבשה על ידי הולנד ומהם על ידי אנגליה. האזור התיירותי בקוצ‘י הוא אזור פורט קוצ‘י, שנקרא כך על שם מצודת תותחים שהקימו האירופאים להגנה על חופי האזור ובעיקר על נמלי הסחר.
אזור הפורט ציורי ובו מבני אבן וג‘ונגל הבנויים בערבוביה. עצים אקזוטיים עבי גזע ממלאים את הרחובות ואת הטיילת הנהדרת, מצילים מן השמש את הדוכנים הרבים במקום. אחת מגולות הכותרת של העיר היא רשתות הדיג המסורתיות, שעד היום מביאות אל החוף את כל טובו של האוקיינוס. באמצעות שיטת הדיג העתיקה, שבה משתמשים המקומיים, הם מעלים דגים רבים ופירות ים אשר מובלים ישירות אל הדוכנים בטיילת. עבור התייר, ובמיוחד זה הכשר, זו מציאה של ממש. בס, “רד סנפיר“ ודגים כשרים נוספים מצאו את דרכם מן הים הישר אל קיבתנו המאושרת. כל שצריך הוא להסביר לרוכל המקומי לעטוף את הדג בנייר כסף ותוכלו גם להדליק את אש הצלייה. הוא יגיש לכם את הדג עם סלט וצ‘יפס, כך שארוחה שבארץ תעלה לכם 300 שקלים לאדם עולה בקוצ‘י כ־20 שקלים, עם טריות וטעמים משובחים הרבה יותר.
כדי להוריד את השייקים הנלווים לארוחות הדגים וכמובן את הצ‘יפס הזכור לטוב, שכרנו אופניים ודיוושנו כחצי שעה אל בית הכנסת העתיק, שם התקיימה בעבר הקהילה היהודית. דרך החוף מרהיבה ומסבירה מה משך כל כך את היהודים אל הנקודה הדרומית הזאת במדינה. הקהילה היהודית לא פעילה כיום, אך הודו משמרת את בית הכנסת ובית הקברות שם כמוזיאון והמקומיים מפעילים כמה חנויות יודאיקה. מפתיע לגלות שתיירים רבים מכל העולם, שאינם יהודים, מגיעים אל המוזיאון. שם אנחנו גם פוגשים יהודי ירושלמי, שיחד עם בנו יצאו לטיול שורשים. הוא סיפר לנו על הקהילה התוססת ההיא ובעיקר על קשיי העלייה וההתאקלמות בישראל.
לא רחוק מהעיר קוצ‘י, במרחק שעה נסיעה – במושגים של הודו זו קפיצה למכולת – נמצאים הבאק וואטרס. מדובר בערוצי נהרות שמהם מתפצלים נחלים צרים אך עמוקים, שמוליכים את מים אל תוך ג‘ונגל עבות. שיט על קנו בתוך הבאק וואטרס מחזיר אותנו בזמן מאות רבות של שנים: קהילת הודים בראשיתית מקיימת אורח חיים ישן נושן בין ערוצי הנחל. הם חיים חלקם בבקתות אבן צבעוניות וחלקם בכאלה העשויות מקש, טווים חוטים מסיבי קוקוס, שטים בנחלים בקנו עשוי עבודת יד ומתפרנסים בעיקר מחקלאות. כיצד מקיימים חקלאות בתוך ג‘ונגל שאלתם את עצמכם? הג‘ונגל הוא החקלאות. המקומיים מטפחים זנים טבעיים הגדלים במקום ומסייעים להתרבותם. מלבד קוקוס, פפאיה ומנגו הם מגדלים מינים רבים של תבלינים כמו אגוז מוסקט, פלפל שחור ועוד.
השיט הוא מעין מדיטציה אחת ארוכה. הקנו משייט לאטו באמצעות הודי לבוש שמלה קצרה בלבד, שעצמותיו בולטות מרזון אך הוא אינו מתעייף כאשר משך שעות ארוכות הוא דוחף את הקנו באמצעות במבוק עבה. ציוץ ציפורי הג‘ונגל נשמע כל העת ומתמזג עם קולות פכפוך המים והצפרדעים. לאחר שעינינו עייפו מצמחייה, אנחנו נשכבים בקנו, שוקעים בקריאת הספר “שלטון עצמי“ של מהטמה גנדי ומאפשרים לרגיעה להתפשט בלב.
הפסקת תה
היעד הבא שלנו היא העיירה מונאר הנמצאת 130 ק“מ מזרחית לקוצ‘י – מרחק כמו מתל אביב לדימונה, אלא שהנסיעה בדרכיה העקלקלות של הודו מעריכה את הדרך משעה וחצי במושגים ישראליים לכדי שש שעות. את הדרך אנחנו עושים ב"לוקאל" – אוטובוס מקומי ללא חלונות שלא ממש מאפשר להשלים שעות שינה. אל מונאר אנחנו נוסעים כדי להעביר את סוף השבוע ושבת.
