הרי החדשות: יואב בלום כבר קורא לעצמו סופר. זה לקח זמן, שבמסגרתו כתב ארבעה ספרים, וגם אז ההגדרה הזו די נכפתה עליו: "עזבתי את העבודה כאיש תוכנה וכבר שנתיים אני מתעסק רק בכתיבה", הוא מסביר, "אז אין לי ברירה אלא לציין בטפסים שבהם דורשים ממני לדעת מה המקצוע שלי – סופר – פשוט כי אני לא עושה משהו אחר. אז אני אומר שאני סופר, אבל בפנים התחושה מורכבת. סופר נמדד בסוף הדרך. בדרך עצמה מוציאים ספרים, אבל עוד עשרים או שלושים שנה אוכל להסתכל אחורה ולומר 'הייתי סופר' או רק 'כתבתי ספרים'? עוד לא הוצאתי את הספר שלי בה"א הידיעה. אני רוצה להאמין שאני מחדד את העט שלי בכל ספר חדש לקראת משהו כזה".
בז'אנר שבו אתה כותב, כלומר כזה שתמיד יש בו אלמנט על־טבעי מרכזי, יש בכלל אופק ל"ספר הגדול של יואב בלום"?
"התשובה מתחלקת לשני חלקים. ראשית, אני לא אומר שלעולם לא אכתוב ספר בז'אנר אחר. שנית, אני לא חושב שהז'אנר הזה הופך את הספר בהכרח לחסר יכולות להיות משמעותי. ספרים כמו פיטר פן, שר הטבעות והארי פוטר, למשל, למרות שיש בהם אלמנטים של פנטזיה ומד"ב, משמעותיים תרבותית מאוד ויישארו דורות קדימה. אני רוצה לכתוב משהו שבעיני עצמי יהיה 'הספר שלי' ולאו דווקא בעיני העולם. לכתוב אותו, לשים בצד ולהגיד – אוקיי, מעכשיו אני כותב ספרי פרישה. יש מצד שני גם רצון לא להגיע לספר הזה אף פעם כי זהו שיא שאחריו מן הסתם תהיה ירידה, אבל אני חייב שזה יהיה באופק כדי שכל ספר יהיה התקדמות לשם".
בינתיים, לפחות, אין ממש דברים גרועים שיואב בלום מצליח להוציא לאור. שלושת ספריו הקודמים היו הצלחה הן מסחרית והן בביקורות, למרות הסוגה הלא־מאוד־פופולרית שבה נכתבו. קחו אוויר כי זה לא מעט: "מצרפי המקרים" שיצא ב־2011, הגיע ל"ספר פלטינה", זכה בפרס רטרו־גפן ומועמד לפרס הספר הזר הטוב ביותר שתורגם לרוסית. זכויות התרגום שלו נמכרו ל־14 שפות, וזכויות ההסרטה נמכרו לחברת הפקה אמריקנית לצורך הפקת סדרה. "המדריך לימים הקרובים" יצא בינואר 2014, הגיע למעמד של "ספר זהב", זכויות התרגום שלו נמכרו לרוסית ולקוריאנית וזכויות ההסרטה לחברת הפקה אמריקנית. "הקבוע היחידי" יצא ב־2016, זכה בפרס גפן לשנת 2017 וגם זכויות ההסרטה שלו נמכרו להוליווד.
