רומן חדש של חיים באר מעורר בי תמיד ציפייה ליצירה רעננה, מרתקת ועמוקה. מעטים הם הסופרים הישראלים הקנוניים שיודעים כמותו לספר בלי להעיק, לתאר בלי לשעמם, ולנסוך עומק וקסם באמצעות עברית עשירה שיש בה מעמקים של מקורות מעולם התרבות היהודי והכללי. באר הוא מה שהלל ברזל מכנה "סופר אנציקלופדי", אך הידע הרב המופנם בספריו אינו יוצר עומס אלא משתלב בהומור, בסרקזם, בביקורת ואף בהיבטים הטרגיים שכולם משמשים בערבוביה בספריו השונים.
באר התפרסם ברומנים האוטוביוגרפיים שלו, שהידוע והמשובח ביניהם לטעמי הוא "חבלים" (עם עובד, 1998). טווח נושאיו רחב ולאחרונה פרסם את "קשר לאחד" (עם עובד, 2017), שאינו רומן אלא אוסף של רשימות ומאמרים שהוא מסע בזמן המתאר את ירושלים בעשורים רחוקים.
"בחזרה מעמק רפאים" מעלה תמונות, רשמים וגילויים על חייו של סופר ידוע בשם אלישע מילגרוים שנפטר בטרם עת, ועל דמותה ומעשיה של אלמנתו, נעמי מילגרוים זלקינסון. מותו הפתאומי גורר שורת אירועים דרמטיים שבהם מעורבים אלמנתו, אהובתו הסודית וחוקר הספרות חלפי שרכש את תהילתו האקדמית במחקר יצירותיו של מילגרוים. כמו כן משתתפים בדרמה הסיפורית שדרני רדיו, מומחה לגנאולוגיה, סופר צעיר ואפור למראה והמספר עצמו. לרומן אופי מותחני, בדומה לקודמו "חלומותיהם החדשים" (2014), ולכן אצמצם בפרטים חושפי סוד.
העמימות מתבטאת כבר בפתיחה המציגה אלמנה מסתורית, אלמנטים מהעולם הנוצרי, סצנת קבורה תמוהה וספר שנוי במחלוקת של המנוח. מופיעה בה מעין דמות מקהלה, שדרנית רדיו חריפת לשון וידידתו של המספר, האומרת בציניות שהמעמד בבית הקברות עשוי להיות השיא בסרטו של המספר. ועל אשת הסופר הרוכנת על קברו היא אומרת: "בתור אלמנה היא תהיה מצוינת".
קוצרים דפים ברינה
הרומן מאוד מובנה, אך חוויית הקריאה היא של עולם פרוע שמתנהל כאחוז תזזית. בדיון ומציאות שמתערבבים זה בזה, כמו למשל דמותו האמיתית של בני ציפר ביצירה ואזכור המדור הספרותי שהוא עורך. גודש האירועים הרודפים זה את זה ושיחות מסעירות שחושפות טפחיים ומסתירות טפח נותנים תחושה של "יתר מציאות", "היפר ריאליזם" בלשון מלומדי הספרות. מעין ריאליזם עולה על גדותיו, ונוסיף לכך גם את ברכת ההומור, את הסרקזם השנון ואת הארמזים המרובים מספור שיוצרים ריבוד ועושר. אני מניחה שסטודנטים וחוקרים ימצאו בספר כר מגוון להתגדר בו. ניתוח הארמזים לבדו הוא כבר עבודה סמינריונית שלמה. אוסיף גם שמשהו בדמותה ובמעשיה של נעמי הזכיר לי סיפור של הנרי ג'יימס שבו מנסים להציל כתב יד מידי אישה המחזיקה בו.
