ארבע פמיניסטיות דתית נפרדות מקבוצת הפייסבוק שחיברה ביניהן ונסגרה בקרע גדול

"תהיי בת מלך ותשתקי", "מסכן בעלה", "איך אומרים פדלאה בזכר?", "שיואו, איזו דעתן קלה עשינו כאן". אלו רק חלק מהביטויים שגרמו לי לשים לב לפני תשע שנים לקבוצת פייסבוק חתרנית שקמה תחת השם המסורבל־משהו "אני פמיניסטית *דתיה* – וגם לי אין חוש הומור", או בשמה המקוצר יותר: "הפדלחושיות".

בימי תהילתה, זו הייתה הקבוצה הרועשת, השוקקת והמעניינת ביותר בפייסבוק. זו שלא חששה לחשוף רבנים וח"כים שהטרידו מינית. זו שהעזה לפנטז על קריאת מגילת איכה לנשים ועל שינויים בהרגלי שמחת תורה.

זו הייתה הגרסה הדתית לקבוצה חילונית בעלת אותו שם, שקמה אחרי התבטאות מעוררת מחלוקת של יאיר לפיד, בתקופה שבה עוד כתב טורים למחייתו. מקום שוקק ומלא חיים שכל יום נכנסתי אליו כדי לראות מה חדש. אבל בשנה האחרונה התאפיינה הקבוצה בשקט יחסי, שהופר באחת עם פוסט ארוך ומפורט של מקימת הקבוצה, דבורה אלחדד־ארושס, שהכריזה על כוונתה לסגור את הקבוצה ולארכב אותה בסוף החודש.

"עצם קיומו של המרחב הזה כאן, הוא בעצמו מסך־עשן נוסף על גבי המציאות: מציאות של אי־שוויון אינהרנטי, יסודי, מהותי, בין איש לאישה בדת היהודית", כתבה אלחדד־ארושס, "הקבוצה הזו כמוה כסם הרגעה זמני, טשטוש מאלחש, ממסך. המחשבה שנוכל להיות אנחנו בתוך מערכת מיזוגנית־במוצהר, שנוכל לשמור על כבודנו העצמי – היא אשליה במקרה הטוב, רמייה עצמית במקרה הרע, ושיתוף פעולה ברמייה של אחרות במקרה העוד־יותר־רע".

חן ארצי־סרור: "ראיתי שהייתה המון שמחה לאיד על הסגירה, בעיקר בקרב 'קַווניקים'. שאלתי אחד מהם אם כל חוזר בשאלה שלמד בהר המור מעיד על כך שדרכם פסולה"

הפוסט זכה לתגובות רבות ועורר מחדש פרצי נוסטלגיה לצד חילוקי דעות בעניין ההחלטה. "בעיניי זאת הייתה טעות לקשור בין שני הדברים", טוענת חן ארצי־סרור (33) ממזכרת־בתיה, מוותיקות הקבוצה, עיתונאית בידיעות אחרונות ומחברת הספר "הדתיות החדשות – כשהפמיניזם הדתי פוגש את הרשתות החברתיות". "ישנה ההחלטה לסגור את הקבוצה, וישנה ההחלטה של דבורה כאדם פרטי לכתוב את מסקנותיה בנוגע לפמיניזם הדתי, שאסור לקשור אותה לסגירת הקבוצה. בעניין הסגירה, זו החלטה מאוד סבירה. כמו הרבה קבוצות ברשת, הקבוצה הזאת כילתה את ימיה. כבר כמעט שנה יש שם בעיקר פרסומים עצמיים וטרולים. הדיונים המשמעותיים כבר לא מתקיימים שם אלא בעוד מקומות, ובעיניי זו הוכחה להצלחה. כלומר, נשים כבר לא זקוקות למרחב הזה ומצאו את המענה שלהן בפלטפורמות אחרות".