עולם הגיימינג מעניין אותי ויצירת סיפורים שיש בהם קוד. כבר בספר החדש יש שימוש בקוד, ואני אוהב את זה. בגלל שאני לא מכריז על עצמי בראש חוצות ובקול חזק מדי שאני סופר, אני מרשה לעצמי לומר שאוכל לחזור להיות איש תוכנה, או להפוך לגנן
בלום מנסה לשפוך מים קרים על רשימת ההצלחות הזו, כשהוא מספר על ספר שגנז: "עברו חמש שנים מאז הספר הקודם, שזה לא מעט", הוא אומר, "אני מחלק את השנים האלה לכמה סעיפים, וביניהם הילדים שהגיעו בצפיפות יחסית, תקופת הקורונה, והספר שנגנז. עשיתי תחקיר על העולם שרציתי ליצור, כתבתי ארבעה פרקים, ופתאום הבנתי שאני כותב את 'הספר הבא של יואב בלום' ולא את הספר שאני מזדהה איתו באמת. בכל הספרים שלי יש איזה רעיון מלמטה, תמה, והבנתי שהפעם אני לא מזדהה איתו ולא יכול לעמוד מאחוריו. אני מקווה להפוך אותו בעתיד למשהו שיהיה קרוב אליי יותר, בינתיים שמתי אותו בצד".
הרגשת שהפכת לקלישאה של עצמך?
"כתבתי יותר את מה שהיה מצופה ממני כרעיון מגניב, ולא משהו שבאמת בער בי לספר ולומר".
בעולם הספרות לא מעט מחשיבים את הז'אנר שאתה כותב בו לנחות משהו.
"מותר להם. אני לא מתחבר לרומן התלת־דורי שמתפרש על שלוש יבשות, גם לא כקורא. אני אוהב דברים שיש בהם עלילה שתופסת את פני השטח, ובמקביל משהו מתחת לפני השטח. הספרים הטובים עובדים בכמה רמות, בין אם הם דרמה ממלחמת העולם השנייה או אקשן של גיבורי־על. איכות נובעת משכבות, ומטרתי היא לכתוב שכבות. אם מישהו לא רואה אותן או חושב שהן מגיעות בכלים קלים מדי, שיבושם לו. יש גבול עד כמה רחוק אני מוכן ללכת בעיני מי שקורא אותי. לכתוב משהו שיְרצה לגמרי את קהל הפנטזיה או את קהל הספרות הגבוהה, זה לא אני".
אתה ודאי מודע לכך שאם תמשיך בז'אנר שבו אתה כותב, תיווצר לך תקרת זכוכית בסצנת הספרות הישראלית. לא זוכים עם ספרים כאלה בפרס ספיר.
"בכל ספר אני מגלה מחדש על מה אני רוצה לכתוב, וכאמור אולי אכתוב ספר שלא בז'אנר הזה. אבל זה לא יכול להיות מה שמוביל אותי. פרסים זה נחמד, אבל אם נהיה כנים, פרס מגיע מוועדה או מהצבעות של קהל. כשמדובר בוועדה אתה תמיד יכול לומר שיש פה איקס אנשים שהתחברו יותר או פחות, וכשמדובר בקהל תמיד תוכל לומר שמי שמכר יותר ספרים הוא בעל הסיכוי הגבוה לזכות. פרס עושה נעים בגב אבל לא באמת נותן לך גושפנקה של איכות. את זה יכולה לתת רק ההיסטוריה. הפסגות שאני מנסה להגיע אליהן קשורות למימוש עצמי. שאהיה גאה בעצמי מול המראה, לא מול המיליה הספרותי שלא רואה בי עדיין חלק ממנו – ואני בסדר עם זה כרגע. אני לא גרוסמן או א"ב יהושע, ולא מנסה להיות. אני מנסה להיות יואב בלום, וגם זה לא יותר מדי, כי גם שם יש מלכודת שכדאי להימנע ממנה. אני יודע שזה נשמע קלישאתי לומר 'פרסים לא מעניינים אותי', אבל הפעם הקלישאה הזו נכונה".
אתה כותב מדע בדיוני אבל מאוד ריאליסטי של כאן ועכשיו ועם חוקי משחק ברורים שאתה נע בתוכם. מרגיש קצת באמצע בין הז'אנרים?
