ביום שלישי י"א בחשוון תש"ז, 5 בנובמבר 1946, הרימה אוניית המעפילים "כנסת ישראל", גרוטאה בת 60 שנה, עוגן בנמל הדיג של העיירה באקאר שלחוף הים האדריאטי – אז נמל יוגוסלבי, היום נמל קרואטי – והפליגה למסע תלאות בן שלושה שבועות לארץ המובטחת, כשעל סיפונה 3,500 מעפילים שורדי שואה מהונגריה ורומניה. יחד איתה הפליגה אוניית המעפילים "אבא ברדיצ'ב", על שמו של אחד מצנחני היישוב שנרצח על ידי הנאצים, אף היא גרוטאה שנמשתה ממעמקי הים, כשעל סיפונה 500 בני נוער.
יומיים לאחר הפלגתה, ביום חמישי י"ג בחשוון, בעיצומה של סערה גדולה שטלטלה את האונייה עד כי חישבה להישבר, על שולחן בחדרו של אחד מקציני האונייה, מכוסה בשמיכה צבאית, כרעה אחת המעפילות ללדת וילדה את התינוק הראשון בספינה.
את הרגע הזה תיאר יוסי הראל, מפקד האונייה, ביומנו: "בא ד"ר קליין ובשורה בפיו – בן נולד בספינה. האם והבן בריאים. השמחה הייתה גדולה ונראה שגם בעניין זה אנו עושים היסטוריה, והחילונו לחשוב על שם שייקרא לילד. אחד הציע 'סער' לזכר הסערה שעכבתנו בדרך. שני הציע 'עמוד' לזכר העמידה. פטרו הציע 'בורה' על שם הסערה. בסיכום החלטנו לחכות בהחלטה עד יום הברית. ירדנו וברכנו את היולדת והאב".
והילד הזה הוא אני.
הנער בן ה־19 שהציע את השם סער היה קצין הקשר של האונייה, ה"גדעוני", יואש צידון, לימים טייס מהולל בחיל האוויר, שהפיל את מטוס המטכ"ל המצרי ערב מבצע סיני. הוא העניק לי שם זה בנוסף לשם מרדכי על שם הסב שנרצח בשואה, בטקס ברית המילה שהתקיים על האונייה בהשתתפות אלפי מעפילים.
מטר של קופסאות שימורים
גורלו של התינוק השני שנולד על "כנסת ישראל" לא שפר עליו. באסון שהתרחש בחדר הלידה הוא נהרג ונקבר בקבורה ימית, עטוף בדגל הלאום, בטקס צבאי מצמרר. עליו ועל שכמותו כתב נתן אלתרמן מילים חדות כתער:
אַל נֹאמַר כִּי בְּרִיטַנְיָה שְׁלַחְתּוֹ לָמוּת / כִּי לֹא זוֹ הָאֱמֶת הָאַחַת! / כִּי אֲנַחְנוּ קְרָאנוּהוּ אֶל זוֹ הַשְּׁלִיחוּת / גַּם אֲנִי, גַּם אַתָּה, גַּם אַתְּ!
יומיים לאחר הלידה שבק מנועה של "אבא ברדיצ'ב" חיים, והספינה החלה להיסחף אל שדה מוקשים ימי. מפקדי "כנסת ישראל" צפו בה על הסיפון בחרדה, דרוכים לקראת האסון הכבד והבלתי נמנע. אך האסון נמנע. ברגע האחרון נסחפה אבא ברדיצ'ב אל שרטון קטנטן, התנפצה אליו, וכל מעפיליה ירדו אל השרטון בשלום. "כנסת ישראל" עצרה ממהלכה, וכל ערי החוף החלו בעבודה נמרצת להכשירה לקבלת 500 מעפיליה של אבא ברדיצ'ב: דרגשים, מזון, מים וביגוד. עתה היו בבטנה של כנסת ישראל 4,000 מעפילים.
האירוע הדרמטי הזה לא בלם את הילודה באונייה. בעיצומו כרעו שתי נשים ללדת וילדו שני תינוקות בריאים.
