פגוש את ההורים: הסודות הגדולים מאחורי "סרוגים"

עד לפני עשור רק מעטים הכירו את הביצה החמימה שהתפתחה לה בלב שכונה ירושלמית מנומנמת, ובה חיו במעין עולם מקביל הרווקים והרווקות של הציונות הדתית. מאז שהפציעה "סרוגים", החברה הישראלית כבר למדה להכיר את הציונות הדתית, וגם הסרוגים עצמם עברו כברת דרך משמעותית: השיח על רווקוּת מאוחרת, שהיה לפני עשור בחיתוליו הפך לאחת התופעות המוכרות והמדוברות ביותר; השיח על להט"ב, שכלל לא הופיע בתקשורת המגזרית; שלא לדבר על טבילת רווקות, אמהות חד־הוריות או חינוך למיניות בריאה – נושאים שגם הם נכנסו למיינסטרים בשיח המגזרי.

גם יוצר הסדרה, לייזי שפירא, הוא כבר לא אותו רווק בן 35 שהיה בעת שידור העונה הראשונה. מאז הוא הספיק להתחתן ולהפוך לאב לשלושה ילדים. שותפתו ליצירה חוה דיבון (50) כבר הפכה לאם לחמישה וסבתא לשלושה, שעובדת סביב השעון על מגוון פרויקטים בעולם הקולנוע והטלוויזיה.

אנחנו נפגשים לשיחה על מה שהיה ועל מה שיהיה בבית קפה שכונתי מיתולוגי בקטמון, מול השטיבלך הכה מוכר, שמאז שצילמו שם כמה דייטים בסרוגים, גם הספיק לעבור כמה וכמה גלגולים.

אני פותח בתהייה אם זה לא משגע אותם שזוכרים להם פרויקט אחד מהקריירה. הם, מתברר, דווקא די נהנים מכל אזכור של הסדרה, שהפכה לקאלט בקרב קהל גדול. "זה מאוד מחמיא ומחמם את הלב", מספרת דיבון, "העובדה שהסדרה הזיזה לאנשים משהו היא נפלאה. מאז שהיא עלתה לאוויר אין שבוע שלא ניגש אליי מישהו ומדבר איתי על כך. זה קטע, כי אצלי הייתה חוסר מודעות מוחלטת סביב היצירה של סרוגים. זו הייתה פרנסתי, וכתבנו על העולם שהכרנו. כתושבת קטמון, מאז שהתחתנו זה מה שהיה נוכח בחיי". כשאני שואל באיזה גיל היא התחתנה היא מחייכת ומשיבה כי "לא עליי כתובה הסדרה", חושבת לרגע וממשיכה: "האמת היא שצריך לכתוב סדרה על אותם אלה שהתחתנו כמוני בגיל צעיר, 21, מיד אחרי הצבא. זה עוד אחד מהרעיונות שיש לי על המדף", היא מפליגה בחלומות על סדרה נוספת, אך מהר מאוד חוזרת לדבר על היצירה הפופולרית ההיא. "לא ידעתי שזה יזיז או ישנה משהו למישהו. בדיעבד כשזה התחיל, האסימון נפל והבנתי את הערך המוסף שיש כאן. יש לי הרבה הכרת הטוב על כל מה שהיה סביב הסדרה".

שפירא: "זה כיף, ההרגשה היא כאילו השארת חותם תרבותי, הרי לא על כל סדרה מדברים ככזו שעשתה שינוי חברתי. גם אותי עוצרים כל הזמן, במעלית או בבית  הכנסת, ושואלים מתי העונה הבאה. כשבבית הכנסת גילו שאני היוצר של סרוגים, ניגשו אליי והודו לי. אני מקבל לפעמים מיילים או הודעות בפייסבוק מאנשים שמספרים לי שהסדרה שינתה להם את החיים או נגעה בהם".