מונאר היא עיירת בריאות ונופש שבנו הבריטים בהרים הקרירים על מנת לברוח מהחום ומהלחות של דרום הודו. כיום היא משמשת יעד תיירותי עבור הודים ותיירים כאחד, שמגיעים אל המלונות והגסט־האוסים הרבים כדי לנשום אוויר צלול. מונאר נמצאת במרכזם של מאות אלפי דונאמים של שדות תה שהפכו לטבע החדש של הסביבה. טיול רגלי בסביבה הוא כל מה שצריך – אנחנו גם לקחנו ריקשה בכדי להעמיק בשדות לאזורים מבודדים יותר. בשעות הבוקר יוצאות נשות הכפרים בסביבה עם מצ'אטה לקטיף התה. לעת ערב הן שבות מן השדה כאשר ערימת ענפי תה גדולה על כתפיהן, ערימה שישראלי ממוצע יקרוס תחתיה אחרי מספר צעדים.
ביום ראשון אנחנו יוצאים בלוקאל ומתקדמים אל מרכז היבשת, כאשר היעד הוא ואטה קאנל, המכונה בפי הישראלים פשוט ואטה. ואטה היא למעשה כפר קטן מאוד הסמוך לעיירה קודלי קאנל, שאותה פוקדים ישראלים רבים ושוהים במקום בין מספר ימים למספר שבועות. הכפר זכה לפופלריות ישראלית בעקבות הפטריות הגדלות בג‘ונגל העוטף אותו שמצאו דרכן אל מעשנות הישראלים. מאז ואטה הפכה לכפר הסמים. מה שמיוחד במקום הוא שבמקום חדרי גסט־האוסים, השהות שם היא בדירות בעלות מטבח משותף שאותו חולקים כל חברי הדירה. ההווי החברתי הוא העיקר בוואטה, הארוחות המשותפות והבישול, הקריאה בצוותא ושוב – עישון, עישון ושוב עישון, הם לב העניין.
כאשר הגענו למקום גילינו תופעת טבע ייחודית: במשך הלילה מצטבר ערפל סמיך ורב שעוטף את הכפר כולו, אלא שלקראת בוקר הוא נשפך אל העמק מטה. התופעה יוצרת תחושה של כפר הודי המרחף בעננים. קרני השמש אשר יבצבצו בהמשך משלימות את החגיגה לכדי מופע אלוהי של ממש.
הרומן בין שיווה לפרוואטי
את הפטנט הנהדר הזה שאולי שווה לייבאו לישראל גילינו דווקא בהודו – ה“סליפר בס“. דרכיה העקלקלות של המדינה הביאו את החברות המקומיות לייצר אוטובוס שאין בו מקומות ישיבה אלא מיטות. נסיעות ארוכות ניתן להעביר בשכיבה ואפילו, תקשיבו טוב – מזגן. הדרכים אמנם רצופות טלטולים רבים, אך מוטב להעביר אותם בשכיבה עם שמיכה וכרית ומוזיקה באוזן ואולי גם להצליח לישון מדי פעם.
התרבות ההודית שונה מאוד מזו הישראלית ויוצרת גם אי נעימויות. דוגמה מובהקת שפוגש כל מטייל מערבי היא תרבות השקר. מעשים אשר נחשבים בתרבות המערבית כרמייה ושקר, בתרבות ההודית חוסים בצל הלגיטימיות ונחשבים לפוליטיקה. כך למשל, רכשנו כרטיס סליפר ל“האמפי“, אלא שהוא הוריד אותנו במרחק ארבעה קילומטר משם, כאשר במקום המתינו נהגי ריקשות והיה ברור שהמזימה תוכננה מראש כדי לסחוט מהתיירים עוד כמה מטבעות. כאשר התלוננו זכינו לתשובה “הייתם יכולים לברר את המסלול המדויק מראש“.
מורת הרוח מ“הפוליטיקה“ ההודית שכחה בן רגע כשכף רגלנו דרכה בהאמפי. קילומטרים רבים של מקדשים הינדואיזים מרהיבים כאשר בסמוך למקדש הגדול ביותר עובר נהר רחב ידיים. מעבר לנהר ישנו כפר גסטהאוסים קטן השוכן בקצהו של שדה אורז ירוק, שם נוהגים הישראלים להעביר את ימיהם. ההודים מכירים את ישראלים היטב, חלקם מדברים עברית קלוקלת אך מכינים שקשוקה, קוסקוס, פלאפל כאילו נולדו בשוק מחנה יהודה.
