בקיץ האחרון סערה המדינה סביב המאבק על נחל האסי, שזורם בין בתיו של קיבוץ ניר־דוד בעמק המעיינות. מצד אחד התייצבו תושבים מבית־שאן ופעילים חברתיים ודרשו לאפשר להם ולציבור כולו גישה לנחל, ומצד שני נעמדו על רגליהם האחוריות חברי הקיבוץ, שבשיא המאבק אף שכרו חברת אבטחה כדי למנוע את פלישת הזרים שביקשו לטבול במימיו הצלולים של הנחל. המאבק דעך לקראת בוא החורף ונשכח בין סגר לסגר, אך פשרה של ממש טרם הושגה.
בשולי המאבק על האסי, הוזכר לא פעם מעיין "עין יהודה", שזורם בשטחו של הקיבוץ הדתי הסמוך עין־הנצי"ב, כדוגמה ל"קיבוץ שדווקא מאפשר גישה למעיין שבתוך שטחו". אבל האמת מורכבת מעט יותר: כבר לפני מספר שנים אישרה אספת החברים של עין־הנצי"ב את העברת המעיין לידי רשות הטבע והגנים. המשמעות: הפיכתו משמורת טבע שפתוחה לכולם, לאתר מוסדר שהגישה אליו תהיה בתשלום. כמובן שגם ההחלטה הזו מעוררת מחלוקת.
"המעיין היה לאורך השנים מקום יפה ונחמד בשביל חברי הקיבוץ", מסביר רוברט ברל, חבר עין־הנצי"ב, שהיה הפרויקטור של תהליך העברת המעיין לרשות הטבע והגנים. "כשאנשים מבחוץ התחילו להגיע קיבלנו אותם ברצון, אבל ראינו אחרי תקופה שהמקום הופך להיות כמו מזבלה. היה לכלוך כל הזמן, הגיעו הרבה מאוד אנשים ולעיתים אף אירעו מקרי אלימות, ונאלצנו להזעיק משטרה. לא יכולנו להשתלט על המצב, כיוון שלפי החוק מותר לכל אחד להגיע לשם, ואסור לנו לחסום את הגישה. לא ידענו איך לטפל בזה".
בעין־הנצי"ב ניסו למעשה כבר את שתי הגישות. בעבר, כמו השכנים מניר־דוד, הם סגרו את השערים בפני המבקרים, והמעיין היה נגיש למעשה רק לחברי הקיבוץ ואורחיהם. אולם עם השנים ולנוכח התגברות זרם המטיילים שביקשו להגיע למעיין, הבינו בעין־הנצי"ב שמבחינה חוקית אין להם ברירה, ואפשרו גישה לכולם. לעיתים הם ביקשו שהמטיילים ישאירו את הרכבים מחוץ לשער. אלא שהעומס הרב הכריע את אנשי הקיבוץ.
אורי בן–דוד, עמותת "מחזירים את הטבע לציבור": "משפחה ממוצעת בת חמש נפשות נדרשת לשלם במקום כמו מצדה כ–500 ₪ לכניסה ולרכבל. זה לא תקין"
"הייתה גם בעיה בטיחותית", טוען ברל. "אין גישה למעיין עם רכב ואין חניה לידו. נוצר פקק בכניסה לקיבוץ, מכוניות חנו בצידי הכביש וזה היה פשוט מסוכן. באיזשהו שלב עקרנו חלק מכרם הזיתים של הקיבוץ כדי להפוך אותו לחניה". לפני כשנתיים אף קרס עץ ה"טרזן" הגדול והמפורסם שעמד סמוך לגדות הבריכה, ושימש עמדת קפיצה פנימה. בקיבוץ הרימו ידיים.
"מבחינה חוקית, הקרקע סביב המעיין שייכת לקיבוץ, אבל המעיין עצמו שייך לכל עם ישראל", מסכם ברל, "אז פנינו לרשות הטבע והגנים כדי שיעזרו לנו להשתלט על מה שקורה במעיין, ובנוסף לשמור על המקום שיישאר הפנינה שהוא היה תמיד".