הוא מספר כי ישנן גם סדרות רשת המבוססות על "סרוגים", אחת מהן היא Soon By You, הגרסה הניו־ יורקית של דתיי ביצת האפר־ווסט־סייד. לסדרה מאות אלפי צפיות ברשת, ואף מספר ניסיונות לשווק פיילוט שלה לטלוויזיה האמריקנית. "היוצרת של הסדרה הייתה איתי בקשר, הם בדיוק סיימו את העונה הראשונה שלהם. יש בסדרה הזו משהו חמוד ואותנטי. הם גם השתפרו עם הזמן. אגב, גם סרוגים הצליחה בארה"ב, היא הגיעה לאמזון פריים ול'הולו' ואף שודרה בטלוויזיה היהודית המקומית בכבלים. הייתה התעניינות לא רק מצד יהודים".

מכובשי קטמון ועד תורת היחסים

רבים אינם זוכרים זאת, אך המושג "סרוגים" המתייחס לבני ובנות הציונות הדתית, כמעט לא היה בשימוש טרם עלתה הסדרה. מתברר שגם סביב בחירת השם של הסדרה היו דיונים רבים, ודווקא השם שדיבון ושפירא הכי פחות אהבו הפך להיות המושג שאפיין דור שלם. "השם הראשוני שלנו היה 'כובשי קטמון', על שם אחד הרחובות המרכזיים בשכונת קטמון, אבל ב'יס' לא אהבו אותו. הם גם לא מכירים את ירושלים. חודש לפני שעלינו לאוויר עוד לא היה שם. הם הביאו את האנשים שלהם, אנחנו את שלנו, והעלינו שמות. הם רצו את 'סקס בעיר הקדושה' או 'אין סקס בעיר הקדושה'. שם נוסף, היה 'תורת היחסים'". אך דווקא הכותב החילוני היחיד, משה חיימוביץ', היה זה שהבריק עם השם הנבחר: "הוא אמר 'סרוגים'. האמת היא שלא אהבנו את השם. זה התכתב עם סדרות מאותה תקופה כמו 'מסודרים' ו'אבודים' ונשמע לנו מעפן. מצד שני, הכי פחות אנשים שנאו אותו, אז זה היה שם של פשרה. בסוף מתברר שזה היה גאוני". שפירא מספר שזה לא רק הפך להיות שם של אתר חדשות דתי־לאומי בשם "סרוגים", אלא גם שם של פרויקטים נדל"ניים רבים, להקת חתונות ועוד.

דיבון מספרת כי סביב יצירת העונה הראשונה הבינה עד כמה הציבור הדתי לא מוכר כלפי חוץ. "המלבישה של הסדרה שאלה אותי איפה דתיות קונות בגדים. חשבתי שזה מגוחך. כאילו היא מדמיינת שמזיזים אבן כמו בהארי פוטר ואז יש חנות מסתורית שנגלית לך. מאז אני תמיד שמה לב לחוסר ההיכרות שלי עם אוכלוסיות אחרות. בכתבות הראשונות סביב סרוגים הייתה מעין פליאה כזו, 'ידעתם שיש אנשים כאלה, ושהם גם יודעים לאהוב?'". שפירא מוסיף: "זה מפתיע. הרי חיינו ביחד, חלקנו אותה תרבות פופולרית, שירתנו ביחד. דתיים וחילונים מכירים יותר מאשר החרדים – ועדיין לא הייתה הבנה. מבחינת החילוני הממוצע, כל חובשי הכיפות הסרוגות הם מתנחלים. לא היו מודעים לבורגנות הדתית שקיימת".

בואו נחזור עשר שנים אחורה לרגע: העיתונות המגזרית געשה סביב סרוגים.
דיבון: "אני זוכרת שכל שבת היו כתבות בהצופה, מקור ראשון ובשבע. היה גם מישהו שכתב ברושור כזה שכותרתו: 'מה לענות לנוער אחרי שצפו בסרוגים'".

שפירא: "היו רבנים שאפילו קראו להחרים את הסדרה. אבא שלי אוסף קטעי עיתונות שקשורים אליי ומביא לי אותם. בשלב מסוים זה היה מגוחך כי כל יום היה משהו אחר. זה כבר הגיע למצב שזה לא היה קשור לסדרה: היו משבצים תמונות של סרוגים בכל מיני כתבות שהיו קשורות לציבור הדתי, או אפילו לפינוי התנחלויות – אז היו שמים תמונה של הדמות של יפעת (יעל שרוני) בקרוואן".