ומה עם הטענה שלה שהפמיניזם לא באמת יכול להשתלב בתוך מסגרת דתית?
"אני חושבת שיש פה מעין הליכה במעגל במשך עשר שנים, כדי להגיד לנו את הטענה שמטיחים בנשים דתיות מאז ומתמיד – שאין דבר כזה, שאי אפשר לאחוז את החבל משני קצותיו, שהפמיניזם הדתי מסמא את עינייך. אני נמצאת במקום מאוד רחוק מזה, למרות שאני מבינה את הטענה הרדיקלית שלה. מבינה גם את המסלול האישי שהיא עשתה. אבל הבחירה לתלות את סגירת הקבוצה במסע האישי שלה לא נכונה בעיניי. ראיתי שהייתה המון שמחה לאיד, בעיקר בקרב קַווניקים. שאלתי את אחד מהם אם כל חוזר בשאלה שלמד בהר המור מעיד על כך שדרכם פסולה. דבורה היא אישה יקרה ואהובה, שלחצה על הכפתור של הֿֿ־OPEN ויש לה המון זכויות על זה, אבל היא לא דוברת של כל הפמיניזם הדתי בישראל".

זו לא רק בעיה שלי

עם שוך ההלם מההחלטה על הסגירה, אני פוגשת את ארצי־סרור ושלוש נשים נוספות: נעמה טל (כהן־לנדאו), 43, מאפרת, אשת חינוך מתמטי במשרד החינוך ומכללת הרצוג, לשעבר חברת המועצה המקומית אפרת ומי שהייתה אחת ממנהלות הקבוצה. שרון מייבסקי (47) מירושלים, אף היא אדמינית בקבוצה, כותבת ויוצרת תיאטרון ומלווה ועורכת טקסי נישואין, וד"ר חנה פנחסי (56) מירושלים, מנהלת בתוכנית בארי, חוקרת במכון הרטמן, בוגרת "כרם", מורה ומנחה של "חיידר משלך". כולן חברות ותיקות בקבוצה, שהתכנסו כדי לסכם תקופה.

"פתיחת הקבוצה לוותה בחוויות מאוד אינטנסיביות, עוד מההתחלה", נזכרת מייבסקי, "התחושה הייתה שנשים אגרו כל כך הרבה דברים, שהן רק חיכו לאיזו פלטפורמה שבה יוכלו לשתף ולקבל אשרור למחשבות שהעסיקו אותן במשך שנים ארוכות. ההרגשה הייתה כאילו כולנו הסתובבנו קצת לבד, ופתאום האירוע עבר לרשתות החברתיות עם כל העוצמה שיש בהן. בשבילי זו הייתה תחושה של ריפוי. משהו מאוד מרגיע, לגלות שיש עוד נשים שחושבות או מרגישות בדיוק כמוני".

"הקבוצה הזאת נתנה תיבת תהודה חשובה", מסכימה פנחסי. "בכל תהליך תיקון יש משמעות לחוויית התיקוף של הרגשות שמקבלים תהודה ציבורית פתאום. זה המפנה הפוליטי הגדול. פתאום זו לא רק הבעיה שלי, זה לא רק אני ושולחן השבת הפרטי שלי, אלא משהו גדול יותר. התיבה הזו גם פוקחת את העיניים. מהסתכלות על חפיסת קלפים, אנעים זמירות או מכנסיים, אל משהו רחב יותר. אוסף הפרטים שמרכיבים את החיים שלנו מתלכד פתאום לתמונה שמספרת סיפור חדש.

חנה פנחסי: "להיות אדם מודרני זה להיות בקונפליקט. זו לא חוויה הרמונית. המחשבה שפמיניזם דתי מסמן את הדבר הזה וכל שאר האנשים מחוץ לזה היא פשוט שקר"

"אני זוכרת את הכנס הראשון שעשינו, ואיך כל אחת העלתה לקבוצה את העוגות שהיא הכינה בתנור. הייתה מוטיבציה לעשות דברים ולהיות ביחד ולהיפגש, כי עד אז לא היה לאן להוליך את הדברים האלה. אפילו בשבילי, שנכנסתי לשם אחרי קילומטראז' די ארוך בתוך הפמיניזם הדתי, זו הייתה חוויה מכוננת".