לשלם פעמיים
הפתרון שנמצא במקרה של עין־הנצי"ב רחוק מאוד מלספק את כולם. בימים אלה נמצא מעיין יהודה בשיפוצים, הוא מגודר ובמקום פזורים שלטי "אין כניסה". עם סיום העבודות יונגש האתר ויוסדר, אך הכניסה אליו תהיה כרוכה בתשלום, מה שכמובן מעורר כעס בקרב המטיילים.
אורי בן־דוד, מטייל ותיק וממקימי עמותת "מחזירים את הטבע לציבור", שמטרתה המוצהרת היא "מאבק בהגבלות שמטילות הרשויות על המטיילים", טוען כי בישראל קיימת מגמה לסגור עוד ועוד אתרי טבע ללא כל הצדקה. "עין־הנצי"ב לא יכולים לשמור על המעיין אז הם פנו לעזרה, עד כאן זה מובן לגמרי", אומר בן־דוד. "אבל אז באה רשות הטבע והגנים ואומרת 'אנחנו נעשה את זה, אנחנו נדאג לניקיון ולהסדרה, רק תנו לנו לשים שער וגדר ולגבות כסף'. אין שום הצדקה לגבות עוד כסף. הציבור כבר שילם מיסים, שמימנו את הקמת הגדר. למה שישלמו עוד?"
בן־דוד מוסיף וטוען כי התשלומים בגנים הלאומיים של הרשות מופקעים. "משפחה ממוצעת בת חמש נפשות צריכה לשלם היום במקום כמו מצדה, לדוגמה, כ־500 שקלים רק לכניסה ולשימוש ברכבל. זה לא תקין. הם גובים כסף מהאזרח בנוסף לתקציבים שמגיעים אליהם מהמדינה, מכספי המיסים שלנו".
גם טל (שם בדוי), מטיילת ותיקה תושבת עמק המעיינות, זועמת על ההחלטה להעביר את המעיין לרשות הטבע והגנים: "אני מגיעה למעיין מאז שהייתי ילדה קטנה, בהתחלה עם ההורים ובהמשך עם חברים. הוא תמיד היה פינת חמד ומקום שכיף לבוא אליו. אנשים הגיעו לפה מכל הארץ, שחו, ישבו ליד המים. התפתחו פה חברויות ואהבות. יש לי לפחות זוג חברים אחד שבלי הלילות ליד המעיין לא היו נשואים היום. מה שקורה פה היום זו שערורייה. לשים גדרות ופקחים ולקחת כסף על המעיין הכי יפה בארץ? פשוט גונבים את הטבע מהציבור".
אבל מה היית מציעה לעשות? הרי הקיבוץ כבר לא יכול להשתלט על מה שקורה במעיין.
"נו באמת. חסרים מעיינות בארץ שמטופחים ונראים טוב ולא עולים כסף? רק בגולן יש עשרות מעיינות שהציבור טיפח, חבר'ה השקיעו מזמנם וממרצם כדי להפוך אותם ליפים ונקיים. יש מתנדבים שיכולים לעשות נקיונות, יש מועצה אזורית שיכולה להשתתף, למה צריך לקחת כסף על כל דבר?"
אז איך באמת מתקבלת החלטה איזה אתר לסגור, איפה גובים כסף ומה משאירים פתוח? ברשות הטבע והגנים מסבירים כי מדובר בתהליך ארוך ומורכב: "תהליך ההכרזה מתחיל באיתור וזיהוי שטחים בעלי חשיבות לשמירת טבע, מורשת ונוף הן על ידי גורמים מקצועיים מטעם רשות הטבע והגנים והן על ידי גורמים רלוונטיים שהפנו את תשומת הלב של הרשות לשטחים אלה, כגון רשויות מקומיות, אנשי מחקר, מדע ועוד. תהליך ההכרזה מורכב בין היתר בשל הצורך בתיאומים ואישורים עם מספר רב של גופים, כמו מינהל מקרקעי ישראל, רשויות מקומיות וועדות תכנון".
ואיך מחליטים לגבי תשלום?
