החוויה היהודית של יהודי ישראל שונה במידה רבה מזו של יהודי התפוצות. תחומי העניין והאינטרסים של שתי הקבוצות מנוגדים פעמים רבות, ונטושות ביניהן לא מעט מחלוקות על ערכים ודרכי פעולה. חיפוש אחר דרכים למיגורם או להחלשתם של מתחים אלו, הוא אתגר קריטי לעתידו של העם היהודי.
ברוח הקביעה המרקסיסטית המפורסמת, "ההוויה קובעת את התודעה", אפשר לקבוע כי תודעת הזהות של יהודי ישראל, המהווים רוב במדינת לאום משלהם, שונה מהותית מתודעתם של יהודי התפוצות, החיים כמיעוט – לרוב בעל מעמד מועדף – במדינה שאינה יהודית. אמנם רבים מהצעירים בשתי הקבוצות מזדהים הן עם זהותם היהודית והן עם ערכים ליברליים, אולם ערכים אלו מקבלים משמעות שונה בכל קבוצה. יהודי התפוצות מזהים בדרך כלל את ערכי היהדות כחותרים לקידום זכויות הפרט, מניעת דיכוי המיעוטים בארצות מגוריהם, ושאיפה לקידום שלום וצדק עולמי. מן ההיסטוריה והמסורת של עַמָם הם גוזרים חובה מוסרית לשמש כנושאי לפיד ערכי הנאורות. הם חשים שצדק, משפט והגנה על מיעוטים מוחלשים הם ערכים המושרשים עמוק במסורת היהודית.
לעומתם, רוב היהודים בישראל, גם הם מתוקף ההיסטוריה והמסורת של עמם, מפרשים את ערכי היהדות כתביעה לחיזוק עוצמתה של מדינת ישראל בכל תחום – הביטחוני, הכלכלי והתרבותי־אינטלקטואלי. אמנם אצל רובם קיימת הערכה לערכים ליברליים כגון שוויון ושלום, אולם הבטחת קיומה ושגשוגה של המדינה נתפסת אצלם כעדיפה על ערכים אחרים, אפילו אלה היקרים לליבם. לדידם, השאיפה המבוטאת בהמנון הלאומי, "להיות עם חופשי בארצנו", מעוגנת במקורות ומהווה ערך יהודי ליברלי מובהק.
שיח חרשים ופטרנליזם הדדי
כמה סיבות הביאו את יהודי התפוצות לפרש את ערכי הליברליזם המערבי כערכים יהודיים. עקרונות כמו מדינת חוק, הפרדה בין דת ומדינה, ו"עיוורון צבעים" כלפי זהות דתית ואתנית, מהווים עוגן רעיוני ראשון במעלה לשגשוגם הכלכלי, האינטלקטואלי והפוליטי. עבור יהודי החי במיעוט בקרב אוכלוסייה שאיננה יהודית, הדמוקרטיה מיטיבה עימו ומגינה עליו מפני אפליה, הדרה ודיכוי. לא בכדי, במשך ההיסטוריה נטו רוב היהודים לסלוד ממפלגות לאומניות שדרשו זכויות יתר לבני הקבוצה האתנית או הדתית השלטת. מאחר שלתפיסת רבים מהם, המשטר במדינת ישראל שונה בערכיו ובהתנהלותו מן המשטר הליברלי המוכר להם והמיטיב עימם, הם מתקשים לעכל ולקבל אותו. הם מצפים מהמדינה היהודית להיות דוגמה ומופת לערכים הליברליים ההומניסטיים שמיטיבים איתם בארץ מגוריהם, וישראל רחוקה מלמלא את ציפייתם זו.
הצעיר הישראלי הטיפוסי רואה את הדברים אחרת. לפי תפיסתו, ישראל, כמדינה המגדירה עצמה כיהודית ודמוקרטית, משתדלת לפעול לפי אמות המידה הדמוקרטיות ומבטיחה לאזרחיה הערבים, על סמך שני חוקי יסוד, זכויות אישיות מלאות. עם זאת, אין הבטחה דומה בנוגע לזכויותיהם הלאומיות, משום שהם מיעוט לאומי במדינה הרואה עצמה כיהודית ויש בה רוב יהודי. רוב אזרחיה היהודים של ישראל מחזיקים בדעה שמצב זה נדרש לשם שימור והבטחת ייחודה ואפיונה האתני, הדתי ואף הדמוקרטי של המדינה היהודית.
אי־ההלימה בין המאפיין הדמוקרטי של מדינת ישראל ובין הספקטרום המלא של הערכים הליברליים – השוללים, בין היתר, הבחנה בין אזרחים על בסיס מגדר, דת או מוצא אתני – מייצרת מתח מתמיד, ואף מביאה להתרחקות רעיונית בין הפלגים היותר ליברליים בקרב יהודי התפוצות ובין מדינת ישראל.
התרחקות זו החלה כבר בשנותיה הראשונות של המדינה, אך היא גברה מאז מלחמת ששת הימים, שהביאה לשליטתה של ישראל ביהודה ושומרון (ורצועת עזה עד שנת 2005), וכתוצאה מכך – להעמקת המתח בין יהודי התפוצות לבין יהודי ישראל.
במידה רבה, בין שתי הקבוצות מתקיים שיח של חרשים, או לחילופין, פטרנליזם הדדי. לכל צד נדמה כי הוא מביט על הצד השני ממקום של עליונות מוסרית, והוא מצפה שהצד השני ייפטר מ"תודעתו הכוזבת" (ברוח הניסוח המרקסיסטי) וישכיל להגיע ל"תודעה האמיתית", שהוא עצמו כבר אוחז בה.