דיבון: "זה עשה באזז כמעט בלתי הגיוני. הייתה התרגשות גדולה מתוך זה. הרי עד סרוגים היו סדרות כמו 'מעורב ירושלמי' שהייתי מיוצריו או 'מרחק נגיעה', אבל מתי ראית את הכיפה הסרוגה על המסך בלי שזה קשור לפוליטיקה? זה ללא ספק טלטל את העסק".

פסקי הלכה על הסדרה

דיבון ושפירא מספרים כי לא ראו עצמם ככאלה שבאים "לשבור את הכלים" או להיות הילדים הרעים של המגזר שגדלו בו. להפך. "בהתחלה, בכל הכתיבה של התסריט הייתי מאוד מייצגת, כמו שחונכתי. לא חשפתי שום דבר שהוא לא בסדר אצל הדמויות. לא חילול שבת או כל דבר בסגנון. שמרתי עליהם בצמר גפן, אתרגתי אותם. ואז אמר לי איש צוות חילוני 'הדמויות משעממות. אתם מזייפים, הרי אף אחד לא נמנע מלשקר אף פעם. פתאום השתחרר אצלי משהו. הבנתי שצריך לספר את מה שבאמת קורה".

שפירא: "אי אפשר להזדהות עם אנשים מושלמים, אלא עם בני אדם".

דיבון: "ואז קיבלנו תגובות שליליות בסגנון של 'איך יכולתם ליצור סצנות כאלה' או 'למה סיפרתם'. למרות שהיום מה שחשפנו אז זה כלום, יחסית היינו שמרנים".

שפירא: "חוה ואני, שנינו מאוד שמרנים, לא אנשים פרובוקטיביים. היא יותר שמרנית ממני, ואני עצמי שמרן, אך עם נטיות ליברליות".

היה למשל הפרק שבו נתי ישן אצל יפעת והלך לשאול מהשכנים תפילין, אבל היחידה שהיו לה תפילין הייתה השכנה האמריקנית.
שפירא: "זה סיפור אמיתי, שהביאו תפילין מהשכנה הרפורמית. תראה, היינו יכולים ליצור סדרה מאוד גסה ומלאה בסקס ובסצנות נועזות, אבל החלטנו להתעסק בנושאים האלה בצורה קומית עדינה, בלי להסתיר את מה שקורה. הרי כל מה שהצגנו קיים. יש בציבור הדתי כאלה ויש גם כאלה. יש הכי דוסים בעולם, וישנו הצד השני".

דיבון: "החברה הדתית לא ידעה מה לעשות עם מה שהתעורר בעקבות הסדרה. פתאום היו פסקי הלכה לא להביא חברה רווקה הביתה וכדומה. הרי היום יש יותר ויותר רווקים בגילים האלה, דבר שהיה פחות נפוץ אז, והחברה הדתית צריכה לדעת להתמודד עם זה". שפירא מוסיף: "לא הייתה אז ביצה בתל־אביב כפי שיש היום, המציאות הנוכחית שונה מאוד מזו שהייתה כשיצרנו את הסדרה".

מה הייתם עושים אחרת אם הייתם יוצרים את הסדרה היום?
דיבון: "הקונפליקט בין הזהות היהודית־דתית לבין הבדידות עדיין קיים, אבל יכול להיות שהשוליים התרחבו. היום ההגדרות של מיהו דתי השתנו, היום כבר קיים הרצף בין זה שגדל כדתי אבל הוא לא כמו שהיה בצעירותו. השיפוטיות גם השתנתה, היא לא פסה מהעולם אבל התרככה מאוד".