באיזה מובן?
"פתאום הבנו שאנחנו לא צריכות אישור מאף אחד. שאף אחד לא יכול לספר לי על יראת השמיים שלי או על המחויבות למצוות ולהלכה ועל היושר האינטלקטואלי שלי, כי הם חלק מעבודת השם שלי. חן, למשל, היא בגיל של הילדים שלי. דרך הקבוצה הפכנו לשותפות וחברות, לא הרגישו שם את הפערים בגיל וברקע. גם בנות 15 שכתבו שם זכו להתעניינות מכבדת. אני זוכרת בחורה בשם רבקה ארביב, בת עשרים וקצת, שכתבה שהיא צריכה משהו ופתאום עונה לה פרופ' רחל אליאור. והיא אומרת טוב, אני אעדכן את הוויקיפדיה על אסנת ברזאני (רבנית ופייטנית שעמדה בראש ישיבה בכורדיסטן, רמ"ב), ופתאום שתיהן מתקנות יחד את הערך בוויקיפדיה".

"גם אני שותפה לתחושה שפתאום הבנתי שאני לא לבד", מצטרפת טל, "היו גם המון תהליכים שקרו בתוך הקבוצה והשפיעו כלפי חוץ. למשל הנושא של שמחת תורה – פתאום אפשר היה לדון על זה. לא שלא היה אפשר גם קודם, אבל אם לא גרת במַייל השוויוני של ירושלים או קיבוץ סעד או שלא הייתה לך חנה פנחסי שעושה הקפות לנשים, אז הרעיון נשמע לך מופרך. פתאום את שומעת עוד חברות מכל מיני מקומות שעסוקות באותם דברים.

"גם הנושא של פגיעות מיניות. הוא תמיד היה קיים, אבל אנחנו בקבוצה התווינו קו ניהולי שהיה מאוד חד־משמעי, שאנחנו מאמינות למתלוננות. אם אני לוקחת את נעמה של לפני 20 שנה, ששומעת על רב באולפנה שהטריד והדבר הראשון שהיא חושבת זה 'מסכנה המשפחה שלו' או 'למה מוציאים את זה החוצה', פתאום הקבוצה חידדה את המשמעות של תמיכה בנפגעות ומה המחיר של ההסתרה. זה גם בא לידי ביטוי בקבוצת נשים שהלכה להפגין מול ישיבת אור־עציון שבוע אחר שבוע לאחר שהתגלה שהרב מוטי אלון נותן שם שיעורים. כלומר, הדברים לא נשארו רק בקבוצה אלא גם תורגמו לאקטיביזם".

ניהול הקבוצה, מסכימה טל, לא היה משימה פשוטה כשלעצמה. עם 17 אלף חברות וחברים בפורמט פתוח, לא פעם התגלעו בה דיונים לוהטים ואף ביקורת על סתימת פיות. "הניהול היה מאוד חותך, מאוד חד", מודה טל, "בלי סבלנות למיזוגנים ומסגבירים שיגידו לנו מה אנחנו צריכות לחשוב ואיך. הרבה פעמים נתפסנו ככה, ואפשר לראות את זה לפי התגובות שאמרו שהקבוצה אלימה וכל מיני אמירות בסגנון שאני לא מסכימה איתן. פשוט הגענו אל הבית שלנו, ורצינו להרגיש במקום הזה בטוחות. רצינו להרגיש שבמקום הזה אנחנו לא צריכות להתנצל או להסתיר את הדעות שלנו, או להסכים עם משהו שמישהו פריבילג אומר לנו".