"כן, אני מודע לאמצע הזה ומדבר עליו. כשאני חושב על הסקאלה שאני נע עליה, היא בין אותנטיות מלאה לריצוי מלא. אני מנסה לכתוב משהו שמרצה את הקורא שיושב לי על הכתף מצד אחד, ובעתיד זה יכול להיות גם ריאליזם או פנטזיה. אני אוהב את הז'אנר שיש בו חוקים מאוד ברורים והגיבורים פועלים בתוכו בצורה מאוד ברורה ואלגנטית, ומעדיף לתת לאחרים להגדיר מה אני כותב".
ספרו החדש "מה שאחרים חושבים בי" (הוצאת כתר) עוסק בקבוצה של קוראי מחשבות שלפתע מישהו מחליט לחסל. אני אומר לבלום שבהתחשב ביתרונות האדירים שאפשר לחשוב עליהם כקורא מחשבות, הספר מקמץ מאוד ביתרונות של התכונה הזו ושם דגש ברור על חסרונותיה. זה פחות ספר על גיבורי־על ויותר על אומללי־על, אני חולק איתו מחשבה, והוא מסכים איתה: "בגלל זה כתבתי את הספר. הכול התחיל בכך שלא הבנתי למה בסרטים שיש בהם קוראי מחשבות, המחשבות נשמעות בקולו של האדם הקורא. אין בזה שום היגיון. המשכתי לחשוב על קריאת מחשבות ואיך זה מרגיש, וכך צעד ועוד צעד נוצרו השכבות. הראשונה היא ההיפוך, מה קורה כשמתברר שלא מדובר במתנה אלא בסיוט. השנייה היא מה קורה כשקיימת רגישות מאוד גבוהה לקריאת מחשבות, שיכולה להשפיע עליך לרעה, ומה כל זה אומר על תפיסת העצמי שלך. אם אתה כל הזמן שומע קולות אחרים, איפה אתה האמיתי נמצא בסיפור. זה בעצם הרעיון שנמצא כל הזמן מתחת לעלילה, הרובד שמנסה להבין מי אתה, מה מקור החשיבה והפעולות שלך".
יש רגע מכונן בספר שמטיל צל כבד על מערכות השלטון סביבנו, בעיקר הצבאית. הסיפור האישי פתאום נהיה לאומי.
"לא חשבתי על זה ככה כשכתבתי. המעבר הזה היה כלי עלילתי בדרך להגיע למקום שרציתי. בכוונה לא הזכרתי את צה"ל אלא צבא אמורפי כלשהו, כי אין פה עניין של ביקורת ספציפית על המערכת, מעבר לביקורת הרגילה שקוראת להיזהר ממערכת באשר היא מערכת. לא חשבתי על צה"ל, אבל כמו בהרבה מקומות בז'אנר, לצבא ולממשלות יש כוח לבצע תהליכים גדולים שיעשו שינוי חברתי משמעותי. זה לא היה יכול להיות ארגון קיקיוני או כת".
הפסגות שאני מנסה להגיע אליהן קשורות למימוש עצמי. שאהיה גאה בעצמי מול המראה, לא מול המיליה הספרותי שלא רואה בי עדיין חלק ממנו – ואני בסדר עם זה כרגע
אתה לא מוותר על הכנסת רובד פילוסופי לעלילה. יש כאלה שיראו בכך סרבול מיותר שמפריע לעלילה המותחת לזרום, בחינת "מה אכפת לי על מה חשב הגיבור לפני שלחץ על ההדק?"
"אני כקורא זקוק לשני החלקים האלה, ורוצה אותם. אני מרגיש שהם מעשירים זה את זה. אני מבין שאני לא יכול לטבוע שלושה פרקים במחשבות של הגיבור, אבל רוצה מעבר בין תחושות ורבדים. הכי טוב בעיניי קורה כשמתרחשים כמה דברים יחד באותו פרק – גם הרהור וגם משהו שמתקדם בעלילה. אני לא מנסה לאזן, חמישה מטבעות לכאן ואז חמישה מטבעות לשם, אלא רוצה שהקורא לא ישתעמם מצד אחד אבל שלא ירגיש שהוא קורא רצף אירועים מצד שני".
