הקורונה עדיין מנהלת את סן–פרנסיסקו וסיאטל. ולמרות הנוף, הלב היה עם ישראל

לפי מדריכי המטיילים שקראנו, סן־פרנסיסקו אמורה להיות אחת הערים היפות בארצות־הברית ואולי בעולם. "פריז של ארה"ב", הם כינו אותה. הגענו לשם ביום ראשון בבוקר, אחרי שבת מנומנמת. השמיים לבשו תכלת בהירה והרחוב היה שטוף בשמש מלטפת. חנינו באחד הרחובות התלולים של העיר, באחד הרבעים האמידים שלה, והלכנו לאכול צהריים במסעדה טבעונית סינית מוצלחת למדי. העיר באמת הייתה יפה ומטופחת. בפעם הראשונה בטיול הזה ראיתי עיר בעלת מאפיינים אירופיים. הבתים שם מעוצבים בסגנון שנע בין ניאו בארוק לניאו ויקטוריאני. סמלי הפרוגרסיביות צצים בכל פינה: החל מספסלים בצבעי גאווה וכלה באוכל טבעוני לכלבים (!!!).

עברנו בכמה יעדי תיירות נחמדים כמו גשר הזהב ורחוב לומברד המפותל, ובאמת העיר הותירה בנו רושם חביב מאוד.

אבל ככל שהתקדמנו בעיר נדהמנו לנוכח הדממה השולטת בה. ברחובות העיר התושבים ממעטים לצאת מהבתים ורק אנשים ספורים מתהלכים ברחוב. חלק מהתושבים עוטים שתי מסכות מאימת הקורונה, והמגפה עדיין מכתיבה את סדר היום בעיר. הרגשתי כאילו חזרתי חמישה חודשים אחורה, לחודש דצמבר בירושלים מוכת הקורונה בין הסגרים.

בערב העיר נהייתה קודרת עוד יותר. המלון שלנו היה באזור היפסטרי שנחשב לאחד ממרכזי הברים של סן־פרנסיסקו. אבל ברדיוס של שלושה קילומטרים מהמלון נותרו שני ברים פתוחים, וברחובות הריקים הסתובבו עשרות דרי רחוב. חלקם, על פי שיפוט מהיר, לוקים בנפשם.

איזו עצבות. העיר שאמרו עליה שהיא כלילת יופי, משוש כל הארץ, עצורה ועזובה.

בבוקר למחרת טסנו מסן־פרנסיסקו אל סיאטל. גם סיאטל מרחוק נראית מתוקה מאוד. עיר רגועה בעלת כמה גורדי שחקים בלבד והרים ירוקים ומושלגים סביבה.

באמצע היום דני ואבידן הלכו לקנות ציוד טיפוס, שאותי מעניין פחות או יותר כמו ללמוד חשבון דיפרנציאלי, וסיכמנו שאני אסתובב בעיר בזמן הזה. התחלתי ללכת מצ'יינה טאון אל מרכז העיר, ובערך כל שלוש דקות ניגש אליי חסר־בית אחר וניסה להסביר לי או לשאול אותי כל מיני דברים, לא בדיוק הבנתי.

גם הפעם הרחובות היו שוממים ומפחידים. בקיצור, הערים בחוף המערבי של ארה"ב כרגע מלאות בחסרי־בית והקורונה עוד מנהלת אותן. עסק לא מומלץ.

ליבנו במזרח

כשהתחלנו לנסוע לכיוון הפארק הלאומי אולימפיק שליד סיאטל, המלחמה בעזה כבר החלה. טילים הגיעו אפילו עד לירושלים ותל־אביב כבר הייתה תחת אש. איזה תרחיש מוזר והזוי. ככל שהתקדמנו צפונה לכיוון גבול קנדה, הנוף נהיה פסטורלי ושלו וירוק ונעים יותר, ובצד השני של העולם, המזרח התיכון עולה באש. דני ואבידן כבר הריצו תרחישים בראש של חזרה למילואים, וחיפשו נמלי תעופה קרובים. במקום להאזין למוזיקה או לפודקאסטים על היטלר (כן כן, אלה הפודקאסטים שאנחנו שומעים), האזנו לשידורים החיים בגלי צה"ל ובכאן חדשות. בחודשים שאחרי השחרור מגל"צ המעטתי כמה שניתן בהאזנה לחדשות, ועכשיו שוב מצאתי את עצמי צמוד לשידור המאוחר ביישומון רק כדי להבין שאנחנו שוב במצב לחימה.

בימים הראשונים למבצע המעטנו בשיחות ופניהם של אבידן ודני קדרו, אבל ככל שעברו הימים והעמקנו אל הנופים שבתוך הפארק, הנחנו שהלחימה תיגמר בקרוב ושצווי 8 כנראה לא יגיעו עד לגבול קנדה. אני מצידי ניסיתי כמה שיותר להיות ברגע. ככה גם המשפחות שלנו ניסו להגיד. אמא שלי אמרה לי באחת משיחות הטלפון "זה קורה פה אחת לכמה שנים, מקווה שזה ייגמר בקרוב. בינתיים תנסו להתעסק בטיול. יהיו מספיק עימותים ומלחמות גם כשתחזרו". אמא של דני אמרה לו דברים דומים.

אבל התחושה שאי אפשר באמת להתרחק מהבית משאירה בנו צלקת.

בעיירות הקטנות שעברנו בהן אנשים מקדישים את מיטב כוחותיהם למחלוקות על בניינים לשימור, ואלה הדאגות שעומדות בראש סדר היום הציבורי. כמה שונה ממה שקורה אצלנו.