"בפוסט הפרידה שלי כתבתי בכנות שיש שם מנגנון רדיקלי שמכלה את עצמו", מודה פנחסי, "ומצד שני צריך גם להגיד באותה הכנות שהיא הייתה האלטרנטיבה לרדיקליות, הבורגנות וכל אלה שיגידו 'כן, אבל אל תגזימו'… איך מוצאים את דרך המלכה בדבר הזה? זו שאלה טובה. שמעתי עכשיו בכל מיני קבוצות איזו שמחה לאיד על הסגירה, אבל אני מרגישה כזאת גאווה. יש כאן דור שלם של צעירות בנות 25־27. אז הן היו בנות 15 ו־17, והעולם שלהן נבנה דרך הקבוצה הזאת".

ארצי־סרור: "יש פה גם מעמד של מה שנקרא מכת בכורות. מחיר החלוציות. זו הייתה הקבוצה הראשונה שהתעסקה בפמיניזם דתי ברשתות החברתיות, ולכן העמידה הזו על המשמר הייתה ב־DNA שלה. היא הייתה השופל הראשון שפתח את הדרך בתוך העולם הדיגיטלי, וכל הקבוצות והצורות שהגיעו אחר כך יכולות להרשות לעצמן להיות רכות יותר או מכילות, כי יש כבר מישהו שעשה את העבודה הקשה ושמר על גבולות הגזרה.

"אני מסכימה עם הביקורת של חנה, שזה היה מרחב רדיקלי שמכלה את עצמו, אבל חשוב גם להזכיר שזה היה מרחב מאוד מנחם ומאוד חברי ויצאו ממנו מערכות יחסים משמעותיות וארוכות טווח. אנשים בחרו בחירות דרמטיות בחיים שלהם בעקבות ההיכרות עם הקבוצה או דמויות מתוכה, כמו מקום מגורים או לאן לשלוח את הילדה ללמוד".

ה' תשמור

אחת הדמויות ההיתוליות שהתפתחו בהשראת הקבוצה הייתה "הרבנית פשמינה", שגילמה מייבסקי בסרטוני פייסבוק שיצרה. היא שימשה מעין מטיפה הנושאת דברי תורה פמיניסטיים בשפה הלכתית.

"מי שהייתה מעורבת הצליחה לקחת את התכנים ואת המעורבות החברתית הזאת החוצה, גם לפרופיל האישי", מסבירה מייבסקי, "ויכולתי לעשות את זה כי כל הזמן הרגשתי שיש לי גב פמיניסטי. ידעתי שכשאני יוצאת למאבק בספק רבנים או ספק מנהיגים רוחניים שמנצלים את סמכותם כדי לפגוע, יש לי רוח גבית במאבק הזה".

האקטיביזם נמשך גם במאבק על הזכות לטבול ללא בלנית במקוואות, שהתפתח לקמפיין שסחף את הרשת. "זה מאבק שלא היה יוצא לדרך בלי הקבוצה", טוענת טל, והיא מספרת גם על הכוח החברתי שנוצר בזכות הקבוצה: "קיבלתי הצעה לרוץ למועצה המקומית, והתלבטתי מאוד אם להיענות לה. האפשרות שלי ללכת לרחל עזריה, שלא הכרתי אותה אישית מעבר לקבוצה, ולהתייעץ איתה, זה לא דבר שהיה קיים קודם. קיבלתי ממנה את 'המדריכה למהפכה' עוד לפני שנכתבה. כמו ששרון אומרת, הרגשתי שיש לי גב. עד כדי כך שאני זוכרת חבר מועצה שהתלונן שמאז שיש בה יותר מדי נשים אין לו מניין לערבית. זה גם היה הרגע שלו להבין שזה בסדר, שיתמודד, המקום שלי פה הוא בזכות".

אבל מעבר לתמיכה הדדית, הקבוצה הזאת גם חתומה על מהפכים משמעותיים ששינו את פני החברה הדתית ואת התנהלותה הפנימית. "אני זוכרת את היום שרבקה לוביץ נכנסה וסיפרה על אישה שמחכה להתרת עגינותה, ועד שהבעל הופיע בבית הדין, הרבנים טענו שלא נותנים גט בראש חודש", נזכרת פנחסי. "מיד כל העיתונאיות וכל מי שעובד במשרד הפנים התחילו להפעיל לחצים. באותו יום הגברת קיבלה את הגט שלה, בגלל פוסט!