שפירא: "יש יותר פתיחות כיום מאשר פעם. לפני עשור אמהוּת חד־הורית בקרב רווקות דתיות היה דבר בלתי נתפס. החברה הדתית הצעירה היום שונה – יש פחות תמימות, הרגלי הבילוי שונים. הדור שלי לא היה יוצא לפאבים ובטח לא מעשן. מובן שהיו אלה שכן, אבל אם הייתי צריך להכליל – לא היינו שם. לא היו סמארטפונים כשצילמנו את סרוגים, היו אמנם סמסים, אבל לא ווטסאפ ופייסבוק. הרי לנהל מערכת יחסים עם בחורה היום ולצאת לדייטים זה אחרת בעקבות כל ההתפתחויות האלה".

דיבון: "זה עוד צריך להיכתב".

שפירא: "יש יותר חילוניוּת בתרבות הבילוי, אבל יש גם אולי יותר רוחניות וחיבור לחסידות בקרב הצעירים של היום. במיוחד באזורים כמו נחלאות".

דיבון: "אולי לא רוחניות, אלא העמקה בלימוד. יש כל כך הרבה אפשרויות של הרצאות תורניות, אירועים בנושאי יהדות, זה נפלא. מתכנסים ולומדים תורה – זה קורה המון בקטמון ובכלל".

שפירא: "בנחלאות יש בית חב"ד מיוחד לרווקים ורווקות של הציונות הדתית בהשראת סרוגים, בשם "שמיא" ובראשות הרב ברל'ה קרומבי. השתתפתי עם אשתי בערב פנויים פנויות שבו זוגות סיפרו על החוויות שלהם, בהנחיית שירת מלאך (לשעבר מנכ"לית ארגון השידוכים ישפה – צ"ל). לי זו הייתה חוויה חזקה, לראות את הזוגות האלה. כמי שהתחתנו 'מאוחר' הסיפור שלנו התחבר אליהם. באותו ערב התברר שלחלק גדול מהמשתתפים יש מכנה משותף והוא שהם 'טסים הרבה לחו"ל'. הופתעתי מכך. הרווקים והרווקות הדתיים נוסעים לחו"ל כל הזמן, לסקי או לכל מיני סוגים של חופשות. זה לא היה ככה בזמננו".

"לפני עשור אמהות חד–הורית היה דבר בלתי נתפס. החברה הדתית הצעירה השתנתה – יש פחות תמימות, הרגלי הבילוי אחרים. הדור שלי לא היה יוצא לפאבים ובטח לא מעשן. לא היו סמארטפונים, הרי לנהל מערכת יחסים בעידן הווטסאפ והפייסבוק זה לגמרי אחרת"

שפירא התגורר בקטמון כרווק, בוגר ישיבת הסדר שחיפש להתחתן, אך לקח לו כמה וכמה שנים עד שמצא את שאהבה נפשו. "התחתנתי בין העונה השנייה לשלישית", הוא מספר, "קיבלתי המון הצעות כשהתוכנית שודרה והחלה לתפוס. זה מצד אחד מחמיא, אבל מצד שני זה היה מסובך, כי כשיש לך כל כך הרבה אפשרויות, אתה תוהה אם הן רוצות אותך בגלל הסדרה או בגלל מי שאתה. פגשתי את אשתי לקראת העלייה לאוויר של העונה השנייה – כך שרוב זמן הצילומים הייתי רווק".

מה היה סוד ההצלחה של הסדרה?
דיבון: "אני חושבת שזה קשור לרצון לדייק בפנימיות של הפרטים. זה היה משותף לא רק לשנינו אלא לכל הכותבים המופלאים שלה – כשאתה מכוון לנקודה הפנימית, לדבר נקי ואמיתי – גם אנשים שרחוקים מהנקודה הזו יתחברו אליה. ממש כמו 'שבאבניקים' וסדרות אחרות שמספרות על ציבור שלא הכרת. אני יודעת על עצמי שעברתי תהליך משמעותי ככותבת; ממקום של פחד וייצוגיות למקום שהוא יותר של ישירות, של להגיד את האמת".

