רגע אחד, בשנת 1976, במהלך אולימפיאדת מונטריאול בקנדה, השתנה עולם התעמלות הקרקע לתמיד. עד אותו היום לא ניתן הציון 10 לאף מתעמל. למעשה, איש לא האמין שזה בכלל אפשרי. ואז ניגשה אל המקבילים המדורגים ילדה בת 14 בשם נדיה קומנצ'י.
לאחר שסיימה את הביצוע, הופיעו על לוח התוצאות הספרות – 1.00, מה שעורר בלבול בקרב המתמודדים והקהל. הסיבה הייתה, שהלוח היה בנוי אז משלוש ספרות בלבד. "היה לי לא נעים מהמארגנים בגלל מה שקרה אז עם הלוח", מספרת בחיוך קומנצ'י, בריאיון מיוחד למוצש, "אני זוכרת כל אחד מהרגעים הגדולים, וכשאני רואה את התמונות האלה היום, אני מאוד גאה בילדה הזאת שהייתי. אז, בגיל 14, לא חשבתי שזה כזה עניין גדול כי כשאתה ילד אתה לא מפחד ולא לחוץ, אתה פשוט עושה". בסיום התחרות ההיא, השתנו לתמיד לוחות התוצאות בענף.
מעטים הם האנשים שהופכים לאגדה עוד בחייהם. מעטים אפילו יותר הם אלו ששמם הופך להיות סמל של ממש – אפילו מטבע לשון. כזו היא קומנצ'י, שנולדה בעיר קטנה ברומניה בשם אושנט לפני 57 שנה. באותם ימים הייתה רומניה תחת שלטון קומוניסטי, כמה שנים לפני עלייתו לשלטון של הדיקטטור ניקולאה צ'אושסקו.
"הייתי ילדה מאוד אנרגטית ועשיתי כל מיני דברים משוגעים בבית שגרמו לכמה רהיטים להישבר", נזכרת קומנצ'י, "אמא שלי הייתה מאוד מודאגת שאפצע, ולא ידעה איך לתעל את ההתנהגות שלי למקום טוב ובטוח. השכנים שלנו סיפרו לה שיש בעיר בית ספר להתעמלות והציעו לה שתיקח אותי לשם ואז אוכל להמשיך לקפוץ, להתגלגל ולהוציא אנרגיה כמה שאני רוצה. ברומניה, בסוף שנות ה־60, לא היו הרבה אפשרויות לנשים בכל מה שנוגע לעיסוק בספורט, והיה לי מזל גדול שבעיר הולדתי פעל מקום כזה עבור ילדות".
בגיל שש עלתה קומנצ'י לראשונה על מזרון ההתעמלות ושלוש שנים לאחר מכן, ב־1970, התחרתה לראשונה באליפות הלאומית ברומניה. שנה לאחר מכן, בגיל עשר, זכתה לראשונה באליפות רומניה והפכה למתעמלת הצעירה ביותר שעשתה זאת אי פעם. אז החלו לאמן אותה בלה ומרתה קארולי, זוג מאמנים אגדיים, שערקו כמה שנים מאוחר יותר לארצות־הברית, שם אימנו כמה מהמתעמלים האמריקנים הגדולים בכל הזמנים.
"תמיד אהבתי את התחושה של לעוף", נזכרת קומנצ'י, "כבר בגיל חמש טיפסתי על עצים וסבתא שלי הייתה נלחצת וקוראת לי לרדת משם, בזמן שאני רק רציתי להגיע לצמרת הכי גבוהה. נמשכתי לדברים האלה, הרבה לפני שנכנסתי לאולם ההתעמלות. גם כשכבר התחלתי להתאמן, לא חשבתי על זכייה בתחרויות, שבירת שיאים או להיות אלופה. זה לא עניין אותי, למרות שהייתי תחרותית מאוד. היה בי רצון עז לעשות את הדברים הכי קשים ובלתי אפשריים, ולאתגר את עצמי ללמוד הכי מהר והכי טוב מכל אחד אחר. אני זוכרת שכשהייתי בת חמש בגן, נערכה תחרות בתלתֿֿֿ־אופן וזכיתי בה. הייתה לי אז אנרגיה בלתי נגמרת".