"בקבוצה הזאת היה דיבור סביב כל האירועים שקשורים במעגל השנה ובמעגל החיים. אם זה הפוסט על 'לולב משלך', שכתבה אחת החברות, על כך שכמו שאת לא משתמשת במברשת השיניים של בעלך, את גם לא צריכה להשתמש בלולב שלו ויכולה לרכוש אחד לעצמך. למרות שזו קבוצה ענקית, לא חשבתי פעמיים על פוסטים מורכבים מאוד שכתבתי. הרגשתי שיש שם הד לחשיבה עמוקה ותובענית ואינטלקטואלית, שבעצם נותנת מענה לכל החרטא שמוכרים לנו, כל הדברים האלה על עקרת הבית ועיקר הבית. הרף של הרצינות שם היה גבוה".

נעמה טל: "הגענו אל הבית שלנו, רצינו להרגיש שאנחנו לא צריכות להתנצל, להסתיר את הדעות שלנו, או להסכים עם משהו שמישהו פריבילג אומר לנו"

"ועם כל הרף הזה", משלימה מייבסקי, "אחד הדברים שהתייחסנו אליהם הכי ברצינות הוא ההומור שלנו. הרגשנו שבאמת יש לנו הזדמנות ראשונה לנסח שפה הומוריסטית ברמה גבוהה, שחותרת תחת בדיחות הזקן והשפם של טובי מפד"לנו לאורך עשרות שנים. באמת יצרנו ז'רגון".

"זה לא רק לחתור תחת בדיחות הזקן והשפם", ממשיכה אותה ארצי־סרור, "אלא להשתמש בשפה הדתית ההלכתית והמגזרית באופן חדש. השפה הפנימית היא אחד הדברים הכי מרגשים שצמחו בתוך הקבוצה".

חלק מהביטויים הללו נאספו לספר שכתבה ארצי־סרור, המתאר בין השאר את הווי הקבוצה. כך למשל, כאשר אחת הגולשות כועסת או מופתעת, היא תכתוב 'ה' תשמור', וכפרפראזה על ספרה המכונן של וירג'יניה וולף "חדר משלך" השתרשו בקבוצה ביטויים משעשעים כמו 'חיידר משלך' ו'סטנדר משלך', או השאלה ההיתולית "ומה עם שילוח הקן, כבר ביצעת?", כדרך לבקר את אלו ששואלים את הפמיניסטיות על המצוות שעוד לא קיימו.

"מצד שני", מודה מייבסקי, "אם מישהו ניסה להסתלבט עלינו, פתאום זה הפך לנורא רציני. כלומר היה איזשהו פער בין ההומור בתוך הקבוצה לבין חוסר הסבלנות שהיה כלפי דאחקות מבחוץ על חשבוננו".

ארצי־סרור: "בשונה מהקבוצה של הפמיניסטיות ההלכתיות, הקבוצה של הפדלחושיות הייתה תמיד קבוצה פתוחה. זה אומר שכל אדם יכול לבוא ולקרוא בה. העובדה שהיא הייתה חלון הראווה של הפמיניזם הדתי היא סופר משמעותית בעולם האמיתי ובקבלת ההחלטות של הנשים, של האולפנות והישיבות ושל רבני הערים כשפותחים את המקווה בשכונה למשל. הרבה מאוד חברות חילוניות שלי סיפרו שהן צופות בשקט בקבוצה בלי לקחת בה חלק פעיל. היה להן צורך אמיתי להבין את התופעה הזאת".

רמת השיח הגבוהה והתחכום המילולי גם הביאו עמם לעיתים ביקורת על אליטיזם. היו שראו בה מעוז ירושלמי שכביכול מזמין את יתר הנשים לחסות בצילו, ויש מי שאפילו יגידו שהפמיניזם שאפיין אותה היה מאוד "לבן".