כל הטוב הזה מתנגן על ידי מספר שאינו זהה למחבר, דמות בדיונית של מספר עד קלאסי מצד אחד, אך גם משתתף פעיל בחלק מהדברים; וגם בעל אינטרס אישי, כמו רוב האחרים, להפיק תועלת אישית מפטירת הסופר. הסופר המת כבר לא יכול להגן על יצירתו וכך מתוארת מכירה פומבית של דפיו הגנוזים: "האספנים ונציגי הספריות האוניברסיטאיות הסבים וגם סובבים את דוכן הכרוז וקוצרים ברינה איברים מתוך הגוויה המוטלת שם" (עמ' 188). האדם בקושי מצליח לשלוט על חייו, ולאחר מותו עטים עליו העורבים.
למְספר אין שם או פרטים משפחתיים והוא דמות חיוורת במתכוון, אדם בעל אגו מצומק למדי שסיפור חייו נסתר מאיתנו. המספר, שמתואר כאיש חביב ואמפתי אך נטול ממד עומק, נועד להיות מכָל וצינור לסיפורים השונים וגם להתרשמויותיו הוא. כבמאי וכמפיק סרטים הוא גם מגלם את הנושא הארספואטי, שהוא אחד הנושאים המרכזיים ברומנים האחרונים של באר. בכלל, אין לדמויות סיפור חיים מלא, ואפילו לא לדמות המרכזית של הסופר, שפרשת חייו מגוללת בפי מספרים שונים, שכל אחד מהם מציע גרסה משלו למעשיו התמוהים. גם לנעמי האנטגוניסטית אין חיים מלאים והיא אינה מעוצבת כדמות מלאה, ורב המכוסה על הנגלה. לא הסכמתי, אגב, עם הכתוב על גב הספר, שהיא הופכת להיות הדמות הראשית.
בפן הביקורתי, אפשר לראות בכך חיסרון. היינו רוצים לדעת יותר על קשרים שמתפתחים ולא מתפתחים, על אישה נשית ומושכת שאין לה בן זוג, על הפרשה המזעזעת שבסוף הספר. כמה צמחים שנשתלו לא הגיעו לכלל לבלוב. אבל אפשר להצדיק את הדברים באופיו הפוסטמודרני של הספר, שאינו כבול למוסכמות ישנות, ובהצלחתו הרבה בגיבוש הנושאים המרכזיים וביצירת מתח בלשי.
בן אבויה והרימון
אני מניחה שחלק מהקוראים ישתעשעו כמוני בשאלת מקורותיו של באר ביצירת דמותו של מילגרוים. בסרטו של המספר מדבר מילגרוים בחשיבות עצמית ועוטה את "אצטלת המטיף הכנסייתי", מה שהזכיר לי סופר חשוב במקומותינו המדבר בחגיגיות משוחקת מרשימה. ואילו המקטרת מרובת העשן המאפיינת את הסופר העלתה בזיכרוני כמה יוצרים שנהגו משום מה להצטלם כשמקטרותיהם בפיהם, כאילו העשן המסתלסל מסמל את רוחניותם הפורצת לעולם. אפשר גם לחפש סופרים שיש ביצירותיהם אלמנטים נוצריים.
איני מכירה אישית את מחבר הרומן – אם כי מן הסתם נפגשנו בנעורינו בחצר בית הספר "מעלה" בירושלים – אבל אני משערת שמילגרוים שונה מחיים באר ברוב הדברים, ואילו ממחבר הרומן נלקחו רק הרקע הירושלמי החרדי והיציאה לעולם שונה. אמנם לא באותה קיצוניות של גיבור הספר שאף שמו ושם משפחתו מעידים עליו כי הפך ל"אחר" ודבק בתרבות נוצרית. אלישע בן אבויה נמשל בפי רבי מאיר לרימון שאפשר ליהנות מפריו ולהשליך את קליפתו, וגם בתלמוד השאירו לו שם וזכר. אבל "רימון" בעברית, שלא כהוראת מילגרוים באידיש, הוא גם חפץ מלחמתי שמתפוצץ, כמו מילגרוים שבחייו פוצץ קשרים עסקיים ואישיים, וגם במותו גרם לפיצוצים רבים. מכל מקום אדגיש שהסופר בנה את דמותו באופן רב ממדי, והתמונה המשורטטת מסיפורים של אנשים רבים עשויה שברי פסיפס המראים פנים שונות.
