כשמגפת הקורונה התחילה, חיפשתי דרכים להעביר את הזמן, ואת הנחמה מצאתי בטיקטוק. מיליוני תכנים חדשים, מרצדים בזה אחר זה, היו מושלמים בהעברת הזמן בסגרים. אבל למרות ההנאה, שמתי לב לתופעה אחת שהטרידה אותי מאוד: דור הטיקטוק הוא דור השעתוק.
אותו התוכן מופיע שוב ושוב. מישהו אמר יצירתיות? בטיקטוק יש כמה יחידי סגולה שיוצרים תוכן חדש, ואז כל השאר פשוט משכפלים אותו, פעם אחר פעם. לרוב, זה יהיה אחד לאחד אותו הסרטון, והכול בשביל לזכות בכרטיס כניסה אל היכל התהילה של הטיקטוק, הלא הוא לשונית ה־for you.
גלילה בלשונית מתחילה בסרטון למתכון לפסטה קלה להכנה. לאחר מכן עולה סרטון שמלמד אותנו מילים באנגלית. ואז הסרטון הבא אחריו ככל הנראה יהיה שוב לאותו מתכון בדיוק לפסטה, פשוט הפעם מישהו אחר מכין אותה. למה? כי זה הטרנד שיוביל כמעט את כל מי שמצטרף אליו ל"פור יו", המקום שאליו כולם שואפים להגיע. כי חשיפה זה החיים, אליבא דטיקטוק.
כמו דיקטטור טוב, לפעמים הטיקטוק מחזיר את המשתמשים שלו למקומם, ומעביר אותם למצב שנקרא "שאדו באן". כשמישהו חוטף את העונש הזה, הוא כמעט לא מקבל חשיפה. לרוב, משתמשים אפילו לא יודעים את הסיבה לענישה הזו, וזה מעלה את ההשערה שבטיקטוק, שום דבר אינו מקרי. האפליקציה בוחרת את מי לקדם ואת מי לא. ומי שלא עומד בכללים שלה – ייענש.
אבל בין מתכון לארוחת צהריים בינונית לתגובות על תגובות על תגובות, מגיחים אנשים עם תובנות על החיים שלהם או של אחרים ונותנים נקודת מבט ביקורתית ומעניינת. בדור הטיקטוק, שנהנה מחוסר יכולת כרוני לחדש, בתוך עולם הדימויים שהכול בו כבר נעשה, האנשים האלה נותנים מעט אור.