"אמנם היו לקבוצה נקודות עיוורון, כמו לכל קבוצה", מודה טל, "אבל היה עיסוק משמעותי גם בסוגיות של פמיניזם מזרחי. לא שזה הגיע לאיזשהו מיצוי, אבל הרבה פעמים למשל עלתה השאלה אם יכולה להיות פמיניסטית מתנחלת, כלומר איך את יכולה להתכחש לסבלם של הפלסטינים, למשל. המקום הזה, של החזקת זהות מורכבת, התאפשר למי שהייתה בפנים. אני חושבת שאפשר היה למצוא שם מקום גם לדיונים האינטלקטואליים, גם לרוחות השטות, וגם לשים את הכאב שלך, אם מישהו למשל אמר לך משהו לא נעים בבית הכנסת או דיבר אלייך לא יפה. אם תסתכלי על קבוצת המנהלות, היא די מגוונת, וגם אם הירושלמיות אולי נתנו את הטון, היא הגיעה לכל מקום. גם פדלחושית בנהלל או במטולה יכלה להרגיש שיש לה מקום".

מייבסקי: "הפערים שהרגשתי לא היו דווקא ברמה האינטלקטואלית, אלא באופן המימוש של הדברים שדיברנו עליהם. ברור שנשים שמזלן הגיאוגרפי שיחק להן וחיו במַייל השוויוני של ירושלים, יכלו לקחת כמעט כמובן מאליו סיטואציות שנשים במקומות מרוחקים שבהם אין קהילות שוויוניות, יכול רק להסתכל ולפעמים להצטער ולהתקנא ולכאוב. זה מאוד פוקח עיניים, במובן של הפערים שקיימים לפעמים. מצד שני גם כלפי האחריות שיש לנו, הנשים שנמצאות בתוך הסֶנטר של הסנטר, להסתכל כל הזמן עם אילו שותפות אנחנו מעוניינות להתקדם וליצור סולידריות".

פנחסי: "אני חושבת שהמונח סיסטרהוד  (סולידריות פמיניסטית, רמ"ב) בהקשר הזה חשוב מאוד. לי היה ברור שמצד אחד תמיד יש נקודות עיוורון, ומצד שני, אם יש עכשיו קבוצה של פמיניזם מזרחי טוב שכך, וכדאי שאשב שם ואקשיב ואשתוק ואלמד לחשוב על הדברים ואהיה מאוד זהירה. אבל אם יש רף גבוה זה לא אומר שאין נגישות לכל אחת. עצם קיומה של קהילה כזאת, זה כשלעצמו מאוד חתרני, כי החברה הדתית היא חברה מאוד היררכית – יש מי שיודע ומי שלא, מי שבפנים ומי שבחוץ. הרבה מאיתנו מבינות שהפמיניזם הדתי לא המציא את הפמיניזם, ולכן יש לנו הרבה מה ללמוד מנשים אחרות".

להסכים להתרחב

במבט לאחור, יש נקודות שאתן מביטות בהן ואומרות – פה נכשלנו?
טל: "אני חושבת שבאזורים המאוד מיינסטרימיים של הציונות הדתית. אני לומדת עכשיו בקורס מנהלים של מכון אבני־ראשה במכללה בירושלים, ולהערכתי 70־80 אחוז מהנשים שם בכלל לא יודעות שיש דבר כזה, קבוצה של פדלחושיות, ואלו הנשים שהולכות להיות דור העתיד של מנהלות החמ"ד. נכון שיש בינינו גם כמה יועצות הלכה וכדומה, אבל בלב הפועם של ההארדקור אני חושבת שלא נגענו מספיק. אבל בסדר, לא עלינו המלאכה לגמור, ואנחנו לא בנות חורין להיבטל ממנה".