נופלת וקמה
בגיל 13 ושישה חודשים, הגיעה קומנצ'י לאליפות אירופה הראשונה שלה שהתקיימה בשנת 1975, בסקיאן שבנורווגיה. היא הציגה יכולת נהדרת והפכה לאלופת אירופה לאחר שזכתה בחמש מדליות, ארבע מהן מזהב, כולל בתחרות הקרב־רב היוקרתית. בתחרות הקדם־אולימפית שנערכה באותה שנה במונטריאול, שנה לפני המשחקים האולימפיים, היא זכתה שוב בתחרות קרב־רב תוך כדי הצגת יכולת מרהיבה שכללה סגנון ביצוע מדויק, שיווי משקל וביטחון עצמי מרשים – בטח לילדה בגילה.
שנה מאוחר יותר, כשהיא בת 14 ו־8 חודשים, הגיעה קומנצ'י לאולימפיאדת מונטריאול ועשתה היסטוריה. מאז קיבלה את הציון 10 עוד שש פעמים. היא סיימה את משחקי מונטריאול עם חמש מדליות; שלוש מהן מזהב, בתחרות הקרב־רב, מקבילים מדורגים וקורה, בנוסף למדליית כסף בתחרות הקבוצתית וארד בתרגיל הקרקע. היא חזרה לרומניה כגיבורה לאומית, והפכה לצעירה ביותר שזוכה בתואר "גיבורת מעמד העובדים הסוציאליסטים". "האנשים במדינה שמחו מאוד בהצלחות שלי, אבל בשורה התחתונה הייתי עדיין ילדה. זה לא שהתכוונתי לפרוש ולהתחיל לעבוד, הייתי צריכה לחזור לבית ספר ולהמשיך להתאמן".
את זוכרת מה רצית בתור ילדה להיות כשתהיי גדולה?
"כשהייתי קטנה רציתי להיות רופאה, והרעיון של לחתוך ולתפור את הגוף היה מרתק עבורי. אלו מחשבות שעברו אצלי לפני שהתאהבתי בהתעמלות. ברגע שזה קרה, כל המחשבות האחרות נעלמו".
לצד ההצלחה הגדולה, את מרגישה שהפסדת משהו מילדות רגילה?
"אני ממש לא מרגישה שפספסתי משהו, כי אם הייתה לי ילדות רגילה היא עשויה הייתה להיות מאוד משעממת. עשיתי אז דברים שאף ילד בגילי במדינה לא יכול היה לעשות, ונחשבתי לילדה הכי קולית בסביבה, שחוזרת ממסעות בעולם ומחלקת מסטיקים לכל הילדים בשכונה. כולם אז רצו להיות כמוני, כי ההתעמלות פתחה בפניי את העולם. המדינה שילמה בעבור הכול וטיילתי והתחריתי במקומות שאף ילד בן עשר אחר לא הגיע אליו, כי לאנשים לא היה כסף לממן טיולים כאלה בעצמם".
שנה לאחר האולימפיאדה, שמרה קומנצ'י על התואר כאלופת אירופה בקרב־רב ובמקבילים בתחרות שנערכה בפראג, אך נאלצה לפרוש יחד עם כל הקבוצה הרומנית במהלך הגמר הקבוצתי לאחר טענות על קיפוח מצידם של השופטים. כשחזרה הביתה, החליטה הפדרציה הרומנית להפריד בינה לבין צוות האימון האהוב עליה, מהלך שהכעיס אותה מאוד וגרם לה למשבר אישי קשה.
כתוצאה מאותו משבר לקחה קומנצ'י הפסקה מאימונים במשך כמה חודשים וכאשר הגיעה לאליפות אירופה בשטרסבורג, צרפת בשנת 1978 הייתה בכושר לקוי. היא נפלה מהמקבילים המדורגים וסיימה רביעית בתחרות הקרב־רב, אך עדיין זכתה במדליית זהב על הקורה ובאחת נוספת עם הקבוצה הרומנית, בנוסף לשתי מדליות כסף. התוצאות הפחות טובות שכנעו את הרשויות לאפשר לה לשוב ולעבוד עם הזוג קארולי, וב־1979 באליפות אירופה בקופנהגן, היא חזרה בגדול.
