אחרי שהמלחמה שככה נסענו אל הפארק הלאומי גליישיר שבמונטנה. בשבוע הזה התרחשו שני אירועים מכוננים. הראשון הוא הפגישה שלנו עם חברנו האהוב יונה החוצניק, והשני הוא שכמעט נלכדנו בזרועותיו האימתניות של דוב גריזלי – והטור מוקדש לשניהם.
את יונה הכרתי בשנה הראשונה שלמדנו בישיבה. הוא היה בחור יהודי שבא מניו־יורק, כמו רבים אחרים שבאים מארה"ב ללמוד במעלה־גלבוע. אבל יונה החוצניק היה שונה מהרגע הראשון. הוא שלט בתורה, בפילוסופיה, בעברית ובלהיות יהודי ברמה שרוב החוצניקים לא יכלו אפילו לגרד, ובעצם גם רוב הישראלים בישיבה לא יכלו לגרד. יונה אמר לנו פעם "הייתי לוקח לאי בודד את 'הוויה וזמן' של היידיגר ואת 'קדושת לוי' של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב". ראש הישיבה הרב שמואל כינה אותו פעם "אמריקני בעל סברה" וזו בהחלט קליעה למהותו. אחרי הישיבה יונה נסע ללמוד לימודי דתות ותלמוד בעידית שבאוניברסיטאות ניו־יורק, אבל הקשר בינינו התחזק. המרחק והחוויות שעברו עלינו בשנים האחרונות לא הפריעו לשיחות שלנו בווטסאפ ולביקורים שלו בארץ, ותמיד נראה כאילו אנחנו יכולים לבלות יחד לנצח.
בכל אופן, יונה סיים את הלימודים באוניברסיטה החשובה שלו, אז הוא החליט לעבור מניו־יורק למונטנה כדי להכין גבינות. פגשנו אותו ובילינו במשך חמישה ימים יחד, כולל חג ושבת. הוא העביר לנו סיור במחלבה שהוא מכין בה את הגבינות, הכיר לנו את העיירה שהוא גר בה ואת החברים הלא יהודים שלו. יונה הוא אחד האנשים הכי יהודים שאני מכיר, אבל את החיים שלו פה במונטנה הוא מבלה עם האנשים הכי רחוקים מהחיים האלה.
כשיונה אירח אותנו בדירתו שבהמילטון לשבת, הניגוד נהיה הזוי עוד יותר. התיישבנו לסעודת ליל שבת, וכמה דקות אחרי שהחלה הצטרפו החברים שלו מהדירה, שבחיים שלהם לא שמעו על שאבעס או על שבת. יונה הסביר להם שזה בעצם "כמו חג הודיה פעם בשבוע". מעניין לעניין הם ביקשו שנשיר להם זמירות שבת, וכך מצאנו את עצמנו שרים "י־ה אכסוף" מול החברים האלה. איזה מחזה משונה. יושבים ארבעה יהודים בבית של גויים גמורים ושרים את שירו של רבי אהרן מקרלין כדי להדגים מה הם יהודים וכדי להיזכר מהם יהודים.
אני מבין מאוד את יונה ואת הרצון שלו לעבוד עם הגוף ולהתרחק קצת מהביצה הדוסית או היהודית. גם אני רואה אור ומקום בעולם חילוני, מקום שבו להיות יהודי הוא עניין אינטימי, אבל מצד שני, בלתי נתפס עבורי לחיות עם אנשים שלא בטוח שמסוגלים לשוחח על חיי רוח. יונה כנראה מלהטט טוב יותר. השותף שלו צד דובים וצבאים כדי להוריד מהם את הקרניים או כדי לאכול, אבל זה לא פלא. יונה פשוט טוב עם בני אדם, ויודע איך לשבות את הלב שלהם. קבענו להיפגש בפעם הבאה במונטנגרו בקברו של שבתי צבי, אחרי שכל אחד יסיים לקרוא את הביוגרפיה שחיבר עליו גרשום שלום. לפני שנפרדנו יונה הציע שנצטייד בספריי נגד דובים, אבל חשבנו שנסתדר.
קרח דק
החברים שמטיילים איתי הם חבר'ה בעלי היבטים פלמ"חיים. הם אוהבים אתגרים; לטפס, לקפוץ ולאתגר את עצמם. אני, מאידך, אוהב להיות בבית עם התה והלימון וכולי. המסלול ביום ההוא בגליישר היה לא מתויר, ואחרי חצי שעה בערך הגענו למעבר דרך נחל שהיה מכוסה במדף קרח עצום. הצעתי שנחזור אחורה כי אם נעלה על הקרח אנחנו נחליק ונמות, אבל החברים – הם מהפלמ"ח. אז הם החליטו לטפס על הצוק שממנו זורמים המים כדי לעבור את הקרח. אני אמרתי שאני מוכן לעלות על הצוק אבל שאני לא מתכוון להמשיך, כי מי יודע מה עוד מחכה לנו. הפלמ"חניקים לא הקשיבו. הם התחילו לעבור את הנחל ואני בחנתי את צעדיהם. דני רק התחיל לרדת מהצוק כשהכרזתי "קלטו־קלטו יש פה דוב".
הדוב עמד במרחק עשרה מטרים מאיתנו, בצידו השני של הקרח. אני כבר ראיתי את חיי חולפים לנגד עיניי בזמן שניסיתי לפלס את הדרך חזרה אל השביל. דני שלף את המצלמה שלו, ובמקום לברוח אחרי אבידן התחיל לביים סרטון מלחמה ביני לבין הדוב. ירדנו למטה וחשבנו שהדוב יישאר בצדו השני של הקרח. אבל הוא חצה את הקרח והלך על המסלול. פתאום ראינו קבוצה נוספת, שג'יפ ריינג'ר מוביל אותה אל ראש ההר. הצטרפנו אליהם וחיכינו בערך שעה בראש ההר עד שהדוב ישחרר את המסלול. בינתיים, הם היו בשוק שאין לנו ספריי נגד דובים, ולכן אחרי שכל הסיפור נגמר בשלום וחזרנו אל המכונית, הצטיידנו בבקבוק ספריי במחיר מופקע, לשמחתי הרבה ולדאבון ליבם של החברה מהפלמ"ח.
