מדי שנה, לקראת יום העצמאות, נרשמה תכונת חג במרפסת של בית הורי בלב עכו. שרשראות נייר כחול־לבן נקשרו מצד לצד. דיוקנאותיהם העגמומיים משהו של גדולי האומה הוצמדו למעקה שמעל הרחוב: הרצל, ז'בוטינסקי, טרומפלדור, ומשום מה גם מאיר דיזנגוף. מעליהם נמתח פסוק תנ"כי תורן באותיות קידוש לבנה: "בֵּאלוֹקִים נַעֲשֶׂה חָיִל וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ", "בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם", או "לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ".
קשה לי להעריך עד כמה יכלו העוברים ושבים למטה להבחין בהתקשטות החגיגית שבמרומי הקומה השלישית, אך הפסוקים נחקקו על לוח לבם של ילדי ההורים המקשטים, ובדיעבד נראה שלכך כיוונו. רק התמונות של הרצל ושל שותפיו למפעל הציוני אבדו, זמנית. אחרי יותר מיובל שנים מצאתי אותן בתוך קופסת קרטון מתפוררת שעברה בינתיים כמה דירות נוספות, ונשלפה מהבוידעם של הדירה האחרונה יחד עם עוד עשרות קופסאות מתפוררות ומאובקות. בשלהי תש"ף הן נערמו למיון סופני בלב הסלון שפעם היה מקדש סדר וניקיון, ועכשיו – בוקה ומבולקה. רק מעטות ניצלו. רובן הונחו בלב נשבר בתוך שקיות אשפה, בואכה מכלי המחזור.
השקית האחרונה נאספה מהבית למחרת יום הכיפורים תשפ"א. שלושה חודשי מבצע פינוי הגיעו אל קיצם. דירת הגג הקטנה בפינת שכונת הוותיקים בעפרה, 91 מטרים רבועים לפי חיוב הארנונה, נותרה ריקה כביום חנוכתה בחורף סוער וקפוא במיוחד בתחילת שנות השמונים. רק הווילונות נותרו על וויהם, מתוך תקווה חסרת שחר שהדיירים החדשים ישאירו אותם על כנם. לפחות יחסכו מאתנו את כורח תלישתם, אחרי כל התלישות של השבועות האחרונים.
אדם צובר זיכרונות כמו נמלים וחפצים אינספור. מגיל שחרות ועד שיבה הוא אוגר נכסי דניידי בכמות העולה בהרבה על זו שהוא משער בינו לבינו. יצר שימור קמאי מונע ממנו לוותר עליהם גם כשאין לו עוד צורך בהם. מי יודע, הוא מנהל מו"מ מתמשך עם עצמו, אולי יום אחד כן אצטרך. אולי מישהו אחר ירצה. וכך, כברירת מחדל, מועברת ההחלטה המייסרת לצאצאיו. יום אחד נגזר עליהם לחרוץ גורל רכוש שנאגר לאורך חיי הוריהם, ובכלל זה רכוש נכבד שאי אפשר למכור ואי אפשר לאגור. עת לבקש ועת לאבד, אמר קהלת, עת לשמור ועת להשליך.
מועד מסירת הדירה התקרב. מדף אחר מדף הוסר מן הקיר, מסוע ארוך של ספרים עבר לפניי כבקרת רועה עדרו, מכונת זמן. סימניות מאולתרות ופתקים נשכחים נשרו מבין הדפים כמו עליו המצהיבים של עץ זקן עם בוא השלכת
סיבוב מפתח בודד שמאלה (אמא הקפידה תמיד לסובב פעמיים), נשיקת יד חטופה למזוזה כמנהג אבא, וזהו. הדיירים הבאים כבר יאספו אותו מארון החשמל. תם הטקס. בעוד כמה ימים יבואו שיפוצניקים וישנו סדרי בראשית. אחריהם יגיעו דיירים חדשים, שלא ידעו את הדיירים הקודמים. ילדים קטנים יתרוצצו במרפסת שבה נהג אבא להשתרע לעת לערב על כיסא נוח מול הר בעל חצור, משקפיו מונחים על קצה פדחתו, וספר קודש או מדע בידיו, סנטימטרים בודדים מעיניו. מיטת תינוק תוצב בחדר העבודה הצפוף והתכליתי של אמא. משפחה אחרת תסב בלילות שבת בחדר האוכל הקטן שמול דלת הכניסה. ריהוט חדש יוצב בסלון המשופץ. דור הולך ודור בא.