בלי סימני קריאה
אנחנו נפגשים בביתו שבגבעת־שמואל הוותיקה. השכנים, כלומר מי מהם שלא מזהה את בלום, לא יוכלו כנראה לנחש שמאחורי הבחור הדתי־לאומי קלאסי הזה עומד מישהו ששלושת ספריו הראשונים נמצאים בשלב כזה או אחר של עיבודים לסדרות או סרטים בהוליווד. הוא בן 42, וקורות חייו כמעט משעממים: משפחה דתית־לאומית מרמת־גן, ישיבה תיכונית, שירות צבאי בממר"ם, עבודה בהייטק.
קשה מאוד למצוא רמזים בספריו להיותו דתי, מעבר לעובדה שהם "נקיים", כלומר נטולי תיאורים גופניים אינטימיים כמעט לחלוטין. והנה, פתאום באמצע הספר הגיבור אומר "קמעא קמעא". אני שואל אותו אם זה היה מכוון. "בטח לא רמזתי שם למישהו או משהו מסוים", אומר בלום, "יש דברים שמעסיקים אותי ונכנסים לכתיבה שלי. אם הייתי בוגר ישיבה ועסוק ימיי ולילותיי בתורה, כנראה הרבה יותר סלנג תורני היה נכנס לספרים שלי. זה אני, ואני משתמש בסלנג הפנימי שלי. כתבתי 'קמעא קמעא' ושאלתי את עצמי אם זה מתאים פה או לא, ועניתי שלא אכפת לי בעצם. דתיים ישימו לב ויתמוגגו, חילונים כנראה יעברו הלאה למילים הבאות. גם ב'הקבוע היחידי' היה חלק קטן של שו"ת שעסקו בהשלכות ההלכתיות של החלפת גוף־נפש עם מישהו אחר. היה לי מגניב לכתוב את זה, אז כתבתי. אכרע מהעומס אם כל הזמן אחשוב אם הדבר הזה נתפס דתי מדי או לא דתי מדי. בשלב מסוים אתה משחרר ואומר שמי שרוצה יבין איך שהוא רוצה. יש דברים שאני שותל בטקסט ומכוונים לאדם מסוים, קבוצה או תת־ז'אנר. אני מכניס בקטנה דמויות מספרים קודמים. בכל אחד מהספרים היו אחד או שניים כאלה בתפקידים קטנים".
סופר לא רואה את קוראיו קוראים ומצליחים לפצח את הרמזים האלה. זה מעסיק אותך?
"אני כמובן שמח כשמישהו כותב לי מייל ומגלה לי שהוא פיצח משהו, אבל זה לא באמת מעסיק אותי ונועד בעיקר לשעשע את עצמי. מי ששם לב סבבה, אם אתה במקרה אומר בריאיון ומישהו יחפש וימצא גם סבבה, משחק נחמד שאתה משחק עם עצמך ועם הקוראים שלך, אבל אתה לא חייב להיות בו כדי ליהנות ממנו".
יש לפעמים הפתעה מצד קוראים שפוגשים אותך ומגלים מי אתה?
"כן, זה קורה לא מעט, בעיקר קרה סביב 'מצרפי המקרים'. חלק היו בטוחים שכתב אותו אדם דתי ויש כאלה שהיו בטוחים שדווקא אדם חילוני אחראי עליו, ואני מרוצה מזה. אוהב את המחשבה שאני לא כותב סימני קריאה בספרים שלי אלא שותל שאלות וכל אחד לוקח אותן לכיוון שלו. אני לא נמצא במקום שרוצה או יכול להטיף דרך הטקסט. מה שאני כן אוהב זה לקחת דברים שמעסיקים אותי, לאו דווקא במובן הדתי אלא של אותנטיות ודואליות פנימית, ולראות שהטקסט הסופי עומד בפני עצמו, עבר את הפילטר שלהם לפי השפה הפנימית הייחודית להם והגיע אליהם באיזושהי דרך. לא הייתי רוצה להגיע למצב שבו אני כותב ספרות מגויסת לצד כלשהו".