קומנצ'י הפכה לראשונה אי פעם שזוכה בזהב שלישי ברציפות בתחרות הקרב־רב, והוסיפה עוד שתי מדליות מוזהבות בסוס הקפיצות ובתרגיל הקרקע, בנוסף למדליית ארד על הקורה. היא חזרה למשחקים האולימפיים במוסקבה, 1980, זכתה במדליות זהב בתרגיל הקרקע ועל הקורה, והוסיפה שתיים מכסף בקרב־רב, ובמסגרת התחרות הקבוצתית.
שנה לאחר מכן, כשהיא בת 21, הודיעה על פרישה. היא סיימה קריירה מפוארת עם תשע מדליות אולימפיות, חמש מהן מזהב, ארבע באליפות העולם (שתיים מזהב) ו־12 מאליפויות אירופה (תשע מוזהבות), בנוסף לזכיות בטורנירים רבים נוספים ברחבי העולם. "ידעתי שהפרישה תגיע בשלב מסוים, ורציתי שזה יקרה ברגע הנכון ושאנשים יתגעגעו אליי ולא ישאלו בתמיהה אם עדיין יש לי את זה", היא מסבירה, "הייתה לי תוכנית מסודרת, ואחרי שסיימתי את התחרויות במוסקבה חיכיתי עוד שנה, כי האוניברסיאדה התקיימה ברומניה, ורציתי לפרוש לעיני הקהל הביתי שלי. היה לי קשה מאוד להפסיק להתעמל ולהתחרות, וזה היה מלווה בהרבה רגשות לא פשוטים. זה גם היה הדבר היחיד שידעתי לעשות אז. באותן שנים היה חשוב מאוד ברומניה להוציא תואר באוניברסיטה כדי להצליח לקבל עבודה. אז נרשמתי לאוניברסיטה ובמקביל המשכתי לעסוק בתחום הספורט, אימנתי צעירים, עבדתי בפדרציה המקומית ונשארתי באותו מעגל שהכרתי".
רומנייה בלב
לאחר שפרשה קומנצ'י, השתנה היחס אליה מצידו של המשטר, שראה בה לאורך שנים רבות כנכס לאומי שתורם לו מאוד ביחסי החוץ. פרט לכמה נסיעות, למשחקי לוס־אנג'לס 1984, מוסקבה וקובה, נאסר עליה לפתע לצאת מהמדינה, ככל הנראה בעקבות עריקתם של הזוג קארולי לארצות־הברית ב־1981.
"הידקו את המעקב אחריי והתחלתי להרגיש כמו אסירה. העליב אותי שאדם רגיל ברומניה יכול היה לנסוע לטייל במקומות אחרים, ועליי אסרו פתאום לצאת. בנוסף, ביטלו לי את האפשרות להרוויח עוד קצת כסף, סכום שהיה משמעותי עבור המשפחה שלי. למדתי מניסיוני שהחיים לא משתנים אלא אם אתה פועל לשנות אותם, ועבורי הדברים אז ברומניה נתקעו. החלטתי שאני חייבת למצוא דרך לעשות את הדברים טובים יותר, הלכתי בעקבות התחושות והאינטואיציות שלי ופשוט עשיתי את זה".
בסוף נובמבר 1989, כשהיא בת 28, כמה שבועות לפני המהפכה ברומניה, חצתה קומנצ'י באישון לילה את הגבול לדרום הונגריה, ולאחר שש שעות הליכה הגיעה לעיר סגד. משם המשיכה באותו הלילה לווינה, שם קיבלה בשגרירות האמריקנית ויזה לארצות־הברית, שבה נחתה כעבור זמן קצר. "היה קשה מאוד לעזוב את המדינה ואת המשפחה שלי ולהפוך למהגרת במדינה אחרת, אבל המצב שלי ברומניה היה קשה אז והייתי חייבת לעשות את זה. ארצות־הברית אימצה אותי, ואני נמצאת כאן היום יותר מאשר ברומניה, אבל בלב תמיד אשאר רומנייה".