אבא ואמא, זוג גמלאים אנרגטיים של מערכת החינוך, השתקעו בעפרה לעת זקנה. זה היה ביתם הראשון והאחרון. עד אז התגוררו בשכירות בבתי אחרים. כעשר שנים חיו בכרמל, כמעט חצי יובל שנים בעכו, שנה בירושלים, ואת שארית ימיהם מעבר לקו הירוק. "אי שלוה בים חיים סואן", התפעמה אמי בספר שיריה השני.
רוב הרהיטים והחפצים נדדו איתם מתחנה לתחנה: כורסאות העור הטובעניות, ארון הזכוכית עם כלי הכסף מעיזבונם של סבא יעקב וסבתא מילי, שעון המטוטלת שהצטלצל מדי שעה כל עוד זכרה אמא לדרוך אותו, כיסא הנדנדה אהוב הנכדים, אוסף הספלים הבינלאומי ששורשיו נעוצים עוד בבית סבתא רבתא בפולין, שלוש הרפרודוקציות הממוסגרות של סטניסלב בֶּנדר על ההווי היהודי הקדורני במזרח אירופה, השולחן השחור בחדר האוכל, השולחן האדום במרפסת, וכמובן הספרים. אלפי ספרים. מקיר לקיר, מדלת לחלון, מרצפה ועד תקרה, מאז ומעולם. הם היו אביזר הריהוט השליט בדירות הורי, הצהרת ההון הרוחנית של בעלי הבית. מסתבר שהותירו רושם גדול על קהילת התלמידים הגדולה אשר פקדה את בתיהם במרוצת השנים.
אבא היה מורה למתמטיקה ולפיזיקה בבית הספר לקציני ים בעכו, אך הרביץ בתלמידיו החילונים גם פרקי יסוד ביהדות; אמא – מורה לאנגלית ומחנכת בתיכון הדתי בעיר. תלמידיו ותלמידותיה הסבו תכופות בסלון לשיעורים פרטיים או לעונגי־שבת שנחקקו בזיכרונם. פעם התארחה אצלם גם משלחת של חובשי מדים שחורי עור מליבריה שהשתלמה בבית הספר הישראלי ליורדי ים. לפעמים אני תוהה אם אחד מהם היה ברבות הימים לאחד השליטים הצבאיים של המדינה האפריקנית מוכת ההפיכות. האם גם הוא נזכר לפעמים בדירה המוזיאונית הקטנה של זוג המורים הדתיים מישראל?
"ספרייה עשירה חלשה על שני קירות חדר האורחים", תיעדה את הבית (העכואי) אחותו השכולה של לוחם השייטת עלי קמחי, מגיבורי ישראל. בשלהי מלחמת יום הכיפורים יצא עלי לפוצץ שלוש ספינות מלחמה מצריות בנמל פורט סעיד, ומאז אבדו עקבותיו. האחות, שלא הצליחה להביאו לקבר ישראל, שחזרה בספר כתוב היטב את תולדות חייו הקצרים, ובהן סיפור קשריו עם המורה הדתי למדעים וליהדות. כמו חבריו לכיתה, חובשי המדים קצוצי התספורת, גם עלי הניח שבעל הבית מרביץ בהם ידע ומוסר בתוקף מאגרי המידע הבלתי נדלים בספרייתו. ייתכן שבאחד מביקוריו שם לב לחסרונו של מכשיר טלוויזיה. המורה סגל תיעב את המכשיר הזה תיעוב גדול, וראה בו מתחרה מר על לבם של צעירים ומבוגרים כאחד, אֵם כל חטאת פדגוגית. אחרי שרשות השידור איימה שוב ושוב לקנוס אותו על אי תשלום אגרת הטלוויזיה שלא החזיק מעודו, שיגר למחלקת הגבייה מכתב עם הצעת פשרה מרתקת: "אין לי טלוויזיה, מעולם לא הייתה לי טלוויזיה, ואין בדעתי לקנות טלוויזיה בעתיד, אבל אם תרכשו לי מדיח כלים אהיה מוכן לשלם תמורתו אגרת טלוויזיה". יותר לא הטרידו אותו.