ברומן מוטיבים רבים, והנושא הנוצרי תופס מקום רב בהיבטים שונים. גם דמותו של הסופר ברדיצ'בסקי שמרד ביהדות המסורתית בולטת כדמות איקונית משפיעה. עם זאת, אין זה רומן על דרכו הרוחנית של סופר, וגם לא רומן שמתאר עולם פנימי וחוויות חיים בדרך אישית. אין מגע פנימי אינטימי וישיר עם הדמויות המרכזיות, ודרכו הרוחנית והארוטית של מילגרוים מסופרת על ידי עדים שונים, הרחק מהסופר עצמו. אפילו הריבוד הנוצר על ידי ארמזים שונים מקבל כאן אופי משחקי מיוחד ונקשר בעיקר להומור, אירוניה וסרקזם. דוגמה לארמז אירוני: "לא היה אתר פנוי ממנו" (עמ' 283), כשבמקור הביטוי מתייחס לא־ל שאין מקום פנוי ממנו, ואילו כאן הכוונה לחוקר חלפי הדוחף עצמו לכל מקום כדי לדבר על מילגרוים. סיטואציה מסוג "החי על המת", כשם הרומן הנודע של מגד.
רומנטיקה וציניות
הנושא המרכזי של הספר הוא היצירה והיוצר, והוא מופיע באופן דרמטי בעלילות הקשורות למילגרוים ובאופן צנוע יותר במקבילה הקולנועית המיוצגת על ידי המספר. מילגרוים נזקק למוזות נשיות על מנת להוציא את היצירה מן הכוח אל הפועל, והיצירה קשורה לחיים הרוחניים הפנימיים ונזקקת להשראה מיוחדת. אך קיים גם פן ציני אפל במעשה היצירה, כפי שעולה מסיפוריו של הבן המתוסכל. היצירה נולדת גם מהתכנון הציני, והיא מעשה מחשבת ערמומי המכוון לטעמם של מבקרים מסוימים שהסופר לוכד את תשומת לבם, ומאפשר להם להחיל איזה מושג אקדמי אופנתי על ספריו. שתי גישות, רומנטית וצינית, באות לידי ביטוי ברומן ושתיהן נכונות. אפילו המספר תם הלב והאמפתי מרגיש בתוכו שמחה פתאומית על עניין כאוב שמתעורר ועשוי להעשיר את הסרט שלו. חיים באר הצליח להפיח חיים ומקוריות בנושא הארספואטי הנדוש המלווה את הספרות מראשיתה.
נושא אחר הוא תעלומת האדם – אנשים המתגלים במצבים שונים, גם הפוכים. אשת הסופר נעמי מוצגת בראשית היצירה כדמות "רעת מראה" ובלתי נשית, והקורא מאולף לתעב אותה בכל לבו. לקראת סוף הרומן מופיעים גילויים חדשים על אודותיה, ויש בהם סתירה פנימית. היפוך על היפוך. כמו בספר הקודם של באר, גם כאן חידות רבות שלא כולן נפתרות: חידת הסופר, חידת שתי אהובותיו, חידת הקשר בין המספר לשדמה, שלא התפתח לרומן אהבה. דווקא העניין הנוצרי שנראה מרכזי מתברר כלא באמת רציני, ויותר כגחמת לב אסתטית או כמרד ילדותי של מילגרוים במורשתו החרדית.
"בחזרה מעמק רפאים" הוא רומן רב עניין, מקורי וכתוב נפלא. בעיניי, הרומן הטוב ביותר שנכתב בישראל בשנים האחרונות.
בחזרה מעמק רפאים, חיים באר, עם עובד, 2018, 339 עמ'