ב־21 בנובמבר, היום העשרים להפלגת האונייה, חג מעליה מטוס בריטי. לאיש ממפקדי האונייה לא היה ספק: האונייה נתגלתה. ואמנם תוך זמן קצר מצאה עצמה "כנסת ישראל" מוקפת בשלוש משחתות בריטיות. קריאתו של מפקד המשחתות להיכנע ולנוע לנמל חיפה כדי לעבור אל אוניות הגירוש לקפריסין, נענתה בשירת התקווה מפיהם של 4,000 מעפילים, שתורגמה על ידי קצין הקשר יואש צידון לתשובה שלילית פסקנית. ואולם הנהגת היישוב דרשה ממפקדי האונייה לאפשר למחלקה בריטית לעלות על האונייה, לאחר שהיא עתרה לבג"ץ הבריטי נגד הגירוש וקיבלה הבטחה שלא לפקוד על גירוש עד להחלטת בית המשפט.
ב־26 בנובמבר הגיעה האונייה לנמל חיפה. הבריטים הפרו את ההבטחה, וחייל בריטי דרש מילד בן שמונה לרדת אל אוניית הגירוש. זה היה האות לפתיחת הקרב. מטר של קופסאות שימורים, קרשים, ברזלים ועוד מכל הבא ליד הושלך על החיילים הבריטים שניסו לטפס אל האונייה. לפתע פתחו החיילים הבריטים באש. מן האש הזו נהרגו נער בן 16, יצחק אייזיק רוזנבוים, בנו של האדמו"ר מנדבורנה, ומעפיל נוסף כבן שלושים שלא זוהה. בסופו של קרב הכריעו הבריטים את המעפילים בהשליכם עשרות פצצות גז מדמיע אל הסיפון ואל בטן האונייה. המכה הייתה אנושה. צרובי עיניים, בגרון נחנק ועור בוער, טיפסו המעפילים אל הסיפון ושם התפתלו שעה ארוכה עד שכוחם לא עמד להם עוד והם הובלו אל אוניות הגירוש.
בעיצומו של הקרב כרעה אחת המעפילות ללדת את התינוק ה־12 באונייה. התינוק ספג מנה גדולה של גז מדמיע, וכעבור כשלושה חודשים מצא את מותו במחנה המעצר בקריית־שמואל.
לקראת חצות הגיעו קציני משטרה בריטים למשרדי חברה־קדישא בחיפה והודיעו להם שבבית החולים הממשלתי מונחות גופותיהם של שני חללים מ"כנסת ישראל", ודרשו לקוברם בחשאי עוד בטרם עלות השחר. בשעה חמש לפנות בוקר התקיימה הלוויית החללים בבית העלמין בחוף הכרמל, בנוכחות משמר נוטרים יהודים ומניין אנשי חברה קדישא. יעקב עמנואל, יו"ר החברה קדישא, אמר קדיש.
במשך 74 שנים עמדו שני הקברים זה לצד זה, כשעל קברו המטופח של בנו של האדמו"ר מנדבורנה חקוק שמו המלא וייחוסו, ואילו על קברו של החלל השני, גוש סלע עזוב ומוזנח, ללא שם, לוח זעיר שעליו חקוקות המילים: "מעפיל באוניית כנסת ישראל נרצח על סף המולדת ג' כסלו תש"ז". איש לא פקד את הקבר הזה.
אל תשלח ידך אל הנער
השנה ציינו ברוב עם 74 שנים להפלגתה של "כנסת ישראל". במהלך ההכנות לכנס הועבר אלינו ממוזיאון ההעפלה בעתלית מכתב של אברהם קליין מקיבוץ שער־העמקים לוועד הקהילה העברית בחיפה, שנשלח ב־27 בנובמבר 1947, שנה לאחר הקרב בכנסת ישראל, וזו לשונו:
לכבוד ועד הקהילה חיפה,
לפי דעתי שמו של החבר שמת על סיפון "כנסת ישראל" חיים מוללער מעולי הונגריה. הוא היה חבר בגרעין "ספיח" שגם אני נמצא בו. אם אתם רוצים לדעת יותר מזה אז אנחנו יכולים לענות לכם.
בכבוד רב, אברהם קליין
הידיעה הזו הכתה בנו כברק. קשה לתאר את ההתרגשות הגדולה שאחזה בנו. אחרי 74 שנים אנחנו יודעים מיהו החלל האלמוני הקבור בבית הקברות בחיפה. אבל הידיעה הזו הייתה מרעישה שבעתיים בגלל תחושת ההחמצה הגדולה. חיים מולר יכול היה להיגאל מאלמוניותו כבר בשנת 1947.