על הספרים לא הוטלה אגרה ממשלתית. הם הלכו והצטופפו במדפים לאורך למעלה משישים שנה, עד שאבא הלך לעולמו ואמא איבדה כמעט כליל את מאור עיניה. ניתוח ביבליוגרפי שעשיתי עם פינוי הבית העלה שכל אחד מהם הביא עמו כנדוניית נישואין ערימת ספרים נכבדה. אבא הביא ספרי פיזיקה ומתמטיקה לרוב, כמו גם את נכסי צאן הברזל הספרותיים של הנוער העברי במחצית הראשונה של המאה שעברה: דברי ימי עם עולם של דובנוב, אוצר השירה והמליצה העברית מימי הביניים, ספר הבדיחה והחידוד של דרויאנוב, ביוגרפיה נלהבת של רוטשילד (printed in Palestine), אשמת שומרון של אברהם מאפו, ימים נוראים של עגנון במהדורתו הראשונה, מִשנה מנוקדת ומבוארת בידי חיים נחמן ביאליק, וכן אנשי בראשית של אלעזר שמאלי עם הקדשה שלא דהתה: "לחברנו שלום סגל, תשורה ליום בר המצווה שלך, מחבריך בכיתה, ב' באייר תרצ"ג, 28.4.1933".
עוד לפני שאני עצמי הגעתי לגיל מצוות קראתי את אנשי בראשית שלוש־ארבע פעמים לפחות. רק אחרי כיובל שנים גיליתי שאבא קיבל מחבריו במתנה את הכרך השני בלבד של רומן הנעורים הציוני־חלוצי. כקורא צעיר לא חשתי בחסרונו של הכרך הראשון. כקורא קשיש אני עדיין זוכר בעל פה את משפט הסיום: "הנה פתחנו תלם חדש, איתן – אמר חרמוני – עלינו להתחיל תמיד מבראשית".
אמא, מצידה, תרמה לספרייה המשפחתית הבראשיתית את ספרי הפסיכולוגיה ששימשו אותה בלימודי התואר הראשון באוניברסיטת לונדון, את מבחר השירה הבריטית של דורות עברו במהדורות חסכניות שקימצו בגודל האותיות, מילוני אוקספורד עבי כרס וקשי כריכה, ספרי ילדים אלבומיים באנגלית, ארבעת כרכי מאמריו של אחד העם "על פרשת דרכים" (ברלין, תרפ"א), ספר שירי רחל וכל כתבי מאפו. כן, גם אמא הביאה עותק משלה של אשמת שומרון ושל אהבת ציון. דף ההקדשה שבו חושף פרק מפתח בביוגרפיה שלה: "מתנה זו ניתנה לחברה מרים אביבה סרנה מאת חברי הוועד של כיתות הלימוד של המועצה המרכזית לחינוך דתי בבריטניה הגדולה ואירלנדיה, בלכתה לארץ ישראל, חשוון תש"ח".