איך הרבנים התייחסו לקבוצה, היה לכן בכלל שיח איתם?
מייבסקי: "אני חושבת שאפשר היה לראות את ההשפעה גם במקומות הכי שמרניים וימניים והר־המורניקים. הם נאחזים כל כך בתמונת העולם המוכרת להם בגלל שהם רואים את השינוי שמתחולל במרכז, אבל בוודאי משפיע גם על השוליים הרחוקים ביותר, ודאי בכל הנושא של אלימות מינית. אני הרגשתי שזה רלוונטי לכולם, גם לאלה שלא מוכנים להזכיר את הקבוצה בשמה".

שרון מייבסקי: "התייחסנו ברצינות להומור. הרגשנו שיש לנו הזדמנות ראשונה לנסח שפה הומוריסטית ברמה גבוהה, שחותרת תחת בדיחות הזקן והשפם של טובי מפד"לנו"

טל: "אני באיזשהו שלב הבנתי שלא אקבל אישור ואז הפסקתי לחפש אותו".

פנחסי: "אני סומכת על דרך הרוח. אם לפני חמש שנים החבר'ה בעתניאל או ב'שיח' היו בפייסבוק, אז הרבנים שלהם שמעו וזה חלחל. אני לא צריכה קשר ישיר עם הדברים האלה, אנחנו צריכות לתת מילים לחבר'ה שנמצאים בישיבה ושואלים את השאלות".

ואחרי כמעט עשור של פעילות, אתן מרגישות שאפשר להיות פמיניסטית ודוסית, או שבחירה בכיוון הזה מחייבת פשרנות דתית?
פנחסי: "להיות אדם מודרני זה להיות בקונפליקט. זו לא חוויה הרמונית. המחשבה שפמיניזם דתי מסמן את העניין הזה וכל שאר האנשים מחוץ לזה, היא פשוט שקר. אז השאלה היא מה השיחה שלנו, וכמה היא כנה עם ההלכה ועם המסורת. זאת משימת חיים של עם שלם, זה לא שייך לפמיניסטיות. אם שמירת המצוות לא הייתה לי חשובה, מזמן הייתי בחוץ. העובדה שאני בפנים מעידה יותר מכל על העקשנות שלי ועל המאבק, והמאבק הזה הוא חלק מהחוויה הדתית שלי. כל ניסוח השאלה מגיע מבורגנות דתית שמוותרת לעצמה ועל השאלות הקשות של להיות אדם שומר מצוות בדור הזה".

כאמור, בסוף החודש עתידה הקבוצה להיכנס לפורמט ארכיוני. הדיונים השוקקים ושרשורי הענק שידעה בימיה היפים יהפכו לנוסטלגיה ענוגה.

מה יעלה בגורלו של הפמיניזם הדתי? מי ייקח את המושכות?
"הזירה כבר לא נמצאת שם", משלימה טל עם המציאות, "וזה בסדר. היא מתרחשת במקומות אחרים, ברשתות החברתיות ומחוצה להן. הקבוצה יכולה גם לטפוח לעצמה על השכם עם רשימת הישגים מרשימה. עוד הרבה לפני קמפיין מי טו פתחנו יוזר שנקרא 'פדלחושית אנונימית', שבאמצעותו נשים יכלו לספר על פגיעות מיניות שחוו. בזכות הקבוצה הזאת נשים עשו הרבה שינויים בפרקטיקה הדתית שלהן סביב מעגל החיים ומעגל השנה. ישנו גם הסיפור של היחס לחברות הרפורמיות והקונסרבטיביות מצד אחד, ומהצד השני קהילה דתית תומכת ביחס ללהט"בים. היה בקבוצה הזאת מקום לכולם. לא שהיא עשתה משהו אקטיבי בעניין הזה, אבל גם דתיים להט"בים וגם רפורמיות וקונסרבטיביות יכלו למצוא את עצמן בתוך הקבוצה, וזה פתח את גבולות השיח".