"ההחלטה נקבעת בין השאר בהתאם לאופי האתר, ערכיו ומאפייני הביקור בו ורמת הפיקוח והתחזוקה הנדרשות על מנת לשמרו באופן ראוי".
על פי נתוני הרט"ג, מתוך כ־530 אתרים שתחת אחריותם, בפחות מ־70 נגבה תשלום בעבור כניסה.
למען החלשים
גם מעיין עין חניה, השוכן בסמוך לגן החיות התנ"כי, על כביש ירושלים־הר גילה, עמד פתוח לציבור במשך שנים, אך באחרונה הוסדר והפך לגן לאומי שהכניסה אליו כרוכה בתשלום. ירון רוזנטל, לשעבר מנהל בית ספר שדה בכפר־עציון הסמוך ומדריך טיולים, דווקא תומך במהלך. "מימון אתרי טבע מצריך משאבים, דהיינו כסף", הוא אומר. "כשמגיעים אנשים לסטף, לדוגמה, הם מגיעים למקום מתוחזק – ניקיון, שירותים, חניה ועוד. זה עולה כסף. והשאלה מי צריך לשלם את הכסף הזה היא שאלה ערכית וגם כלכלית. האם המדינה צריכה לממן את האתרים באמצעות המיסים שהיא גובה, או שאלו שנהנים מהמקום צריכים לשלם על שירות שמאפשר להם ליהנות מהטבע". לדבריו של רוזנטל, באופן פרדוקסלי, פתיחת אתרים בתשלום דווקא מסייעת לאוכלוסיות חזקות פחות להגיע וליהנות מהטבע.
תסביר בבקשה.
"ניקח לדוגמה את עין פרת (ואדי קלט) מי שיכול היה להגיע אליו אלו רק כאלה שיש להם ידע בטיולים, שיכולים להסתדר בטבע, ושיש להם אולי גם אקדח כי זה מסוכן. אבל מהרגע שהחלו לגבות תשלום מגיעים מטיילים משכבות סוציו־אקונומיות מגוונות. אנשים שאם לא תארגן להם שירותים או קיוסק, ולא תסדיר עבורם שלטים איך להגיע למסלול – הם לא היו מגיעים. זה כאילו הפוך מההיגיון, אבל הנגישות לטבע היא של החזקים, לא של החלשים, והחלשים חייבים שינגישו להם את הטבע".
ירון רוזנטל, לשעבר מנהל בי"ס שדה כפר–עציון: "יש חובבי טיולים שאומרים 'אני לא רוצה שעם ישראל יבוא, אני רוצה לטייל לבד'. זו עמדה כמובן מאוד מפתה אבל בעיניי היא של פריבילגים שרוצים את הטבע לעצמם"
אבל למה דווקא מקום כמו עין חניה, שהוא נגיש יחסית, יהיה בתשלום?
"דווקא עין חניה הוא דוגמה קלאסית. כל עוד הוא לא היה מוסדר, ההגעה אליו הייתה מסוכנת ומורכבת למטיילים שלא הכירו את השטח. אישית מאוד נהניתי ממנו, כל פעם בדרך מהגוש לירושלים או בחזרה לגוש הייתי עובר שם, קופץ לבריכה וממשיך הלאה, אבל הייתי כמעט לבד, ועכשיו כשהמקום נפתח בתשלום יגיעו הרבה מאוד אנשים ויוכח מה שאמרתי, שהעם צריך מקומות מוסדרים בתשלום. כל האזור של פארק נחל רפאים, שעין חניה הוא רק מעיין אחד מתוכו, עובר בשנים האחרונות תהליך שנועד להנגיש לתושבי ירושלים את הטבע שסביבם. זה לב העניין. תראה כמה אנשים היו בעין חניה לפני עשור וכמה באים היום ותבין למה הנגישו".
כלומר, כמדריך טיולים וכמנהל בית ספר שדה לשעבר, אתה מעוניין שעוד אתרים יוסדרו, גם אם זה כרוך בתשלום?