סבא יעקב, אבא של אמא, היה רוב חייו הבוגרים זבן בחנות הספרים הגדולה בתבל, ברחוב צ'רינג קרוס בלונדון. סולתה ושמנה של בירת בריטניה הגדולה באה לרכוש אצלו ספרים, אם כי לא תמיד לצורכי הרחבת דעת. היו כאלה שקנו ספרים במֶטֶר לצורך קישוט אינטלקטואלי של חדרי האורחים בבתיהם. לפי התצלומים ומיטב הזיכרונות, הספרייה בביתו שלו הייתה עצומה אף היא. שאריות הפליטה שלה התגלגלו עם מותו לספריית הורי, בעיקר ספרי קודש מהמאה ה־19 אך גם ספרי חול ראשונים שנדפסו בעברית. סבא ידע לכרוך אותם ביד אמן כשהחלו להתפורר, ולהאריך את תוחלת המדף שלהם עד למאה ה־21. בימי ההולדת שלנו נהג להעניק לנו ספרים עתיקי יומין, מתנה נאה שלא הערכתי די בשעתה. עם פינוי דירת הורי האחרונה מצאתי את התשורה ששלח לאמא מלונדון לרגל לידתי: ספרו של מבשר הציונות בנימין דיזרעאלי, "דוד אלראי". לא צ'ק, לא בגד לתינוק, ספר. על דש ספר אחר ציין את ימי ההולדת או הפטירה של יקיריו. מתברר שדודה רחל נולדה ב־ט' בתמוז תרע"ז, 29 ביוני 1917, "ערב שבת, שעה שישית אחר הצהרים". הנכד משה רפאל בן רחל נולד בי"ד בניסן תש"ה, ונפטר כבר בראש חודש מנחם־אב תש"ח. אמא נולדה בי"ז אדר שני תרפ"ז, "יום שני בשבוע, בשעה 4.10 בבוקר".
את מאות ואלפי הספרים שנוספו במהלך השנים קל לזהות לפי תאריכי ההוצאה לאור ואופנות הכותרים המתחלפות. רובם הונחו על המדף בין שנות השישים לשנות התשעים. תלמוד שטיינזלץ, למשל, נרכש על ידי אבא מן הכרך הראשון של מסכת ברכות שראה אור ב־1965 ועד המסכת האחרונה שהודפסה בחייו. משניות קהתי הגיעו בדואר כקונטרס ניסיוני דו־שבועי למנויים. אבא הוקסם מרעננות ההגשה הפרשנית שקהתי ושטיינזלץ הביאו עימם לבית המדרש. הוא גם היה מנוי על הפרוטוקולים של כנסי התורה הקיציים שבעל פה ועל כל פרסום תורני מודרני אחר שבישר את העתקת מרכז הכובד של עולם התורה מהגולה ארצה. אף פעם לא קימץ בהוצאות שכאלו ולא הטריח עצמו בשאלה אם לוח הזמנים ותוחלת חייו יאפשרו לו להתמסר לחומר הלימוד העצום הזה.
כשהיד החזקה של הרמב"ם ראתה אור במהדורת פרנקל המשובחת – אבא מיהר להזמין עותק. גם את מורה הנבוכים של הרב קאפח, את התנ"ך המבואר בהוצאת מעריב שאיש אינו זוכר היום, את תנ"ך מלבי"ם, את חמשת חומשי תורה תמימה, את שלל סידורי רינת ישראל וכן את מהדורת התלמוד המוקלט של הרב שבתי סבתו. איתה, לפחות, לא התעוררה בעיית גניזה לרגל פינוי הדירה. שאר מהדורות הש"ס התבררו כבלתי גניזות. איש לא רצה בהן אחרי בלותן בספריית בית הורי, גם לא אתרי הגניזה המוסדרים והמתפקעים. בקושי רב מצאתי יהודי טוב שהסכים לקבלן.