אתם בכלל מצליחים לצפות בה?
שפירא: "ראיתי את הפרק הראשון מיליון פעם, ואני עדיין מרצה איתו מאות פעמים. כיף לי לראות כל פעם מחדש. זה הרי נוסטלגי בשבילי. אני גם מופיע בפרק הראשון לרגע, אז בכלל", הוא צוחק.

דיבון: "שנינו מרצים על סרוגים ברחבי הארץ. כיף לראות שאנשים ממשיכים להתרגש מזה. אני תמיד צופה בקהל, והתגובות שלהם נפלאות".

רמזור, הגרסה הכשרה

אז למה סרוגים הסתיימה בעונה השלישית? בסוף הסדרה נשארו כמה שאלות פתוחות סביב הסיפורים של הדמויות הראשיות: אמיר, שהיה בכלל מורה, החל לעבוד בנגרייה. במקביל, העתיד הרומנטי של נתי ורעות, הדמויות היחידות שנותרו ללא זוגיות, נותר לוט בערפל. "רצינו לעצור כי הרגשנו שעוד לא נשאר מה לספר", נזכר שפירא, ודיבון מוסיפה: "הרבה בנות אמרו שהסדרה כבר מתחילה להכאיב להן".

שפירא: "אבל עכשיו אמרנו שחמש שנים אחרי, אנחנו יכולים לקפוץ קדימה. לא מאיפה שהפסקנו, ואז זה כבר פותח את האפשרויות".

לפני כשנה החליטו השניים שהם רוצים ליצור עונה נוספת, ואף כתבו את הבסיס לעונה שכזו. "הפתענו את יס, הם לא ידעו מה לעשות עם העניין. כרגע זה לא קורה", הוא מסגיר, ומאכזב את הצופים האדוקים שרק חיכו להמשך המיוחל. "הרי זה לא משהו שיכול לעלות כרגע. אם מתחילים לעבוד על זה היום, זה לא יעלה לפני שנת 2020. אז זה דורש צידוק משמעותי כדי לחזור. לפעמים זה מפחיד לחזור, מצד שני, יש הרבה מה לספר עכשיו; מה קרה עם אלו שהתחתנו ומה קרה עם אלו שלא, האם הם מצאו לעצמם קהילות ועוד ועוד. יש גם עניינים שאני מכיר היום יותר מקרוב, כמו למשל מה קורה כשהתחתנת מאוחר ופתאום יש לך חברים חדשים ואתה מאבד את החברים הישנים".

נו, תן איזה טיזר.
"לא אספר הכול, אבל יש שם גירושין. רעות לא התחתנה, אז מובן מאליו שהיא תרצה להביא ילד לעולם, השאלה היא מי יהיה האבא. רצינו להראות את החיים של הזוג הנשוי שלנו, יפעת ואמיר, שגרים בקטמונים בתקופה שאני חווה כעת – של איך אתה מאבד את עצמך, את הרוחניות שלך, את מי שאתה. אתה יכול להתחיל להתפלל ופתאום 'אבא, יש לי קקי'. אני יושב כיום יותר מחוץ לבית הכנסת מאשר בתוכו. אני רואה המון גברים עם ילדים ותינוקות על מנשאים, זה משהו שלא ראינו כשהיינו ילדים. הילדים היו תמיד אצל האמהות. אני אגב חושב שהשוויוניות טובה, אבל זו חוויה אחרת. פעם התפקידים היו יותר ברורים ומוגדרים, היום פחות".

אז מסדרה על רווקים ורווקות דתיים זה יהפוך לגרסה הכשרה של רמזור?
"יש סיטואציות מאוד מצחיקות כשמגיעים למצבים האלה, וכן, היינו שמחים להציג את זה".

בגידה תהיה?
שפירא צוחק: "דיברנו על כך שתהיה בגידה סביב תקרית מסוימת, אך לא על בסיס משהו פיזי".

דיבון משתיקה אותו כדי שלא יסגיר את כל התסריט ומסבירה: "שמע, הבאנו בסרוגים חדשנות ומקוריות, זה כאילו מתבקש שתהיה בגידה פיזית. אז אנחנו נביא משהו אחר".