בתקופה הראשונה של קומנצ'י בארצות־הברית היא עסקה בשיווק ליין של בגדי התעמלות וציוד אירובי, ובנוסף דגמנה שמלות כלה. במקביל, נוצר קשר בינה ובין ברט קונור, מתעמל אולימפי שזכה במדליית הזהב על המקבילים באולימפיאדת לוס־אנג'לס. השניים הכירו לראשונה לזמן קצר במסגרת משחקי מונטריאול 1976 והספיקו להצטלם למזכרת. אחרי שהגיעה לארצות־הברית ניסה קונור ליצור איתה קשר, מהלך שנחסם בידי קונסטנטין פנאיט, אזרח אמריקני רומני, שעזר לנדיה לערוק לארצות־הברית, בתקווה שיהפוך למנהל שלה. קומנצ'י עצמה לא ידעה על כך דבר.
אבל קונור לא ויתר, וכשגילה שקומנצ'י תהיה אורחת בתוכנית טלוויזיה, הצליח בעזרת קשריו להגיע אליה ולהפתיע אותה עם זר פרחים בשידור. הקשר בין השניים נותק לאחר השידור, שוב בגלל פנאיט, שעזב לבסוף אחרי שהבין שהתוכנית שלו לא תצא לפועל. ב־1990 הגיע קונור למונטריאול ככתב ABC כדי לראיין את קומנצ'י, וזמן קצר לאחר מכן נפגשו במסיבת יום הולדת של חבר משותף שהזמין את שניהם. השניים הפכו לזוג, והיא עברה לאוקלהומה לסייע לו באקדמיה שלו להתעמלות, שפועלת שם עד היום בהצלחה, כשהיא מאמנת 1,200 ילדים בשנה.
בשנת 1994 התארסו השניים, ובאותה השנה ביקרה קומנצ'י בפעם הראשונה ברומניה החופשית, חמש שנים אחרי שעזבה אותה באישון לילה. "התרגשתי מאוד לפגוש את אמא שלי ואת המשפחה, ולראות את המדינה שעזבתי. שנתיים לאחר מכן, ברט ואני התחתנו בבוקרשט. ברחובות היו עשרת־אלפים איש, ואנשים לא הלכו לעבוד באותו היום. נגע לליבי מאוד כמה שהיה להם אכפת ממני. מאז אני מבקרת ברומניה חמש־שש פעמים בשנה. אני נשיאת כבוד של התאחדות ההתעמלות הרומנית ושל הוועד האולימפי העולמי, והקרן שלי שם מפעילה פרויקט של ילדים".
בשנת 2006 נולד לזוג בנם היחיד דילן, היום בן 12. "מעולם לא האמנתי שאחיה במקום כמו אוקלהומה, אבל אני נהנית להיות פה. אני מטיילת הרבה בעולם, ושמחה שיש לנו את הבית והבסיס כאן. זה מקום נהדר לחיות בו ולגדל בו משפחה. חגגנו עכשיו את יום הולדת ה־60 של ברט, וחברים שלו הגיעו אלינו מכל רחבי ארצות־הברית".
מה דעתך על עולם ההתעמלות כיום?
"הספורט עצמו דומה, למרות שאין ספק שיש מרכיבים שהשתנו בו לאורך השנים, בעיקר בזכות הציוד שהשתפר מאוד מאז שנות ה־70. גם שיטות הניקוד הן אחרות, אתה לא יכול לקבל היום ציון 10, אבל אתה יכול להוסיף לתרגיל שלך רמות קושי שונות, שזה גם משהו שהתפתח לאורך הזמן. אני מניחה שלצופים קשה יותר להבין את הניקוד, כי פשוט הרבה יותר להבין ציון 10, מאשר 9.83".
בעולם של היום, קשה יותר להגיע לילדים, לגרום להם להיות מחויבים?
"בעולם טכנולוגי כמו היום יש הרבה פעילות שמתרחשת אונליין ברשתות החברתיות, ורוב האנשים מדברים יותר אל הטלפון שלהם מאשר זה עם זה. ועדיין, בארה"ב ההתעמלות היא פופולרית במיוחד ויש הרבה ילדים שעוסקים בסוגים וסגנונות שונים שלה. לאולימפיאדה מגיעה לבסוף קבוצה קטנה ואיכותית, אבל מה שהכי חשוב עבור ההורים, הוא שהילדים שלהם יקבלו חינוך בקולג', ורבים מהם זוכים למלגת לימודים בזכות ההתעמלות".