"כן. זה הייעוד שלנו, להנגיש לעם ישראל את הארץ ואת הטבע. יש הרבה מאוד דרכים לעשות את זה, וזו אחת מהן. אתה שואל אותי בתור ירון מה הייתי מעדיף? ברור שהייתי מעדיף שהכול יהיה פתוח ולהיות לבד במעיינות. אבל למדינה יש ערך – להנגיש את אוצרות הטבע שלה לקהל הרחב. ולכן השיקול הפרטי של מה נוח לי הוא שיקול שאסור למדינה לעשות אותו. יש הרבה מאוד חובבי טיולים שאומרים 'אני לא רוצה שעם ישראל יבוא, אני רוצה לטייל לבד ולהכיר את המקום לבד'. זו עמדה שהיא כמובן מאוד מפתה אבל בעיניי היא לא ערכית. זו עמדה של פריבילגים שרוצים את הטבע לעצמם".
אורי בן־דוד חולק על גישתו של רוזנטל, וטוען כי מי שלא יכול לשלם פשוט לא יגיע. "אזרח פשוט מדימונה או מקריית־גת בעל הכנסה נמוכה, שמגיע עם שלושה ילדים לטייל, לא יכול להרשות לעצמו לשלם למקומות כאלה. זה שאתה נותן לבנאדם מקום חניה ומנגיש לו את השביל לא אומר שאתה מכניס לו לכיס את הכסף שעולה הכניסה. אם אדם צריך בכל פעם לשלם 200 שקל על כניסה לאתר טבע לו ולמשפחתו, הוא יחשוב פעמיים לפני שהוא מגיע, או שהוא יבוא רק פעם בשנה".
ומה עם הטענה שאנשים מלכלכים והורסים את הטבע?
"בסדר, שים יותר פקחים. כיום יש כ־40 פקחים, תנתב את הכסף לשם ושים 400 פקחים, שים עוד אלפי מתנדבים. אני מכיר אלפי אנשים שישמחו להתנדב ולדווח, וכל מי שנוגע בטבע לרעה – עושה נזק, מדליק מדורה, מלכלך – תן לו 5,000 שקל קנס, לא 300 כמו היום. אבל כששמים גדר זה לא מקרב את האנשים לטבע. בזמנו המדינה יצאה בקמפיין להפסיק לקטוף פרחים מוגנים, והוא הצליח. אבל כאן, במקום להסביר לציבור מה זה טבע ולמשוך אותו אל הטבע, שמים גדר ואומרים 'אסור לך'. הטבע הוא של האנשים, והמדינה צריכה לסבסד אותו מהמיסים. הטבע הוא של כולנו, וכולנו – גם אלה שאין להם גרוש – יכולים להשתמש בו, זו זכותם".
טל מסכימה: "עשרות שנים המעיין היה פתוח ואפשר היה להגיע אליו בלי בעיה. על כל בנאדם רע שהורס יש שלושה שיבואו להתנדב בניקיון ובשיפוץ. לא יכול להיות שלוקחים לנו את הטבע והמורשת שלנו".
"זו אשמת הקיבוץ"
העבודות בעין־הנצי"ב, כאמור, בעיצומן, וברשות הטבע והגנים מעריכים כי הן צפויות להימשך עוד למעלה משנה. "במצבו הנוכחי המעיין מסוכן לרחצה וסביבתו אינה ערוכה לקליטת קהל באופן מוסדר, נעים ובטוח", מסבירים ברט"ג. "בנוסף הוא גם הפך למפגע סביבתי בשל הצטברות כמות פסולת רבה שמבקרים במקום משאירים אחריהם".
ברט"ג מספרים כיצד צפוי הגן להיראות עם סיום העבודות, או במילים אחרות – על מה נשלם: "תתאפשר כניסה ורחצה במעיין בצורה נוחה ובטוחה לכל המשפחה. יוסדרו תשתיות אתר לרווחת המבקרים ואזורי שהייה מחוץ למים עם פינות ישיבה מוצלות. יוסדרו מקומות חניה, יוכשרו שבילי הליכה נוחים ושטחי ריצוף מפולסים לנוחות המבקרים והרוחצים ותוקם גדר היקפית סביב שטח הגן הלאומי להגברת תחושת הביטחון".
וגובה התשלום?