עם סגירת הקבוצה, היו גם מי שטענו שהסיבה לסגירה נעוצה בנוקשות של השיח שהתקיים בה. "המייסדת וחברותיה להנהלה לא מוכנות לאפשר קיום לזרם של פמיניזם לייט", טען העיתונאי והפרשן המשפטי ד"ר יהודה יפרח בפוסט שפרסם, "אסור להיות פמיניסטית על הרצף, פמיניסטית מסורתית, או פמיניסטית עם כיפה שקופה. הן דוגלות בגישת הקו המחמירה: או שתקבלי כתורה מסיני את כל עיקרי האמונה, או שנשב עלייך שבעה ותירשי גיהינום".

"הכוח המחליש של מי שאומרים 'הגזמתן', או 'אני לא צריכה לעשות את זה בשביל להרגיש קרובה', אלו כל המקומות שלא לוקחים בחשבון שהקבוצה הזאת היא טיפה בים עצום", מגיבה פנחסי על הדברים. "אנשים שנכנסים למרחב האחד והיחיד שישנו ושואלות למה אנחנו לא סובלניות, זה משהו שאני חושבת שבאמת לא היינו סובלניות כלפיו. אבל אם באו נשים בתום לב ושאלו 'למה ככה' או 'איך אתן מסבירות את זה', הייתה לנו כל הסבלנות שבעולם. זה לא קשור ליפרח, אלא לעיקרון הזה שבכל פעם חוזרים על המהותנות, וכל עצמותיי תאמרנה ששילמנו כבר מחירים כבדים מדי על המהותנות הזאת מכדי לתת לה מרחב נוסף".

ארצי־סרור: "הפמיניזם הדתי לא הומצא על ידי הפדלחושיות. הוא היה שם לפנינו בעבודה מאוד סיזיפית ויהיה גם אחרינו. אני סקרנית מאוד לראות איזו צורה הוא ילבש בגלגול הבא ואת מי הוא יצליח לעצבן. אני חושבת שאחת הברכות הגדולות בקבוצה היא שהדיון הגיע לכל סמארטפון ולכן הפריבילגיות שאפיינה הרבה פעמים פמיניסטיות דתיות נסדקה. כבר לא צריך להיות דוקטורנטית מדרום ירושלים בשביל להיות חלק מהסצנה הזו, ועם זאת, האתגר הכי גדול של הפמיניזם הדתי הוא לא להישאר במרחב המוכר של דיון על לימוד תורה או על מקומן של נשים בבתי הכנסת אלא להסכים להתרחב ולהיות רלוונטי עבור אוכלוסיות מסורתיות, עבור החברה החרדית ועבור הפריפריה החברתית והגיאוגרפית בישראל. יש עוד הרבה מאוד עבודה".

פנחסי: "הרבה מהכוח הפמיניסטי שלי קשור בזה שאני עובדת על עולם טוב יותר בשביל הילדות שלי והנכדות שלי. קל לי יותר להיות רעה וממורמרת כשאני יודעת שזה לא בשבילי, כשאת מתחילה להרגיש שדוחקים את הילדות שלך. אבל אז צריך לגייס את זה לכוח ולהגיד שזה לא רק בשביל הבנות שלך, זה לכל הבנות שעוד יהיו ולחברות שלהן".

"הרבה מאיתנו מתייחסות לפמיניזם כאל משקפיים", מסכמת מייבסקי, "ברגע שאת מרכיבה אותם נוצרת איזושהי בהירות ואת כבר לא יכולה להסתדר בלעדיהם. אבל המבט מבעד לזגוגית יכול גם להיות מאוד מכאיב, ויש מחירים לבהירות הזאת שהם לא מדוברים. זה לראות את המטריקס. זה להבין את מאחורי הקלעים. זה לראות אפילו איך לתוך ההלכה נכנסת פוליטיקה של יחסי כוח, ואלה דברים שאני כאבתי ובכיתי אותם".

כלומר, זה בעצם לחפור בפצע.
"נכון", מסכימה טל, "ואולי בגלל זה גם כדאי להעביר את הלפיד במידה מסוימת, כי קשה מאוד לשאת אותו כל הזמן".