את מאמינה שכל אחד יכול להיות אלוף, או שצריך אופי מסוים?
"אני חושבת שכל אחד יכול להיות אלוף, ברגע שיש לו את המוטיבציה והרצון להיות הכי טוב שהוא מסוגל להיות, ממושמע ולפתח אתיקת עבודה נכונה. אגב, זה לא חייב להיות רק בספורט, יש כאלה שהתשוקה שלהם היא מתמטיקה, אלקטרוניקה או כל דבר אחר".
במהלך אולימפיאדת החורף שמעתי הרבה סיפורים שהמתחרות עצמן בנו את התרגיל, תפרו את הבגדים. זה משהו שהיה אפשרי בזמן שלך?
"גם כשאני התעמלתי זה תמיד היה דיאלוג ושילוב של הדברים ביני ובין המאמן. הוא היה מציע דברים שחשב שמתאימים לסגנון שלי והיינו מחליטים מה הכי טוב. כשהיינו מדברים על מוזיקה לתרגיל לדוגמה, אז הוא היה משמיע סוגים שונים של מוזיקה, ובחרתי את מה שאהבתי, את מה שהתחברתי אליו ועזר לי לזוז הכי טוב שאפשר".
מה דעתך על מצב הנשים כיום בספורט העולמי?
"אני חושבת שארצות־הברית נמצאת עדיין צעד אחד קדימה מאשר בשאר העולם. כשיש כל כך הרבה נשים שמתעסקות בספורט, הסיכוי שלך למצוא את חמש הכי טובות בכל ענף, הוא הרבה יותר גבוה. קשה יותר לפעול במקומות שבהם 300 נשים בכל המדינה עוסקות בספורט, או במדינות שיש פחות מודעות לספורט, או שאין לנשים זכויות שוות לגברים. שם אנחנו צריכים להמשיך לעבוד על חינוך ופיתוח המודעות. היקום מבקש שיהיה שוויון לכולנו".
מאז שפרשת, מצאת משהו שיהיה מלהיב ומרגש במידה דומה, לימים שלך כספורטאית?
"אני מרגישה שכן. החיים שלי עדיין נעים סביב ההתעמלות, האקדמיה שלנו מאוד פופולרית, כתבתי ספרים, אני מטיילת הרבה, מרצה ומספרת את הסיפור שלי ומחזירה לחברה באמצעות מגוון של פעילויות צדקה. ועם כל זה, הדבר הכי משמעותי עבורי זה לגדל את הבן שלנו, משהו שאני עדיין לומדת לעשות".
למה לי פוליטיקה
בין הפעילויות הרבות שלה, יחד עם בעלה, שכוללות גם חברה להפקת אירועי ספורט, חנויות ספורט ועריכת מגזין התעמלות בינלאומי, קומנצ'י היא גם סגנית יו"ר של חבר המנהלים של ה"ספיישל אולימפיקס" הבינלאומי, האולימפיאדה לבעלי מוגבלות שכלית התפתחותית: "אני חושבת שהעולם התקדם מאוד בהבנה שלכולם יש זכות שווה ללכת לבית ספר ולעסוק בספורט. לאנשים שנולדו עם מגבלה כלשהי מגיע דברים כמו לכל אחד אחר, ואני שמחה שהתהליך הזה התפתח למקומות יפים".
העובדה שגדלת במשטר דיקטטורי הפך אותך למעורבת יותר פוליטית, או גורם לך להתרחק מזה?
"אני לא מעורבת בפוליטיקה, זה ממש לא בשבילי. אני מתעסקת אך ורק בענייני ספורט".
את מהווה השראה להרבה מאוד אנשים, אחת מהם היא הטניסאית הרומנייה סימונה האלפ, שמדורגת ראשונה בעולם. תוכלי לספר על הקשר ביניכן?
"סימונה ואני מכירות ומיודדות, אני לא עובדת איתה באופן רשמי אבל מקפידה ללכת לראות אותה משחקת כשזה מתאפשר, ואני מקווה שהיא מקבלת השראה ממני כשהיא רואה אותי ביציע. היא עדיין צעירה, רק בת 26, ואני חושבת שזה טוב עבור העם הרומני לראות שחקנית כמוה, שמביאה למדינה הרבה כבוד והערכה".