כשש"י עגנון זכה בפרס נובל, לאושרה הרב של מדינת היהודים הצעירה, אמא רכשה את מהדורת כל כתביו החגיגית ובאותה הזדמנות גם את המהדורות הטריות של כל כתבי י"ל פרץ ומנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם וביאליק וטשרניחובסקי. כשאחיי הגדולים למדו קרוא וכתוב היא הצטיידה באנציקלופדיה מכלל לילדים, הוויקיפדיה של הימים ההם, ובספרי המחתרות הלוחמות – המרד, בימים אדומים, הפריצה לכלא עכו, דברי הימים למלחמת השחרור וכל אותם ספרונים דקיקים שיוצאי האצ"ל והלח"י הדפיסו בשנות החמישים על גבורת הלוחמים והלוחמות אשר חירפו נפשם מול הכובש הבריטי, ועוד כהנה וכהנה כותרים וחוברות, עד שכל המדפים בסלון התמלאו, וגם אלה שבחדר העבודה המשותף ואפילו בחדר השינה.
כמנהג הימים ההם טרחה אמא להזמין מבית הדפוס דבקית שהוצמדה לכל ספר על גב הכריכה הפנימית – "ותמלא הארץ דעה, מן הספרייה של שלום ואביבה סגל, עכו". מדי אביב הייתה מאבקת נמרצות את כולם במשך ימים אחדים, לכבוד הפסח הממשמש ובא. עכשיו גם אני מאבק ספרים נבחרים שלא אובקו זה כמה אביבים, לקראת העברתם לספרייתי שלי, מתי מעט ממש. את כל השאר אני מניח על כנם, לגורלם. עוד מעט יפורקו המדפים ותכולתם תידחס לקופסאות קרטון חדשות או תושלך למכלי מחזור נייר. אורי אורבך, שבשנות רווקותו התארח אף הוא בבית, אמר לי פעם שלעולם אינו משליך ספר לאשפה, כי ספר לא זורקים, אולם לדאבון לב גיליתי שנבצר ממני לקבל עליי נדר דומה. לא נוכל להחזיק לאורך שנים בדירה ריקה מאדם, ובוודאי לא נוכל למצוא מקום דיור חלופי לספריית ענק שכזו. הנכדים אמנם הוזמנו לקחת כל ספר שיאוו, וכך גם החברים, אספני ספרים וגנזים מתנדבים, ובכל זאת נשארה בסוף כמות ספרים נכבדה שאיש לא רצה.
מועד מסירת הדירה התקרב. מדף אחר מדף הוסר מן הקיר, מסוע ארוך של ספרים עבר לפניי כבקרת רועה עדרו, מכונת זמן. סימניות מאולתרות ופתקים נשכחים נשרו מבין הדפים כמו עליו המצהיבים של עץ זקן עם בוא השלכת, גלויות דואר, שנים טובות, רשימת קניות למכולת, כרטיסיות אגד נקובות ששימשו כטיוטה להגיג בר חלוף, אישור ענידה של עיטור לוחמי המדינה, עותק של רישיון הוראה זמני, המחאה שקלית ישנה שלא נפרעה, פיסות עיתון עם שמות טעוני גניזה וקטעי עיתונים לרוב. למשל כותרת הארץ מ־22 במארס 1991: "ארה"ב: 4% מהעולים התיישבו בשטחים; ישראל: רק 1%".
אבא נהג לרשום הערות פובליציסטיות על קטעי העיתונות שגנז, תערובת של בוז וביטחון. הוא כפר בתבונתם המדינית של רוב מנהיגי ישראל, אך בטח ביכולתו של היושב במרומים להושיענו. "אנא בורא עולם, הצל את עמך ישראל מידי ממשלת ישראל", רשם על אחד מריבואות דפי ההגיגים שהשאיר אחריו בענייני מדיניות, תורה ומדע, בורות ואוריינות, תסכול ותקווה. כהיסטוריון חובב שהתמחה מעט בטיפול בעיזבונות רוחניים, והכיר מקרוב את אורחותיהם של ארכיונים ממוסדים, אני יודע שאין טעם לנסות לשמר את רובם, כפי שאמא קיוותה, אפילו לא את מיעוטם, רק מבחר שבמבחר, למען הדורות הבאים, למענה.