כדי לטייל בין המקדשים העתיקים אנחנו שוכרים קטנוע. מאחר ונוסעים על כבישים צדדים בלבד הוא גם יחסית ביטוח, ובסטנדרטים ההודים אין צורך ברישיון. המקדש הגדול ביותר בהאמפי מושך אליו עולים לרגל רבים מכל העולם. הם מקיימים טקסי פולחן מרהיבים ואף משלמים בקשיש לפילת המקדש אשר מניחה את החדק על ראשם וכך היא מברכת אותם, הם מאמינים. המקדש מוקדש כולו לרומן המפורסם בדת ההינדו בין האל שיווה לפראווטי. שיווה, כך מספרים כתבים הינדיים עתיקים, חי בהרי ההימאלייה והיה שרוי רוב היום במדיטציות והיה מגיעה לתודעות עליונות. פרוואטי התאהבה בו וניסתה למשוך את תשומת ליבו אולם מאחר והיה שרוי במדיטציות לא הצליחה להעירו. בלית ברירה התפללה בפרוואטי אל קמדוואה, אל התאווה שיסייע בידיה. קמדוואה נעתר לתפילותיה וירה חץ תאווה בשיווה. שיווה התעורר מן המדיטציה והתשוקה בערה בו במידה כזאת שנפתחה עין שלישית במצחו ושרפה את קמדוואה. הודות לכך, הצליחה פרוואטי למשוך את תשומת ליבו של שיווה והשניים נישאו. מאז מסמן שיווה את אל ההרס, שמסוגל להרוס דברים חיוביים אולם גם שליליים. ופרוואטי מסמלת מיניות וחומריות. הפולחן להם מתקיים במקדש על ידי שבירת קוקוס ושפיכת החלב על מעין מתקן אבן.
במתחם אין־ספור מקדשים עתיקים, רובם אינם פעילים, שלכל אחד סיפור אחר ושונה. בין המקדשים משחקים להם קופים שנחשבים לחיה מקודשת בעל משמעויות רוחניות. בהאמפי זורם נחל אשר בניגוד למרבית הודו, ניתן להיכנס אליו ולהתרחץ במימיו. ואין מה שישראלים אוהבים יותר כמו מקורות מים להכין בהם קפה שחור. ואם כבר ישראלים, בהמאפי ישנו “בית יהודי“ שזו גרסה ציונית דתית של בתי חב“ד רק ללא הסברים ממושכים בדבר חיותו של הרבי. כאשר אנחנו טיילנו בהאמפי הפעילו את הבית היהודי נטעיה ותחיה פרומן, בנו וכלתו של הרב מנחם פרומן ז“ל. שיעורי הזהר של תחיה, התרוצצות ילדיהם העניקו במעט תחושת ביתיות בארץ הזרה.
שאנטי בנטי
את השבוע וחצי האחרונים בדרום הודו אנחנו בוחרים לקנח במה שמכונה “אזור החופים“. כמובן – גואה, שהיא היעד אולי הכי פופולרי בהודו, אך ישראלים, כמו ישראלים, תמיד חייבים להתחכם ומצאו חופים “בתוליים“ שתיירי אירופה הרבים טרם גילו בהמוניהם. החופים “הום ביץ‘“ ו“קודלי ביץ‘“ נמצאים במדינת קרנטקה דרומית למדינת גואה. חופים רחבי ידיים, שקטים מאוד שמקיימים את המפגש המדהים בין ג‘ונגל הנשפך אל ים גלי ונעים. במקום גסט־האוסים פסטורליים ומעין בתי קפה על חוף הים שם ניתן לקרוא בנחת, לשתות שייקים קפה ומה לא. צפייה בים גילתה לנו כמה וכמה פעמים להקת דולפינים המתקרבת אל החוף. השאלה “מה עושים בחופים“ היא שאלה מוטעית לחופים בכלל ובהודו בפרט. בחופים לא עושים, בחופים שוהים.
בניגוד לאזור הצפון שם מרבית האוכלוסייה המקומית צמחונית, בדרום הודו הנצרות והאסלאם נפוצים מאוד, כמוהם גם הודים הינדים שאצלנו היו מכונים לייטים. זה רלוונטי עבור התייר הכשר, מאחר וקשה מאוד למצוא מסעדות ללא בשר, כך שאם לא הבאתם סירים אתם בבעיה. בכל אזור הודו לא ניתן לקנות בלון גז לגזייה, כך שגם בישול עצמי הופך מאתגר יותר. מה הפתרון? שבוע של סלט ירקות, טונה, ושייקים. או אם תרצו – שבוע ניקוי רעלים.
מחופי קרנטקה אנחנו מדרימים אל מלכת החופים – גואה. חופי גואה תיירותיים יותר, מלאי בתי מלון וגסט־האוסים, בהם אפילו כאלו ממוזגים. אנחנו בחרנו לשהות בחוף “פאלולים“ הנחשב לחוף רגוע שלא מתקיימות בו מסיבות לילות רועשות. פאלולים היא סיומת נעימה, לטיול ובית חב“ד במקום מציב אותה כמקום טוב לשהות בו בשבת. בגואה ישנו שדה תעופה שממנו אנחנו עושים את דרכנו חזרה לישראל.
השלווה שהבאנו איתנו חזרה הביתה מהודו, מתפוגגת עם רגע קבלת המזוודות בנתב"ג. נמסטה.