מה תמליצי למתעמל שמתחיל עכשיו את דרכו וחולם להיות את יום אחד?
"אף אחד לא רוצה להיות אני, אנשים רוצים לבנות את התהילה של עצמם בשם שלהם, הסיפור שלי רק יכול להוות השראה עבורם. זה מתחיל מלאהוב את מה שאתה עושה, לפעול מתוך תשוקה אמיתית לדבר, לנסות להשתפר קצת מדי יום וללכת צעד אחרי צעד. זה מסע לטווח ארוך, ואם בסיומו אתה מגיע לאולימפיאדה זה נהדר, ואם לא – זה עדיין מצוין, כי עיסוק בספורט הוא טוב, לא משנה מאיזו זווית אתה בוחר להסתכל. זו חוויה נהדרת, ואין סיבה שלא כולם יתנסו בה".
על מה את חולמת?
"אני לא חולמת גדולה בימים אלה. היו לי הרבה חלומות כשגדלתי, ועכשיו אני בעיקר רוצה לחיות חיים טובים, שנהיה בריאים ונעניק לבן שלנו חינוך טוב, ולעשות את ההבדל פה ושם, בזכות הניסיון שצברתי. אני רוצה לבלות כמה שיותר עם בני המשפחה שלי ברומניה שעדיין איתנו, וזה מה שבעיקר חשוב לי".
איך את מסבירה שנכנסת ללב של כל כך הרבה אנשים?
"זו שאלה טובה, שלא בטוח שאני זו שיכולה לתת את התשובה עליה. לפעמים קשה לי להבין למה אנשים כל כך סקרנים לגביי הסיפור שלי, בטח אחרי שעבר כבר כל כך הרבה זמן. לאורך השנים פגשתי המון אנשים שסיפרו לי שהם זוכרים בדיוק איפה היו ומה עשו כשהתחריתי, ואולי זה מתחיל מהעובדה שאף אחד לא ציפה מילדה בת 14 ממדינה קטנה ופחות מוכרת אז, כמו רומניה, להציג כזו שלמות בתרגילי התעמלות. זו תקופה שלא היו בה רשתות חברתיות ואף אחד בעולם, פרט לקהילת ההתעמלות שראתה אותי באליפות אירופה שנה קודם, לא ידע מי אני".
ועדיין, יש הרבה ספורטאים שהצליחו בגדול ונעלמו, ואת ממשיכה להיות בכותרות ולעורר עניין.
"זה נכון, והאמת שזה לא כל כך הוגן כלפיי האחרים, שעשו עבודה כל כך קשה, וחלקם גם הגיעו להישגים טובים יותר. אבל זו עובדה שמדי פעם מגיע ספורטאי עם סיפור שמצליח וגורם לאנשים לזכור אותו לתמיד. אני בת־מזל שאני אחת מהן ולא לוקחת את זה כמובן מאליו".
את עדיין עוסקת בספורט?
"אני מתעמלת לפחות חצי שעה ספורט ביום באופן קבוע, אם זה לרוץ או לעשות תרגילים שונים".
ומה עם תרגילי התעמלות?
"מדי פעם, כשאין אף באולם ואני לבד, אני מרשה לעצמי לעשות תרגילים כמו פעם. אני עדיין אוהבת את זה וזה נותן לי הרגשה טובה. לפעמים אני עוצרת רגע, וחושבת על הכול, כמה זה מדהים כל מה שהצלחתי להגיע אליו בתחום הזה".
מה הסיכוי שנזכה לביקור שלך בישראל?
"ישראל היא אחת המדינות שמעולם לא ביקרתי בהן, ואני מאוד מקווה שזה יקרה ביום מן הימים. שמעתי שעכשיו אתם חוגגים 70 שנה, ואני מברכת אתכם על כך".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"מספר חמש הוא מספר המזל שלי, וגם המספר שאבחר לשאלה שלך. אני נמצאת במקום שבו אני לא זקוקה לשום דבר נוסף, ואני שמחה מאוד בחיים שיש לי".