מה היו נסיבות נפילתו של חיים מולר בכנסת ישראל? כיצד נתגלגל לאלמוניותו? בשנת 1954, במלאת חמש שנים לעלייתו על הקרקע של קיבוץ בית־קמה, קיבוץ שעם הוגיו נמנה חיים מולר במסגרת גרעין ספיח שנרקם בהונגריה אחרי השואה, הוציא הקיבוץ לאור חוברת שבה הונצחו חברי הקיבוץ שהלכו לעולמם.
"חיים היה תמיד מקור הרוח הטובה", כתב עליו אחד מחבריו שהיה איתו על סיפונה של "כנסת ישראל". "חיבבנוהו כי היה אחד מ'החבריה'. כיבדנוהו כי היה בעל דעה. בעד הקיבוץ שלו, בעד חבריו, היה מוכן לכול. כאשר היה צורך בהתנדבות היה בין הראשונים. בשמחה וגיל לא היה כמוהו".
את נסיבות נפילתו תיאר כך: "אוניית מלחמה בריטית הסתערה עלינו. החילונו להתגונן. הדפנו את החיילים האנגלים. זרקו עלינו פצצות מדמיעות. והוא חיים, אשר תמיד ראשון היה בכל – אף הפעם נחלץ להגנה והתפרץ. פרץ את הטבעת וקפץ אל האונייה הבריטית… פגע בו כדור בריטי ונפל. גלש אל תוך הים והמעמקים סגרו עליו לנצח…". כך נחרתו רגעיו האחרונים בתודעתם של חבריו.
ואולם, חיים לא טבע בים. עודד ישראלי, שחקר את האירוע ושמע עדויות, כתב כי "כשנתגלה שיש הרוג ופצוע – החלו המעפילים להכות בחיילים בחמת זעם. אחד המעפילים הכה בראשו של חייל שעמד לידו וזרקו הימה, מיד ירו בו צרור כדורים מהחוף – הוא נפל על שרשרת העוגן ומשם על אחת מסירות הגרר ששטו מסביב". היה זה כמובן חיים מולר, ובתיאורו של ישראלי יש כדי להסביר כיצד התפתחה האגדה על טביעתו.
ביומן מסעה של "כנסת ישראל" כתב יצחק ארצי – לימים חבר כנסת, אז ממנהיגי המעפילים – על נסיבות נפילתו של אותו הרוג אלמוני: "שרשרת העוגן שלנו מגואלת בדם, מספרת שעליה נפל ההרוג השני שלנו". בעדותה בפני ישראלי סיפרה אחת המעפילות: "כשירו בילד הוא צעק על חייל אנגלי: 'אל תשלח את ידך אל הנער!' ואז גם הוא קיבל כדור". מפקד האונייה יוסי הראל כתב ביומנו כי "נהרג ילד ובחור מהשומר הצעיר. בחור זה לפני מותו עוד הספיק להרוג אנגלי".
שריד אחרון
העדויות שציטטנו כאן מעניקות לנו תמונה של מעפיל שריד שואה, שבראותו את יצחק אייזיק, הנער בן ה־16, נורה בידי הבריטים, היה ללוחם עשוי ללא חת, שהקריב את חייו במלחמה נגד הבריטים במאבק על הקמת המדינה. במלחמות "כתיקונן" היה חיים מולר מעוטר באחד מאותות הגבורה.
לאחר שחשפנו את זהותו של חיים מולר, יצאנו למסע חיפושים אחר משפחתו. לצערנו לא מצאנו כל סימן למשפחתו, מה שמוביל אותנו לאפשרות שחיים מולר הוא נצר אחרון, שריד יחיד למשפחה שנרצחה כולה בשואה.
עליו ועל שכמותו כתב אלתרמן:
עוֹד הָאָרֶץ הַזֹּאת לֹא נָתְנָה לוֹ /לֹא יָדִיד, לֹא פִּנָּה לְמִקְלָט, / לֹא שִׂמְחָה מִן הָאֶלֶף הַלָּלוּ / אֲשֶׁר לָנוּ הָיוּ לְמַתָּת. לֹא, כִּי רַק אֶת חַיָּיו, פְּלִיטֵי חֶרֶב / הוּא קִבֵּל עַל הַחוֹף מִיָּדָהּ. / אֲבָל גַּם אֶת חַיָּיו, אֵי בָּעֶרֶב, / הוּא הֵשִׁיב בְּנָפְלוֹ בַּעֲדָהּ.
יהי זכרו ברוך.