לגבי הוליווד, אני לא יכול כל כך לפרט אלא רק לומר שכל אחד מהספרים נמכר לחברת הפקה אחרת, ואם אחד מהם באמת יפותח למשהו שיוקרן בסופו של דבר על מסך ארגיש בר מזל
בוא נדבר קצת על האומץ שצריך כדי לעזוב את עולם ההייטק, אולי העבודה ההופכית ביותר שניתן למצוא מבחינת יציבות הכנסה מ"סופר ישראלי".
"רשמית אני בהפסקה, חל"ת, וממש לא פוסל חזרה להייטק – לא רק מבחינה כספית אלא מבחינה יצירתית. כיף לי לתכנת. אחרי שנמכרו תרגומים לכמה שפות ונעשתה מכירת זכויות יוצרים, נוצר חלון הזדמנויות כלכלי לקחת כמה שנים לכתיבה בלבד. העובדה שרחלי אשתי ממשיכה לעבוד כמובן מאוד עוזר. בינתיים זה עובד. אני לא יודע אם אשאר כל הזמן רק בכתיבת ספרים, גם עולם הגיימינג מעניין אותי ויצירת סיפורים שיש בהם קוד. כבר בספר החדש יש שימוש בקוד, ואני אוהב את זה. בגלל שאני לא מכריז על עצמי בראש חוצות ובקול חזק מדי שאני סופר, אני מרשה לעצמי לומר שאוכל לחזור להיות איש תוכנה או להפוך לגנן. אני לא מוכן לקבע את עצמי כי אם אעשה את זה אהיה חייב לכתוב כל כמה שנים ספר, ולזה אני לא רוצה להגיע".
איך המשפחה קיבלה את ההחלטה לעזוב את העבודה המתגמלת בהייטק?
"הם מאוד מפרגנים. אני משתף בתהליך החשיבה שלי ובקבלת ההחלטות. הם יודעים שאני עושה דברים מתוך מחשבה זהירה, וסומכים עליי".
אתה שולח לאנשים פרקים תוך כדי כתיבה להתייעצויות?
"לא. אני חייב שהספר יהיה גמור ואחרי כמה שכתובים כדי שארגיש שהוא ראוי למאכל אדם, ורק אז אגיש לכמה אנשים, ביניהם אשתי. אולי אדבר באופן כללי על הרעיונות שיש בספר, אבל אף אחד לא יראה אותו לפני שהוא יהיה שלם".
מזכיר מאוד עבודה על תוכנה, שלא תעבוד עד שלא תהיה מוכנה במאה אחוז.
"יכול להיות. ישנו גם העניין שהפרקים הראשונים שאני כותב מקבלים את הכוח שלהם ממה שאבין כשאגיע לסוף הספר. אני לא רוצה להראות אותם לפני התהליך שהם ואני נעבור. זה נכון גם לגבי ההוצאה (כל ספריו רואים אור בהוצאת "כתר", א"ש). אני לא אומר – 'יש לי חצי ספר בואו נחתום חוזה'. עד שלא ארגיש שיש לי משהו שאפשר לפרסם אחרי מותי, לא אַראה אותו".
הספר הראשון שלך, "מצרפי המקרים", הפך די מהר להצלחה גדולה. נלחצת?
"חוויתי קצת את משבר הספר השני אבל אני חושב שהתגברתי עליו. ידעתי שאני רוצה טיפה יותר להתפרע בשני, אז היה לי נחמד איתו. כשדברים מצליחים יש נטייה לחזור על עצמך בצורה קצת אחרת ומזה אני מנסה להימנע, אני מקווה שאני מתפתח אבל את זה אחרים יגידו. יש בהצלחה משהו מלחיץ, אבל גם תחושה של עשייה. אם הייתי כותב את 'מצרפי המקרים' היום, הייתי משכתב אותו לגמרי. אני לא רואה בו ספר בוסר אבל יש בו דברים שהייתי כותב אחרת לחלוטין. אני הרבה יותר מיומן היום, אני חושב. הייתי גם במצב נפשי אחר, רווק, לא ידעתי אם זה יתפרסם בכלל, מישהו אחר כתב את הספר ההוא".