"הכניסה תהיה בתשלום סמלי, כמקובל בגנים הלאומיים ובשמורות טבע דומות".
אז ברשות הטבע והגנים מכנים את מעיין יהודה "מפגע סביבתי", ובקיבוץ אומרים כי הוא הפך לכזה בשנים האחרונות, אך אוהד איילי, מורה ומדריך טיולים שגדל בעין־הנצי"ב, טוען כי עוד בימיו כנער בקיבוץ המקום היה מוזנח. "עזבתי את הקיבוץ לפני כ־25 שנה, אבל אני מגיע לשם אחת לכמה שבועות עם המשפחה והילדים. בעבר המעיין היה באמת פינת חמד וגם היה מאוד שקט. אבל גם בשנים השקטות, במירכאות, הוא אף פעם לא היה מטופח. אמנם לא מלוכלך כי לא היו מגיעים הרבה אנשים, אבל גם לא היה שם שום דבר אחר. בתור נערים בקיבוץ ניסינו כמה פעמים להוביל מהלך לטיפוח של המקום הזה על ידי הקיבוץ, כמו שיש בנחל האסי, שבו תמיד היו ברבורים ודשא.
אורי בן–דוד: "בזמנו עשו קמפיין להפסיק לקטוף פרחים מוגנים, והוא הצליח. אבל כאן, במקום להסביר לציבור מה זה טבע ולמשוך אותו אל הטבע, שמים גדר ואומרים 'אסור'"
"מי שלכאורה הרס את המעיין, אלו לא המבקרים אלא תושבי הקיבוץ שלא טיפחו את המקום הזה, אף אחד לא רצה להרים את הכפפה. הם החליטו לנקוט בעמדה של 'גם לי וגם לך לא יהיה'. אם אנחנו לא נתרחץ שם לבד – אז גם לכם לא יהיה כלום. ברגע שזה עובר לאחריות רט"ג הבעיה היא לא עם התשלום, אלא עם הגבלת השעות, ויגידו גם שאסור להפריע לחיות שנמצאות שם ולשמור על הטבע. וזו הרי בכלל בריכה לא טבעית, שנחפרה בראשית ימי הקיבוץ".
ומה היית מציע כאלטרנטיבה? כי בקיבוץ אומרים שהם לא יכולים להשתלט על המקום יותר.
"אני הצעתי לקיבוץ אחת משתיים: או שתיקחו את המקום הזה ותטפחו אותו, והוא יהפוך להיות פנינה, או שתוציאו אותו מחוץ לתחום הקיבוץ, הרי זה מאוד קרוב לגדר, ומישהו אחר ייקח את זה, אולי המועצה האזורית, שתחת אחריותה נמצא נחל הקיבוצים. יש דרכים רבות לגרום לכך שהמקום הזה יהיה נקי ושמור. לא כל מקום שאנשים מלכלכים צריך לסגור בפני הציבור. גם הכנרת וחופי הים הם משאב ציבורי. לא יכול להיות שימנעו מהציבור להגיע אליהם. לצערי המגמה היום במדינת ישראל היא שכולאים את האנשים בתוך המרחבים הצרים שלהם".
אז האם מדובר במגמה מתגברת, שלפיה רשויות המדינה מנסות להשתלט על עוד ועוד שטחים? ירון רוזנטל סבור שהמציאות שונה: "אני גדלתי בעמק בית־שאן, וכשאנחנו היינו ילדים המעיין היה סגור לקהל הרחב. זה היה בתוך הקיבוץ, והמדיניות הייתה שלא מפריעים לאנשי הקיבוץ. מאז כבר אי אפשר לסגור מעיינות, ועכשיו השאלה היא – אם הוא פתוח לקהל וכל עם ישראל יגיע לעין־הנצי"ב – מי ינקה שם? נכון שהמדינה צריכה ליצור איזון בין המקומות שיישארו פתוחים לקהל ללא תשלום ובין אלה שיעלו כסף, ואפשר להתווכח האם זה טיפה ימינה או טיפה שמאלה, אבל ברור שהמדינה לא יכולה לממן הכול, ולא הכול יכול להיות בחינם".