"לכל הבוגרים, מזל טוב בשעה טובה ומוצלחת", גיליתי באחת הערמות אגרת לבבית שאבא שיגר לבוגרי מחזור תשל"ד (1974) של בית הספר לקציני ים, חודשים אחדים אחרי המלחמה הקשה. "בראשית השנה נדרשה מאיתנו מסירות נפש אין סופית כדי לשמור בארצנו על עצם קיומנו. בראשית השנה נעשה חשבון קשה עם האומה כולה על מאזן מסירות הנפש שהופר. בראשית השנה שילמנו בבת אחת חשבון כבד על הזנחה ממושכת. אם נהיה יום יום בכוננות קטנה לא נצטרך לחשוש פתאום לכוננות גדולה. כל אדם מישראל חייב לדעת כי עליו לפרוע את חשבון מסירות הנפש ולכן מוטב שיעשה זאת מרצונו הטוב, כדי שלא יידרש לעשות זאת נגד רצונו. יהי רצון שתפתחו דף חדש בחיי האומה".
הנה נפתח דף חדש גם בחיי הבית ברחוב
המטע 1. מבצע הפינוי התגלגל לאורך כל שלהי הקיץ והסתיים רק עם בוא הסתיו. שתי הכורסאות הטובעניות נמסרו לדייריו של מאחז נערי גבעות ששמחו עליהן כמוצאי שלל רב, אוסף הספלים נעטף לצורכי אפסון עד שתימצא לו חלופת תצוגה נאותה, השולחנות וכלי המטבח נלקחו בידי נזקקים, כלי החשמל הועברו לאתר גרוטאות, כיסא הנדנדה נשלח לאחת הנכדות הנשואות, והציור הממוסגר של הרב קוק הוענק לאחד הנכדים. מכרים אחדים קיבלו תמונות אחרות לפי בקשתם. אני הסתפקתי ברקמת הבד הלבנה שנתלתה בחדר האוכל עם שמות הנכדים: אורי, יוספה, שי, אלונה, ארנון יעקב, צבי יהודה, עמית יצחק, שהם, יהודית, מיכל ועוד ועוד, כמעט כחול אשר על שפת הים. הנינים, שמספרם התקרב למאה, נאלצו לנדוד לרקמות בד אחרות, וכך גם החימש שאמא זכתה לחבוק בעשור העשירי לחייה – אהרן.
בסוף נשארו רק הווילונות, המזוזות וערמת הספרים הקטנה שהנחתי בצד לצורך איסוף עצמי, זכר לחורבן. כמה יכולתי עוד לקחת ולהציל? מדפי הספרים בביתי שלי מאיימים להתפקע אף הם. עוד בעשור הקודם הונחו בהם חמשת כותרי השירה שאמא פרסמה לעת זקנתה, הראשון שבהם בעידודו של נתן יונתן מספריית פועלים, והשאר בהוצאה עצמית. בבוידעם המתרוקן בביתה מצאתי עותקים רבים שלהם, שקיוותה עוד לשווק ולהפיץ. ערב מסירת המפתח, אחרי הטאטוא האחרון של המרפסת, צץ לו באחד מהם שיר פרידה:
עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתִי
וְהוּא אֵינֶנּוּ עָזוּב;
נָטַשְׁתִּי אֶת מְקוֹמִי
וְהוּא אֵינֶנּוּ נָטוּשׁ,
יִפְקְדוּהוּ אוֹהֲבֵינוּ,
יַשְׂכִּילוּ בּוֹ,
יִזָּכְרוּ בּוֹ.
בֵּיתִי שֶׁלִּי כְּבָר לֹא נָטָרְתִּי,
יִנְטְרוּהוּ אֲחֵרִים
בִּמְקוֹמִי
(אביבה סרנה סגל, "בין דמיון לקיימא", עמ' 74)