ילדים משנים הכול. הצורה שבה אתה תופס את עצמך, הצורה שבה אתה חווה מי אתה. שאלתי את עצמי האם יש לי בכלל צורך בכתיבה עכשיו, שהתמלאתי באהבה
הכרת את אשתך רחלי כשכבר היית סופר. זה היה עניין בהיכרות ביניכם?
"בדיעבד התברר שהיא גם כתבה לי על הספר מייל לפני שהכרנו. אז כן, דיברנו על זה בדייט הראשון, ובערך זהו. היא מהנדסת חשמל ואלקטרוניקה, יש לה עולם עשיר משלה, וכשיש אדם מול אדם הטייטל כבר לא מהווה עניין. התחתנו לפני כמעט שבע שנים ויש לנו שלושה ילדים, בני חמש ומשהו, שלוש וחצי ושבעה חודשים".
מצבך המשפחתי המשתנה שינה משהו בנושאי הכתיבה שלך או בצורת הכתיבה?
"ילדים משנים הכול. הצורה שבה אתה תופס את עצמך, הצורה שבה אתה חווה מי אתה. שאלתי את עצמי האם יש לי בכלל צורך בכתיבה עכשיו, שהתמלאתי באהבה. הרי עד עכשיו כתבתי כי היה חסר לי. עברה תקופה עד שהבנתי שאני באמת רוצה לחזור לכתוב, ואז חזרתי".
כפי שפירטנו לעיל, כל ספריו של יואב בלום עד כה נמכרו להפקה בהוליווד, מקרה נדיר שמאוד לא מאפיין את הספרות הישראלית, והפך את בלום למקרה חריג של סופר צעיר שיכול להרשות לעצמו להתפרנס מכתיבה ומפירותיה בלבד. "היה לי מזל, או סיעתא דשמיא", הוא מצטנע, "יש בישראל באופן מובנה כמות גדולה של כותבים מול כמות קטנה של קוראים. תוסיף לזה את הצורה שבה השוק בנוי, הדואופול המפורסם, והתוצאה היא שקשה מאוד להתפרנס פה מכתיבה. העובדה שהצלחתי להעביר את הספר לשפות אחרות ולמכור זכויות עשתה את ההבדל. לגבי הוליווד, אני לא יכול כל כך לפרט אלא רק לומר שכל אחד מהספרים נמכר לחברת הפקה אחרת, ואם אחד מהם באמת יפותח למשהו שיוקרן בסופו של דבר על מסך ארגיש בר מזל. אבל כן, ברוב מוחץ של המקרים סופרים יצטרכו לעשות סדנאות כתיבה והרצאות וכנראה גם עוד משהו שלא קשור לספרות, כדי להתפרנס. האם זה צריך לרפות את ידי מי שרוצה לכתוב? לא. האם כולם צריכים לכתוב? לאו דווקא. אנשים צריכים לדעת את האמת שכתיבה היא לא בהכרח מקור פרנסה ברוב הפעמים. גם אני עברתי דרך ארוכה עד שהגעתי לזה, כאמור בתוספת הרבה מזל".
אתה חושב על הוליווד כשאתה כותב ספר?
"לא. אני כן חושב מבחינת לו"ז של תרגומים, והאם כדאי לתרגם לפני ביצוע כריכה או ההפך, שאלות טכניות כאלה. יש לי רעיונות לספרים שאני משוכנע שלא יתורגמו או יעובדו למסך. אני לא כותב ספר כדי שמראש ילך לנטפליקס".