למדינת ישראל יש יתרון משמעותי בקידום טכנולוגיות ידידותיות לסביבה, ויכולות ייחודיות למיגור השפעותיו של משבר האקלים בעולם השלישי. ההתגייסות העולמית הגוברת בתחומי משבר האקלים וחיזוק הקיימוּת, מהווה עבור ישראל הזדמנות פז לשיפור מעמדה המדיני והכלכלי
כך, בעוד הצעיר היהודי־אמריקני הטיפוסי מותח ביקורת על יחסה של מדינת היהודים לאזרחיה הערבים ולפלסטינים, שאיננו תואם לדעתו את מה שהוא מזהה כ"ערכים יהודיים", הצעיר הישראלי מצידו תופס את עמדת הליברל היהודי־אמריקני כהומניזם אבסטרקטי ונאיבי, שאינו בר יישׂום במציאות הישראלית המורכבת.
עבור מי שרואים ערך חשוב בקשר בין יהדות התפוצות והיהדות הישראלית ושמודאגים מהפער המעמיק ביניהן, ייתכן שהדרך לחבר בין הקבוצות איננה באמצעות דיון רעיוני או אידיאולוגי, אלא דווקא בעשייה משותפת בתחום שאינו שנוי במחלוקת ויקר לשני הצדדים. נציג כאן דוגמה אחת של עשייה משותפת שטומנת בחובה פוטנציאל יצירתי לשיפור היחסים המורכבים בין יהדות העולם לאוכלוסייה הישראלית.
מובילה עולמית במניעת מדבוּר
משבר האקלים הוא סוגיה בוערת, המעסיקה כיום רבים מצעירי העולם המערבי. האתגר אינו מבחין בין אזרחי ישראל לאזרחי שאר העולם, וההתמודדות עימו מחייבת התגייסות של כל הכוחות היצירתיים במטרה למנוע אסון עולמי רחב היקף. העם היהודי הוכיח בעבר תושייה ויכולת התמודדות מול אתגרים גדולים. ייתכן שאתגר האקלים מהווה הזדמנות ייחודית לעשייה משותפת, שלא רק תיטיב עם כלל העולם אלא אף תתרום לעיצוב תחושת ייעוד מחודשת לעם היהודי: גיוס היהודים מכל קצוות תבל למשימה גדולה מן האינטרס היהודי המצומצם – בניית עולם אחראי מבחינה אקולוגית וחברתית, ובמונח היהודי המסורתי: תיקון עולם.
בשונה מסוגיית זכויות האדם, שהלהיבה את צעירי הדור הקודם, משבר האקלים אינו מייצר מתח מובנה בין יהודי התפוצות ויהודי ישראל, שכן מדובר בסוגיה גלובלית שבה "כולנו באותה סירה" אל מול הסכנות – התחממות האטמוספירה, עליית פני הים והשלכות הרות גורל נוספות, שכבר התחילו לתת את אותותיהן.
שנית, משבר האקלים תופס את תשומת ליבם של צעירים רבים בעולם המערבי. כרבע מצעירי ארה"ב ממעיטים כבר היום באכילת בעלי חיים, וכך גם בישראל (בעיקר בתל־אביב, שנחשבת ל"בירת הטבעונות העולמית"). החמרת השפעותיו של משבר האקלים תחזק כנראה מגמות מסוג זה בשנים הקרובות. יש להניח שצעירים יהודים רבים בכל רחבי העולם יבקשו להיות שותפים אקטיביים לקידום עולם אחראי יותר.
שלישית, למדינת ישראל יש יתרון תחרותי משמעותי בחשיבה, עיצוב וקידום טכנולוגיות ידידותיות לסביבה, ויכולות טכנולוגיות ייחודיות למיגור השפעותיו של משבר האקלים בעולם השלישי. לדוגמה, ישראל היא מובילה עולמית בשיטות חדשניות למניעת המדבוּר (הפיכת שטחים גדולים למדבר) – אחד האיומים החריפים ביותר על האנושות כולה. ההתגייסות העולמית הגוברת בתחומי משבר האקלים וחיזוק הקיימוּת, מהווה עבור ישראל הזדמנות פז לשיפור מעמדה המדיני והכלכלי.
רביעית, אם נשכיל לשלב את משאבי יהדות התפוצות, הפיננסיים והאנושיים – לרבות גיוס מתנדבים לקידום מיזמים הומניטריים וגיוס בעלי מקצוע למיזמים טכנולוגיים ולוגיסטיים – משבר האקלים עשוי להפוך להזדמנות לעם היהודי לריפוי שסעיו הפנימים, תוך פעילות משותפת לטובת כלל האנושות.
לשיקום ושיפור היחסים המורכבים בין יהודי העולם ליהודי ישראל נדרשת, כאמור, התייחסות חדשה, שתעקוף חסמים סוציולוגיים ומבניים ותישען על שיתופי פעולה סביב מטרות מְאַחֲדוֹת. משבר האקלים הוא דוגמה אחת, וניתן לחשוב על כיוונים נוספים של התערבות, שניתנים ליישום במקביל או בנפרד לקהלים שונים. כיוונים אלה יצטרכו להתכתב עם מסרים ערכיים המעוגנים במסורת היהודית לכלל זרמיה, ולקבל תוקף קיומי כציווי השעה עבור חלק נכבד מצעירי העולם המערבי. בכך נוכל לרפא, ולו באופן חלקי, את הפער התודעתי בין שתי הקבוצות, לא באמצעות דיאלוג או ויכוחים, אלא בעשייה משותפת המסוגלת לעצב הוויה חדשה.