שפירא: "בדיוק, משהו בסגנון. הרי כשהסדרה עלתה לראשונה אמיר היה גרוש טרי, וזה היה נחשב אז מקרה חריג. היום כמות הגרושים בלתי נתפסת, אי אפשר לספור כמה. וגם בגידות יש הרבה".

דיבון: "היום יש נושאים פופולריים שלא היו בעבר. פרק ב' אצל צעירים דתיים, זה לא היה במחוזותינו. רק בשבט שלי בבני עקיבא יש שני זוגות גרושים".

כאשר אני שואל "אז מה עשיתם מאז סרוגים?" הם מסתכלים זה על זה כאילו רק חיכו לשאלה. "במקצוע שלנו זו השאלה הפופולרית ביותר", משיבה דיבון בחיוך, "מה, למה את הרופאים לא שואלים 'אז מה אתה עושה עכשיו?'. לדעתי בזכות מעלה, בזכות סרוגים וכל מי שעבד על הסדרה, דלתות העבודה לא נסגרו מאז".

שפירא: "אני מעורב בכתיבה של פיצ'ר וסדרה, אלו תהליכים ארוכים מאוד. אני מלמד, מרצה ומייעץ לקרן בית אבי חי. שנינו עובדים בתחום ועסוקים בפרויקטים שיבשילו לכדי מעשה בקרוב".

דיבון משתיקה אותו כדי שלא יסגיר את כל התסריט ומסבירה: "שמע, הבאנו בסרוגים חדשנות ומקוריות, זה כאילו מתבקש שתהיה בגידה פיזית. אז אנחנו נביא משהו אחר".

זו לא תחושה של החמצה? הרי הייתם על גג העולם והיום אתם לא ממש שם.
דיבון: "מעולם לא התכוונתי להיות שם. לא ידעתי אם סרוגים תצליח. הרי אמרו לנו כל כך הרבה פעמים את המילה 'לא'. לכן, לא זו הייתה המטרה מלכתחילה, זה היה בסך הכול בונוס מהצד. אני חושבת שזה היה בשבילי בית ספר מופלא, שסיימתי אותו עם הלשון בחוץ. לייזי התחתן באמצע, אני ילדתי את בתי הקטנה תוך כדי, לא ישנתי בלילות ובימים, נסעתי הלוך ושוב לתל־אביב. סיימתי מותשת, ואז ישר כתבתי למקומות אחרים – לא הפסקתי לכתוב מאז".

דיבון גם פיתחה קריירה ככותבת תסריטים לסרטים של המגזר החרדי: "אני כותבת פיצ'רים לסרטים המיועדים לנשים חרדיות, זה דבר מדהים. בניגוד למה שקורה אצלנו –

אתה כותב, מגיש ומחכה המון זמן עד שקורה עם זה משהו – שם אחרי חודש כבר מצלמים באוקראינה, פשוט כי יותר זול שם. צילמנו שם אפילו במהלך תקופות רגישות והפיכה שקרתה במזרח המדינה, צילמנו תחת יריות בתחנת רכבת". ויש לה גם עוד כמה פרויקטים בקנה. "יש לי שתי סדרות שמחכות להפקה בתאגיד ופיצ'ר בדרך. אני מקבלת מדי פעם טלפונים משום מקום 'אולי תבואי לכתוב איתי' מכל מיני אנשים. יש לי מדיניות של להיפגש עם כל מי שרוצה להיפגש איתי, כי כשהייתי בתחילת דרכי – אף אחד לא נפגש איתי".

שפירא: "זה מקצוע שאתה צריך בשבילו המון סבלנות ואורך רוח, אתה לא יכול להחזיק מעמד אם אתה לא שם כשאתה מאמין. את סרוגים לא יצרנו ביום אחד. אני מאמין שיהיו הצלחות נוספות, ואני גם במקום בחיים כרגע, שזה שהורדתי הילוך ואני נמצא עם הילדים בבית – זה דבר טוב. לא הייתי יכול לביים את הסדרה עכשיו. הילדים גדלים לאט־לאט ואני מאמין שהדברים יבואו בזמן הנכון.